אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה כב
מת כהן גדול בשחרית אחרי שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה.
מביאין היורשים הכ"מ כתב ע"ז בפ"ז דשקלים ובס"פ התכלת במשנה פלוגתא דר"ש ור' יהודה ופסק כר' יהודה והיינו דר"ש סבר משל צבור, והקשה הלח"מ דהרמב"ם פסק בפ"ד מהל' שקלים שמקריבים את החביתין של כ"ג שמת מתרומת הלשכה. והכ"מ עמד שם ע"ז וכתב דאגב גררא נקטיה ובודאי אינו מיושב שיכתוב הרמב"ם שם שלא כהלכה, ועוד הקשה דבפיהמ"ש פסק במנחות כר' יהודה ובשקלים כר"ש, לכן כתב שהם שני מחלוקות, דבמנחות פליגי בעיקר דינא מה"ת אם קריבה משל יורשים או משל צבור, ובשקלים פליגי בדין תנאי ב"ד, ואף דכיון דסבר ר"ש דמן התורה משל צבור למה הוצרכו לתקנה כבר הקשו זה בגמ' במנחות ואמר ר' אבהו דשתי תקנות הוו, ופסק הרמב"ם בהא דמנחות דפליגי בעיקר דינא כר' יהודה ובהא דשקלים דפליגי אם איכא תנאי ב"ד פסק כר"ש משום דר' יוסי משמע דאית ליה כוותיה מדפליג ר' יוסי בסיפא גבי קינים פסולים ולא פליג עליה ברישא. משמע דמודה ליה וקיי"ל הל' כר' יוסי לגבי ר' יהודה עכ"ד הלח"מ.
והנה בעיקר מה שכתב שהם ב' מחלוקות ודאי הוא ברור אבל מה שכתב שפסק בזה כר"ש משום דכיון דפליג ר' יוסי בסיפא ולא פליג ברישא מוכח דמודה בזה לר"ש אינו מבורר דאפשר להוכיח כן להלכה. ועוד דא"כ נימא דמדפליג ר' יהודה על ר"ש בהא דכה"ג. ולא פליג בהא דקינים פסולות מוכח דמודה ליה. וא"כ הוי ר"ש ור' יהודה תרי לגבי ר' יוסי ולא מצינו דקיי"ל כר' יוסי לגבי חבריו. אלא היכי דהוא חד אבל לגבי תרי קיי"ל יחיד ורבים הל' כרבים. והרמב"ם פסק בהא דקינים פסולות כר' יוסי ואין לחלק דהא דכה"ג הוא רישא ובזה כתב הלח"מ דמדפליג בסיפא ולא ברישא משמע דמודה ליה. אבל מדלא פליג ר' יהודה בסיפא אין ראיה. אבל באמת זה אינו דלא דמי כאן לכל רישא וסיפא. דהא ר"ש אמר שבעה דברים התקינו ב"ד וחשיב כולהו ובהם כה"ג וקינים פסולות.
עוד קשה דבמנחות כדמשני ר' אבהו דשני תקנות הוו אמר הכי מדאורייתא בצבור כיון דחזו דקא מידחקא לישכה תקינו דליגבי מיורשים כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא. ונמצא דלדברי ר"ש ליכא חידוש בתנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלישכה שלא מן הדין. אלא שחזרו והעמידו על דין תורה. וכיון דבזה לא פסקינן כר"ש ומדין תורה מקריבים היורשים מנ"ל דגם לדידן נאמר שהיה תנאי ב"ד לחדש דין שלא מד"ת ושיקריבו מתרומת הלשכה. ואפשר לומר דהא דאמר ר"ש דתנאי ב"ד התקינו הא ודאי קבלה בידו שכן היה תנאי ב"ד. אלא דלשיטתו דמד"ת מקריבים משל צבור ע"כ צריך לפרש דשתי תקנות הוו והתנאי ב"ד שיקריבו משל צבור היה רק לאוקמי על ד"ת אבל לדידן דס"ל כר' יהודה ומד"ת מקריבים משל יורשים אי קיי"ל כקבלת ר"ש שהיה תנאי ב"ד. ע"כ היה התנאי ב"ד לחדש על דין תורה שאף שמד"ת מקריבים משל יורשים מתנאי ב"ד מקריבים משל צבור והיינו מתרומת הלשכה.
והנה בירושלמי פ"ז דשקלים איתא ר' בא בר ממל בעי מחלפא שיטתיה דר"ש תמן הוא אומר משל צבור דבר תורה והכא אמר מתנאי ב"ד. א"ר חייא בר אבא יאות הוא מקשה אתא ר' יעקב בר אחא ר' אבהו בשם ר' יוחנן דבר תורה הוא שתהא באה משל צבור הייתי אומר יגבו לה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה. ופי' הגר"א דבר תורה משל צבור הייתי אומר יגבו לה כלומר הא ודאי פשיטא דמשל צבור דבר תורה מקרא דחק עולם. אבל הייתי אומר שלא ליקח אותה מתרומת הלשכה אלא לגבות מכל יחיד ויחיד דהכי משמע קרא דחק עולם משל עולם. והתנו ב"ד שיהא בא מתרומת הלשכה זהו גירסת הגר"א ופירושו. והוסיף וכתב על הגירסא שנמצא בירושל' שלנו ואיזה תלמיד טועה נסתבך בתירוצא דבבלי והרכיב לה בתירוצא דירושלמי ולא נהיר ולא בהיר דסוגיא דירוש' ס"ל דלא הוה אלא חדא תקנה ובבבלי משני ב' תקנות הוו עכ"ד הגר"א.
ונראה דשיטת הרמב"ם דפסק כר"ש בזה שהיה תנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלשכה הוא ע"פ דברי הירושלמי דכיון דר' יוחנן אמר לתרוצי הא דר' שמעון ואמר דמעיקר דינא היו גובים לה מכל יחיד והתקינו שתהא באה מתרומת הלשכה. ומדאמר ר' יוחנן הכי מוכח דסבר כן שהיה תנאי ב"ד על זה. אלא דמ"מ לא פסקינן כר"ש אלא בהך דינא שהיה תנאי ב"ד. אבל בעיקר דינא איך היה מדין תורה אם משל צבור או משל יורשים. לא מוכח דסבר ר' יוחנן כר"ש כיון דבאמת בא לתרץ הקושיא דר"ש אדר"ש. אלא דמדאמר בסתמא שהיה תנאי ב"ד שתהא באה מתרומת הלשכה. וזה נוגע להלכה משל מי להקריב מנחת חביתין של כה"ג שמת. לכן בזה אמרינן דסבר כר"ש ושהיה תנאי ב"ד על זה ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי דהא לפי"מ דמשני ר' אבהו ליכא חידוש לר"ש בתנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלשכה שלא מן הדין אלא שחזרו והעמידו על ד"ת, אבל לדברי הירושל' מיושב דהא גם לר"ש לא היה מדין תורה שיקריבו מתרומת הלשכה אלא שיהיו גובים מכל יחיד, ותנאי ב"ד היה שתהא קריבה מתרומת הלשכה, וזה אין נ"מ דגם לדידן שפסקינן לגבי ד"ת כר' יהודה שהיא באה משל יורשים ג"כ איכא למיחש דילמא פשעי, וכמו דאמר בבבלי וכמו דהתקינו לד' ר"ש לפי הירושל' שלא יהיו גובים מכל יחיד, ולכן בזה קיי"ל כר"ש שהי' תנאי ב"ד שתהא באה מתרומת הלשכה, וזה מצוי שהרמב"ם יפסוק כהירושל' היכי שיש טעם לזה, וכאן ודאי יש טעם שכיון דבירוש' איתא דר' אבהו אמר זה בשם ר' יוחנן ובתירוץ אחר, ובבבלי לא הוזכר ר' יוחנן ודאי בירושל' בקיאי טפי בדברי ר' אבהו ור' יוחנן לכן פסק הרמב"ם בזה כר"ש.