אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יד
כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו.
ואין כהן גדול נוטל פרס. ביומא דף י"ז ת"ר כיצד נוטל חלק בראש. אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ונוטל חלה משתי חלות ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר לעולם חמש וכו'. ופריך דאמר ברישא אחת משתי חלות והוא כרבי והדר קתני ארבע או חמש. ואמר אביי לעולם רבנן ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכה"ג. רבא אמר כולה רבי היא ולא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא משמר המתעכב. והקשה הלח"מ דכמאן פסק הרמב"ם דאי כרבא הא לרבא ליכא הוכחה דאינו נוטל פרס. ועוד שהיה לו לחלק דבדאיכא משמר המתעכב אינו נוטל מחצה מזה המשמר. וכמו שפי' הלח"מ בהל' י"ג משום דאינו נוטל אלא שתים. ואי פסק כאביי אמאי פסק כרבי כיון דסתמא דברייתא כרבנן. וכתב משום דבב"ב דף קמ"ג מוכיח רב יוסף מהא דרבי ומה דפסק כאביי משום דבגמ' מסיק דרבא קשיא עכ"ד הלח"מ.
והנה בירושלמי ביומא פ"א הל' ב' איתא על מתני' דתנן שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש. היך עבידא עור זה שלי חלה אחת משתי הלחם. שש חלות מלחם הפנים. ופריך הכא הוא נסב כולה והא הוא נסיב פלגא. א"ר זעירא כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן צבור - פי' לקרבן יחיד יכול ליטול כולו - תני רבי אומר אומר אני שלא יטול אלא מחצה, אית תניי תני רבי אומר שיטול מחצה היך עבידא היה שם עור אחד רבנן אמרי נוטל את כולו רבי אומר שלא יטול אלא מחצה. היו שם ארבעה וחמשה עורות רבנן אמרי נוטל אחד רבי אומר נוטל מחצה. והקשה שם בשירי קרבן דהרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ה הל' י"ב כתב ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי, ונראה שזה דעת רבנן שלעולם אינו נוטל אלא אחת, ובפ"ד מהל' תמידים כתב כה"ג נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות שזכה בהם שנאמר והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו וזה כרבי דלעולם נוטל מחצה וא"כ תימה שדבריו סותרים זא"ז עוד הקשה במה דפסק דאינו נוטל פרס דזה כרבנן דהא לרבי נוטל חצי עור.
והנה בפשוטו היה אפשר לומר דכיון דפסק דאינו נוטל חצי וכאביי דמודו רבנן בפרוסה, לכן פסק בהל' כלי המקדש דנוטל כולו וכאן גבי לחם הפנים שפיר פסק דנוטל חצי החלות וכרבי, אלא דקשה מה שהקשה השירי קרבן דהא לרבי אמר בירושלמי דנוטל חצי ואפשר דיש לחלק בין חצי חלה או חצי קרבן ובין חצי עור, דעור אין לו חשיבות שנאמר אין דרכו ליטול פרס וחצי עור יש לו חשיבות כמו עור שלם, רק שהוא חצי בכמות ולא בחשיבות, ובאופן אחר נראה דבירושלמי מייתי קרא דוהנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, וכן הוא בתוספתא פ"א דיומא הל' ה' איברא דהגר"א הגיה שם מקרא דוהיתה כמו בבבלי יומא ובב"ב דף קמ"ג, אבל מד' הירושלמי דלמד מקרא דוהנותרת יש לומר שהם שתי מחלוקות, דהפלוגתא דברייתא דבבלי הוא בקרבן צבור דבזה הוא קרא דוהיתה בלחם הפנים והברייתא דירושלמי קאי בקרבן יחיד דעל זה אמר רבי אומר אני שלא יטול אלא מחצה, ומוכח דקאי על רבנן דאמרי דנוטל כולו ובזה הא אמר הירושל' דהוא בקרבן יחיד, וכדכתיב שם ונפש כי תקריב והרמב"ם פוסק בקרבן יחיד כרבנן ובקרבן צבור כרבי וטעמא משום דרב יוסף בב"ב דף קמ"ג מייתי מקרא דוהיתה דהוא בקרבן צבור ובטעמא יש לומר דבאמת קשה למה מייתי הברייתא דבבבלי קרא דוהיתה דכתיב בפ' אמור כיון דאיכא קרא דוהנותרת דכתיב בפ' צו וצ"ל דקרא דוהיתה אלים טפי דכתיב והיתה שיהיה כן, ולכן כיון דרב יוסף בדינא דבולי ואיסטרטיגי מביא קרא דוהיתה מוכח דרק בקרבן צבור פסקינן כרבי ולכן בקרבן יחיד פסק הרמב"ם כרבנן דיכול ליטול כולו.
ולפי אופן זה ג"כ נצטרך לחלק בין חצי חלה בלחם הפנים לחצי עור אלא דלא נצטרך לומר דטעמא דנוטל קרבן שלם הוא משום שאין דרכו ליטול פרס, דפרס שייך יותר בחצי חלה וכדאמר אביי מודו רבנן בפרוסה, אבל חצי כבש או חצי איל אין זה פרוסה לכן בזה ניישב לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור.
אח"כ ראיתי בתו"כ פ' צו פרק ב' פרשה ב' על קרא דוהנותרת דתניא שם על קרא דלאהרן ולבניו לאהרן תחלה ואח"כ לבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת, וכתב הראב"ד פי' בחלוקה כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכאן הוציא אהרן מכלל בניו לומר שהוא [אינו כצ"ל] בחלוקה אלא כל מה שירצה יטול אומר מנחה זו אני אוכל חטאת זו אני אוכל מיהו הראוי לחלוקה, כגון חלות של עצרת וחלות של לחם הפנים וכן בשאר החלות של מנחות אינו נוטל הכל לעצמו (ואם) [וגם] מחצה אינו נוטל אלא פחות מן המחצה, שהרי אמרנו למעלה נוטל ארבעה וחמשה מלחם הפנים, ורבי חולק בברייתא על זו המימרא ואומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומפיק טעמא מדכתיב בלחם הפנים והיתה לאהרן ולבניו. ומ"מ בדבר שאינו ראוי לחלוקה כגון מנחה אחת או חטאת אחת ואשם אחד הוא נוטל כרצונו דלאו אורח ארעא למיתן לו פלגא דמנחה או פלגא דחטאת וכי הא מילתא איתא ביומא י"ז ובירושל' שם מקשי מנחה זו אני אוכל כאן נוטל הכל וכאן נוטל מחצה. אמר ר' זעירא כאן ליחיד כאן לצבור עכ"ל.
ומבואר בד' הראב"ד כמש"כ מקודם מ"מ לא נמנעתי מלהביא התי' הב' כיון שגם הראב"ד הביא ד' הירושל' שמתרץ כאן ליחיד כאן לצבור. ומוכח דהירושל' לא סבר לתרץ ולחלק בין חטאת אחת לדבר שיש בו כדי חלוקה משלימות וצריך לעשות מחלוקת בין הבבלי להירושל' אבל אם נאמר דגם אביי בבבלי אינו אומר זה אלא בפרוסה ולא בחצי קרבן נוכל להשוות דעת הבבלי והירושל'.
אכן אף אם נאמר כתי' הב' ארווחנא בדברי הראב"ד ובעיקר הברייתא דתו"כ שיתבאר לנו מה שכתבנו דהרמב"ם פסק בקרבן יחיד כרבנן ובקרבן צבור כרבי. משום דרב יוסף בב"ב מביא קרא דוהיתה וכתבנו דע"כ צ"ל דוהיתה אלים מקרא דוהנותרת דאל"כ למה מייתי הברייתא דבבלי קרא דוהיתה. כיון דקרא דוהנותרת קדים וכתבנו רק מסברא דוהיתה משמע יותר שיהי' כן אבל עכשיו מבואר בפשיטות דהברייתא בתו"כ דריש קרא דוהנותרת דלאהרן תחלה ואח"כ לבניו. ופי' הראב"ד שהוציא אהרן מכלל בניו א"כ יש לומר דמשו"ה מייתי בבבלי יומא קרא דוהיתה משום דהך דרשא דאהרן תחלה ויכול הכה"ג לומר חטאת זו אני אוכל כבר ילפינן מקרא דוהנותרת לכן אתא קרא דוהיתה ללמד דבקרבן צבור אינו יכול ליקח כולו לעצמו. כדאמר בירושל' דבזה גם חכמים מודו. וטעמא משום דעל זה יש זכות משמר שיטלו לפחות חלק דבזה חולקים בשוה אהרן ובניו. ומה דמייתי רב יוסף בב"ב קרא דוהיתה דהוא בקרבן צבור משום דשם לא שייך ללמוד מקרא דוהנותרת דהתם מיירי בשכ"מ שאמר לאשתו נכסי לך ולבניך ולא שייך שתהיה לאשתו זכות שתהיה תחלה לכן אנו למדין מקרא דוהיתה דאף דבניו הם רבים לגבי אהרן מ"מ כונת הקרא שיטלו בשוה אהרן מחצה ובניו מחצה וה"נ אשתו ובניה נוטלת אשתו מחצה ובניה מחצה.