אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה א
מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר או היו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו ה"ז כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכי והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו, ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני, ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו, וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהן, שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו.
או היו לו מטלטלין פקדון כתב הלח"מ על מה שכתב הב"י בסי' קכ"ג על דברי הטור שכתב פקדון דאתא למעוטי מטלטלין דגזילה ופסק כלישנא בתרא שדבריו תמוהים דלישנא קמא ובתרא לא פליגי אלא במטלטלין דגזילה, דללישנא בתרא כתבינן היכי דלא כפריה ולל"ק לא כתבינן, אבל במטלטלין דפקדון אפי' לל"ק כתבינן היכי דלא כפריה דהא יכול להקדיש, וכיון דקיי"ל כל"ב כתבינן אפי' אמטלטלין דגזילה היכי דלא כפריה וכמו שהוכיחו זה בתוס' ולא באו הטור והרמב"ם במש"כ פקדון אלא להוציא מלוה דלדעת התוס' כותבין, והרמב"ם והטור סוברים דבמלוה כיון דליתא בעולם אין כותבין עכ"ד הלח"מ, ולדעתי דברי הב"י נכונים דמלשון הרמב"ם והטור שכתבו פקדון ודאי משמע דוקא פקדון ולא גזילה, אלא דאנו צריכים לבאר שיטתם דהא הוכחת התוס' היא חזקה דא"א לפרש דמה דאמר מעיקרא לא כתבינן אפי' אמטלטלי דלא כפריה הוא במטלטלין דפקדון דהא יכול להקדישם ובודאי יכול לכתוב עליהם הרשאה.
ונראה לבאר לשיטתם דל"ק ול"ב חולקין בהא דאמרינן דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו, וזה דוקא אם לא כפר, אבל אם כפר לכאורה פשוט דאין כותבין משום דכשכפר הא נתבטל שם פקדון ונעשה גזילה, דהא הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, ומה דאמר בגמ' בטעמא דל"ב דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא נבאר לפנינו ובזה נוכל לחקור אם הא דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו הוא כשודאי לנו דאין הנפקד כופר ורוצה להשיב הפקדון, אבל אם ספק אצלנו שמא כופר הנפקד אף דאכתי לא כפר ולא נעשה עוד גזלן מ"מ לא מיקרי שהפקדון ברשותו דאם לבסוף אינו רוצה הנפקד להשיב הפקדון א"כ מעכשיו כבר אינו ודאי שיוכל להוציא הפקדון, וא"כ לא מיקרי מה ביתו ברשותו, או דנימא דכל זמן שלא כפר בב"ד עומד בחזקתו שודאי ישיב הפקדון ואפי' אם כפר לבסוף אבל קודם שכפר כיון שעומד בחזקתו והפקדון אין לו דין גזילה אלא דין פקדון, לכן יכולים הבעלים להקדישו שהפקדון ברשותו, ולכן בזה חולקין ל"ק ול"ב דל"ק סבר דאפי' במטלטלין דלא כפריה עדיין כיון דעיקר הרשאה שיוכל לתבעו בדין דאם רוצה הנפקד הא יכול ליתן גם בלא הרשאה כשעשהו שליח וההרשאה צריכה שלא יאמר לו לאו בע"ד דידי את, וכיון דכל זמן שלא הודה הנפקד בב"ד וגם אינו רוצה להשיב להמורשה אין אנו יודעין אם רצונו בכלל להודות ולהשיב להמפקיד את הפקדון, ולכן לא מהני בזה הרשאה, ול"ב סבר דכל זמן דאכתי לא כפריה יכול ליתן הרשאה.
ונראה עוד יותר דאפי' לל"ב חולקין בהך סברא הרי"ף והרמב"ם והראב"ד, דהרי"ף בתשובה הביאו הב"י בסי' קכ"ג במה שכתב הטור דאין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו כבר, דמוכח דדוקא אם כפר בו כבר כתב הב"י דזהו כדעת הראב"ד שהביא הבעה"ת ודלא כדעת הרי"ף בתשובה שכתב דכל שכפר אפי' אחר כתיבת ההרשאה אין דנין, ולא עוד אלא אפי' הודה במקצת אין משביעין אותו ואפי' מה שהודה אינו נותן מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בע"ד דידי את, והראב"ד בבעה"ת סובר דאם לא כפר בו עד אחר כתיבת ההרשאה לא נתבטלה ההרשאה, ולפלא שלא הזכיר הב"י דכשיטת הראב"ד מפורש בדברי הרמב"ם בהל' י"א וכמש"כ שם הראב"ד וכן כתב שם הכ"מ שכן היא דעת הרמב"ם, ובטעם מחלוקתם נראה פשוט דתליא במש"כ דהרי"ף סובר דאפי' לל"ב דסובר דאמטלטלין דלא כפריה כתבינן זהו משום דכל זמן שלא כפריה מעמידין אותו בחזקתו שאינו כופר ואפי' צריך להעמידו בדין אפשר אפי' אם אינו כופר אלא שהוא רוצה להחזיק בפקדון בשביל טענות שיש לו על המפקיד, אבל אינו כופר ואינו חושב לגזלם כי אם לזכות בדין, ולכן כל זה אם לא כפר, אבל אם כפר בדין א"כ חזינן דמעיקרא לא היה המפקיד בטוח שיוכל להוציא הפקדון מהנפקד ולא הוי ברשותו, ונמצא דנתבטלה כח ההרשאה, אבל הרמב"ם והראב"ד סוברים דלא איכפת לן מה שכופר עכשיו כיון דכל זמן שלא כפר לא נעשה גזלן על הפקדון אפי' אם בדעתו היה לכפור א"כ הפקדון נשאר עליו שם פקדון ועומד ברשות המפקיד ולכן לא נתבטלה ההרשאה.
אלא דנשאר עלינו לבאר דהא בגמ' אמרינן בטעמא דל"ב דאמר לא כתבינן אמטלטלי דכפרי משום דמיחזי כשיקרא, ומטעם זה כתבו בתוס' בשם ר"ת דכתבינן אפי' אמטלטלי דכפריה משום דקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, ולפימש"כ דאמטלטלי דגזילה ודאי לא כתבינן כיון דאינו יכול להקנות, א"כ מטלטלין דפקדון שכפר בהם הוי נמי גזילה דהא הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, אכן באמת לא קשה דהא אסיקנא בגמ' דמה דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן הוא דוקא כשיש עדים דבאותה שעה היה הפקדון בביתו, אבל אי ליכא עדים אמרינן אישתמוטי הוא דקא מישתמיט, וא"כ מיושב דאף שכפר אבל הא לא ידעינן שנמצא בביתו, ואף דאם נגנב או נאבד הא אכתי אינה ברשותו ואינו יכול לכתוב ע"ז הרשאה, דמה דחייב הנפקד לשלם הא לא עדיף ממלוה, מ"מ אף דאמרינן דשמא נאבד מ"מ אפשר דאח"כ מצא, ולכן יכול עכשיו לכתוב הרשאה שאם ימצא לבסוף שהפקדון אצל הנפקד ואינו כופר בו, אלא שטוען טענות אחרות ואינו רוצה להשיב להמורשה יוכל המורשה לדון עמדו, לכן הוצרכו בגמ' לומר טעמא משום דמיחזי כשיקרא.
ומה דסובר ר"ת דלדידן כותבין הרשאה אפי' אמטלטלי דכפרי משום דקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן לא קשה לדעת הרמב"ם דיש לחלק בין כתיבה לחתימה, וכמו שכתב כן הריטב"א בכתובות הובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ל"ח דזהו טעמא דאורכתא, ועיין מה שכתב הש"ך שם ובסי' מ"ו ס"ק נ"ט ודבריו תמוהים דודאי פשוט בדברי הרמב"ם לחלק בין כתיבה לחתימה, כמו שכתב "שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה", ומה שהוכיח בסי' ל"ט מהא דמוכיח בגמ' משטר שלוה בו ופרעו דאינו חוזר ולוה דטעמא שכבר נמחל שעבודו, אבל משום מיחזי כשיקרא לא חיישינן והתם אחר החתימה, ומוכח דאין לחלק בין כתיבה לחתימה אינו ראיה דהתם הא ליכא בחתימה שום שקר, אלא דהלוה עושה עכשיו שקר שנותן שטר הקודם על הלואה זו ואי לאו טעמא דמשום שנמחל שעבודו והיינו אומרים דכיון דעכ"פ הלוה נותן עכשיו על עצמו שטר זה מותר למלוה לגבות א"כ אין כאן אלא מעשה שקר של הלוה, אבל אין כאן שקר בחתימה אבל היכי דאיכא שקר בחתימה ודאי חיישינן, וכמש"כ הריטב"א להדיא בטעמא דאורכתא.