אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יג
חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יו"ט כגון שהיה יו"ט הראשון של חג בשני או יו"ט האחרון בחמישי, משמר שזמנו קבוע באותה שבת נוטל עשר חלות, וזה הנכנס נוטל שתים, שהרי לא נשאר להם לעבודה אלא יום אחד שהוא ערב שבת או אחד בשבת, ומתעצלין ואין באין מהן אלא מעט.
השגת הראב"ד חל יום אחד וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א"א כל מה שכתב בכאן הבל ורעיון רוח, שהמשמר שזמנו קבוע הם שני משמרות בכל אותה שבת והם נוטלים י' חלות והמשמר שהוא רחוק ולא יגיע לביתו ביום אחד מתעכב שם ונוטל שתי חלות.
כתב הכ"מ דהראב"ד מפרש כפירש"י שהמתעכב הוא הכהנים שנשארו מהבאים על החג, ומשמר שזמנו קבוע שנוטל עשר חלות הוא ב' המשמרות המתחלפים, והרמב"ם מפרש בפיהמ"ש שהמתעכב הוא המתעצל, והביאו הכ"מ וכתב נמצא לפירוש זה כשחל יו"ט בשני בשבת שקודם יו"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים, וכשחל יו"ט האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים עכ"ד, ולפי דבריו צריך לומר דמה דתנן הנכנס הוא רק על כשחל יו"ט האחרון להיות בחמישי והוא דחוק, ובדברי הרמב"ם קשה לומר כן דהא חשב בפירוש כשחל יו"ט הראשון בשני, או יו"ט האחרון בחמישי או יום של עצרת בשני או בחמישי, וכבר עמד על זה הלח"מ אך עמד רק על זה שאחר שכתב הרמב"ם וזה הנכנס נוטל שתים כתב שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד שהוא ע"ש או א' בשבת, וכתב ע"ז הלח"מ וז"ל וי"ל דמשום עצרת נקט ליה דבשבת שלפני עצרת בין כשחל עצרת ביום ב' בין כשחל ביום ה' משמר הנכנס דהיינו של שבוע של עצרת נוטל שתי חלות והיוצא דהיינו של שבוע שלפני עצרת נוטל עשר, וטעמו שאותו של שבוע של עצרת הוא מתעצל ביום ראשון או ביום שני, ומפני אותו העצלות אין נותנים אלא שתי חלות עכ"ל, ודבריו אין להם שום ביאור דכשחל עצרת בחמישי למה מתעצל ביום ראשון או ביום שני שלפני עצרת הלא יש ארבעה ימים לעבוד עד עצרת, ועוד דא"כ למה תנן חל יום אחד להפסיק בינתים דא"כ ה"נ כשחל עצרת בשלישי או ברביעי.
עוד הקשה הלח"מ בתחלת דבריו וז"ל במה שכתב בעצרת שחל ביום שני או חמישי דהא עצרת לא הוי אלא יום אחד בשבוע ונשארו כל החמשה ימים להם לעבודה ואינם מתעצלים, וי"ל דמכ"מ כיון דביום עצרת הם מתעצלים ואינם באים מפני שיש אחרים, אח"כ אינם באים בשביל יום אחד שנשאר כשחל עצרת בחמישי דכיון שהתחילו שלא לבוא בעצרת מתעצלים הם אח"כ, וכן כשחל בשני מתעצלים הם ביום ראשון מפני שאין להם אלא אותו היום לבד ותיכף בא עצרת, ואע"ג דאחר עצרת לא יתעצלו שנשארים ארבעה ימים מכ"מ בשביל יום ראשון מתעצלים הם וכל זה דוחק עכ"ל, הנה הרגיש בעצמו בקושי דבריו אבל כל זה הוא בשביל שלא העלה לנכון באור ד' הרמב"ם ועיקר הפי' בטעמא דמתעצלים.
והנראה בזה דעיקר ההלכה הוא בין כשחל יום ראשון של יו"ט ביום ב' בין כשחל יו"ט האחרון ביום ה', וכן כשחל עצרת ביום ב' או ביום ה' שזה המשמר שעובד כל השבוע בין אם הוא אותו המשמר שהוא לפני השבת, בין אם הוא המשמר שלאחר השבת אותו המשמר נוטל עשר חלות, והמשמר הב' כיון שאין לו לפני השבת אלא יום אחד לעבוד מתעצל ואינם באים אלא מעט ואין הטעם בשביל עונש להמתעצל דזה א"א דבשביל מה יענישו הבאים בשביל אלו שלא באו, אלא דכיון שבאים רק מעט מזה המשמר מספיק עבורם שתי חלות כיון שמהמשמר השני שיעבוד כל השבוע באו כל בני המשמר. וכן פי' בתוס' יו"ט ולכן אפי' בעצרת שחל ביום ה' אף שהיה כבר להמשמר שלפני השבת ארבעה ימים לעבודה. מ"מ כיון שהגיע עצרת שאז באים מכל המשמרות ולכולם יש זכות לעבודה בשוה לכן מזה המשמר שכבר עבדו ארבעה ימים הולכים לביתם ביום ד' שהוא ערב עצרת אחר שכבר עבדו כיון שבעצרת אין להם זכות מיוחד. ויש הרבה כהנים לעבודה ולכן אף שלמחר ביום ע"ש כבר חזר הזכות להמשמר הזה לעבוד מ"מ מתעצלים לבוא בשביל יום אחד ויש להוסיף דהוא משום שמבני כל המשמרות שבאו להחג נמצאים מתאחרים כדתנן ברישא ולא יחסרו כהנים לעבודה. לכן אין באים מבני המשמר רק מעט שסומכים על אלה שירצו להתאחר דמכל הכ"ד משמרות ימצאו הרבה מתאחרים.
והנה מה שכתב הרמב"ם משמר שזמנו קבוע באותה שבת תיבת שבת הכונה שבוע דהא שבת הוא לשון זכר כדכתיב בריש פ' ויקהל כל העושה בו מלאכה וכן הוא בלשון הרמב"ם ריש הל' שבת, ולכן ע"כ כונת הרמב"ם שכתב באותה שבת היינו באותו השבוע, ואף דשבוע ג"כ לשון זכר כמש"כ המג"א בסי' תפ"ט סק"ה כדכתיב שבעה שבועות, אבל שבת שהוא לשון שבוע הוא בלשון נקבה כדכתיב בפ' אמור שבע שבתות תמימות, ולכן עיקר ההלכה הוא שמהב' משמרות המתחלפות אם חל יום אחד להפסיק בין יו"ט לשבת בין אם הוא יו"ט של חג בין אם הוא יו"ט של עצרת, נוטל עשר חלות זה המשמר שיום השבת מצטרף לשבוע שעובדים בה. אלא דדין זה אינו אלא אם חל רק יום אחד להפסיק דאז בשביל יום אחד מתעצלים ולא באים אבל כשחל ב' ימים להפסיק אז כבר באים כולם ושתי המשמרות שוות וחולקים ביניהם.
ועכשיו נבאר לשון הנכנס שהוא כנגד משמר שזמנו קבוע והיינו שעובד כל השבוע ויום השבת בכלל. ולזה קראה המשנה הנכנס שהוא רק נכנס לעבודה של יום השבת ועוד יום אחד. או לפניו או לאחריו ונמצא דבין כשחל יו"ט הראשון ביום ב' או יו"ט האחרון ביום ה' בכולם נקרא הנכנס אותו המשמר שאינו עובד כל השבוע.
ומבואר בזה דלא קשה כלל מה שהקשה הלח"מ דכשחל עצרת בשני בשבת הא נשארים אח"כ ארבעה ימים ואין מתעצלים. דמה איכפת לן בארבעה ימים האחרונים שאחר עצרת שלא יתעצלו ויבואו לעבודה הא העיקר אנו רואים ביום שבת אם הם באים או לא. וכיון שבשני בשבת חל עצרת אין באים בשביל יום אחד שהוא ערב עצרת וביום השבת נשארו בני המשמר מן השבוע הקודם שמקריבים התמיד.