אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה ז

הלכה א

מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין, אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן, היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפי' היה החוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא או במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקניית השט"ח עצמו בכתיבה ובמסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו, זהו הדין שיראה לי מן הגמ', אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת.
השגת הראב"ד היתה לו מלוה ביד אחר וכו', א"א אם לא מסר לו שט"ח.
כתב הכ"מ וז"ל ולא ידעתי מה חידש הראב"ד במה שכתב אם לא מסר השט"ח, שהרי כתב הרמב"ם או בקניית שטר החוב, וכתב בזה הלח"מ דהמחלוקת הוא אי מהני לשון ההרשאה שכתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך במקום כתיבה שצריך לכתוב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, ודעת הראב"ד צריך ביאור ונראה עפ"מ שכתב הבעה"ת בשם הראב"ד הביאו הב"י בסי' ס"ו שהמוכר שט"ח לחבירו צריך לכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, ואם לא כתב כן מצי א"ל לאו בע"ד דידי את, ותמה ע"ז הבעה"ת דמי גרע לשון קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, וכן הביא דברי הראב"ד המאירי בש"מ ב"ק דף ע', ונראה דבאור ד' הראב"ד עפ"מ שכתב בהשגות בפ"ו מה' מכירה דטעמא דמוכר שט"ח יכול למחול, הוא מפני שהלוה אומר לו אני לא שעבדתי לך את עצמי, ומבואר דהלוקח לא יוכל לגבות מן הלוה אלא אם הוא חייב למלוה, לכן סובר דאף שכתב קני לך איהו וכל שעבודיה זהו רק קנין על השטר, אבל אין כאן לשון זכות שיוכל לתבוע החוב עבור המלוה, ולכן סובר דבמכירת שטרות תרווייהו איתניהו, במה שנוגע בין המוכר להלוקח צריך לשון מכר ומה שנוגע בין הלוקח להלוה צריך לשון הרשאה, אלא דצריך לשון הקנאה על הרשאה ולא לשון שליחות דלא מהני על זכות תביעה.
ועכשיו מבואר דברי הראב"ד שלפנינו דסובר דמה דצריך במכירת שט"ח שיכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה זהו בדין שבין מוכר ללוקח שלא יוכל המוכר לחזור, ואז אם יגבה המוכר מהלוה צריך הוא לשלם להלוקח מדינא דגרמי כל דמי השטר כמבואר בחו"מ סי' ס"ו ודלא כדעת התוס' בכתובות דפ"ו דא"צ לשלם רק דמים שנתן. אבל בלשון הרשאה שכתוב דון וזכי ואפיק לנפשך לא נכתב אלא זכות תביעה, ולכן אפי' אם לא היה כותב כל דמתעני מן דינא דמבואר בב"ק דף ע' שהיה יכול המורשה לתפוס, אבל עכ"פ גם המרשה היה יכול לגבות ולמוכר לא היה יכול לתבוע אלא דמים שנתן, וכיון דסובר הראב"ד דבלשון קני לך איהו אינו יכול לגבות מן הלוה גם בשטר מכירה ע"כ דלשון דון וזכי לחוד מהני לגבי הלוה, ולגבי הלוה זה לחוד מהני במקום כתיבה, ולכן שפיר כתב כאן דמה דלא מהני שטר הרשאה זהו אם לא מסר לו השט"ח.
ובדעת הרמב"ם לכאורה פשוט דאם יכתוב שטר הרשאה ויכתוב בה קני לך איהו וכל שעבודיה מהני, אבל הב"י הביאו הלח"מ כתב על מה שכתב הטור דמהני הרשאה באופן שיכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה דהרמב"ם חולק על זה, ותמה הלח"מ דבאופן זה אינו חולק, אבל באמת נראה דדברי הב"י נכונים וחזר בו הב"י ממה שכתב כאן בכ"מ דאם היה דעת הרמב"ם דמהני הרשאה באופן זה היה לו לכתוב רק דצריך לכתוב בההרשאה גם לשון זה, וממה שכתב שאינו יכול לכתוב הרשאה על מלוה ואפי' היה החוב בשטר וכו' ואין לו דרך שיקנה וכו' משמע דזהו רק טעמא דמילתא דלכן אינו יכול לכתוב הרשאה, ובבאורו של דבר נראה דהולך בזה לשיטתו במה דסובר בפ"ו מה' מכירה דקנין מכירת שטרות הוא מד"ס, אבל מה"ת אין הראיות נקנות, ולכן לא מצינו שתיקנו חכמים קנין לשטר אלא אם מוכר או נותן באמת עיקר השטר, אבל הרשאה כיון דאינה הקנאה לעיקר השטר אלא קנין לזכות תביעה, וכמש"כ בהלכה א' וצריך לקנות מידו שהרשהו, וכמו שבארנו למעלה, וכיון דמעיקר הדין לא מהני קנין בשטר לא מצינו דמהני קנין כזה על הרשאה.
ובאופן זה ג"כ הוא דין מעמ"ש שהזכיר הרמב"ם דלא מצינו קנין מעמ"ש אלא אם אומר מנה לי בידך תנהו לפלוני היינו נתינה גמורה במתנה או עבור חוב, אבל אם יאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני בזכות הרשאה שיהיה מחוייב ליתנו לי לא תיקנו בזה מעמ"ש, ולכן כתב הרמב"ם שפיר ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא או במעמ"ש וכו' או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, לשני הקנינים האלה אין להם כח בהרשאה ולכן אינו יכול לכתוב הרשאה על המלוה, ודברי הב"י מבוררים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה