אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ז

הלכה ו

כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור לך בכך וכך, כל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נשבר חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.
השגת הראב"ד כל סרסור שהודיע ללוקח וכו' עד שהרי לא פסק לו דמים, א"א כשהפקידו לא אמר לו כלום, ואם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא, איך יחזור ויאמר איני רוצה דמים הללו עכ"ל.
הכ"מ כתב בדעת הרמב"ם שהנותן לסרסור למכור חפץ בסתם אז הסרסור בא אח"כ למוכר ואומר כך וכך מצאתי שנותנים, ולדברי הכ"מ משמע דבאופן שכתב הראב"ד שאמר לו מכור בכמה שתמצא, מודה גם הרמב"ם שלא יוכל המוכר לומר איני רוצה בדמים הללו, וכן נראה פשוט, והרמב"ם לא מיירי בהכי וכתב רק דבנתן לו בסתם ואמר לו מכור לי חפץ זה, אין בזה במשמע שיש רשות להסרסור למכור בכמה שרוצה, אבל לשון הראב"ד קשה ליישב דאם אין כונתו אלא לפרש דאם אמר מכור בכמה שתמצא אינו יכול לחזור אינו מיושב ע"ז הלשון כשהפקידו, ואף דע"כ צריך לפרש שהפקידו למכור ולא סתם פקדון וכמו שכתב הב"י מ"מ הלשון אינו מיושב, ונראה דבאמת הראב"ד חולק על הרמב"ם גם כשמסר לו החפץ ואומר מכור לי חפץ זה, וסובר דסתמו כפירושו כמו שהיה אומר מכור בכמה שתמצא, ולכן כתב הראב"ד שהוא מסכים לדינו של הרמב"ם רק באופן שכשהפקידו לא אמר לו כלום, וזהו באופן שבעל החפץ אמר לסרסור יש לי חפץ למכור ומסר לו בסתם, וזהו כשהפקידו לא אמר לו כלום, דהיינו כשמסר לידו לצורך מכירה לא אמר לו בפי' מכור לי חפץ זה דאז לא מסר לו הכח למכור בכמה שימצא, ואפשר שמסר לו החפץ רק להראות להקונה, וסיים הראב"ד דאם אמר לו מכור בכמה שתמצא הא זה ודאי שאינו יכול לחזור, ונמצא דהראב"ד לא השיג מפורש על אמר לו מכור לי חפץ זה, דלא פשיטא לו להשיג דאפשר גם בזה כונתו כשאמר מכור לי שישתדל למכרו אבל באופן שיחזור אצלו ויאמר כמה נותן הלוקח, וכמו שכתב הכ"מ, אלא דהראב"ד בעצמו אינו מסכים לדברי הרמב"ם אלא באופן שכשהפקידו לא אמר לו כלום וכנ"ל.
אכן קשה טובא דלפי"מ שבארנו בפ"א הל' ג' מה דסובר הרמב"ם דבלא אמר השליח להלוקח שהוא שליח מעשיו קיימין, זהו דוקא במכר מטלטלין משום שהמוכר כשמסר לו האמינו לגבי הלוקח ונתן לו זכות למכור וכדמוכח מלשון הרמב"ם בהל' ד' שכתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח אע"פ שמשך או שהמשיך והזכיר דוקא מטלטלין, וא"כ למה כתב כאן הרמב"ם כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ומוכח דאם לא הודיע שהוא שליח אינו יכול המוכר לחזור.
והנראה בזה דהנה חזינן דהך דינא אינו אלא בסרסור ולא בסתם שליח דהא אמר בגמ' דאם אמר לשליח זבין לי ליתכא וזבן ליה כורא דמוסיף על דבריו הוי והמקח קיים, וכן פסק הרמב"ם בפ"א הל' ד' ואם נימא דהשליח צריך לחזור למשלח ולומר למשלח כמה נותנים הלא היה מתברר כמה מוכר וע"כ דבמכירת השליח נתקיים המקח, ואף דאפשר לומר דמיירי שאמר לו המשלח המקח בפי' אבל מלשון הגמ' והרמב"ם משמע דגם בסתם דינא הכי, וע"כ דרק בסרסור אמרינן כן והכי מוכח מדלא כתב הרמב"ם הך דינא בפ"א ובפ' זה אחר הל' ד' דמיירי בשליח וכתבו כאן בסרסור, וכן מוכח ממה שכתב בהל' ו' ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא, ואף דכתב הרמב"ם הסרסור שליח הוא אינו אלא לעיקר דינא דשליח, אבל לענין זה הוי דוקא בסרסור משום דדרך הסרסור לילך ממוכר לקונה ומקונה למוכר ולהשוות עם שניהם התנאים של המקח, ולכן כשנתן הבעלים החפץ להסרסור ואמר לו מכור לי חפץ זה, אם נדין זה כמו סתם שליח הכונה שימכור כפי שימצא, אלא דכיון דהוא סרסור יכול המוכר לומר שדעתו הוה שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותן הלוקח, ונמצא דאינו ודאי כן אלא דיכול המוכר לומר שלזה נתכוין.
ועכשיו אפשר לומר דיש חילוק בין מה דמוכח בהל' ד' דדוקא במטלטלין מהני היכי דלא הודיע שהוא שליח ובין מה שהזכיר הרמב"ם כאן גם קרקע, דבהל' ד' דמיירי היכי שעבר השליח על דעת המשלח, בזה לא אמרינן דמעשיו קיימין אלא דוקא במטלטלין בשביל שמסר לו המשלח החפץ וכמו שכתבנו, אבל הכא דלא עבר הסרסור על דעת הבעלים כלל והסרסור חשב שהוא נותן לו בתורת שליח, ורק בעל החפץ אומר שהיה כונתו שיעשה כדרך סרסור, לכן כאן אפי' בקרקע כיון דעכ"פ ע"י שליחותו יהיה היזק להלוקח שהוציא מעות, וכדאמרינן בב"מ דף ע"ז לענין מאן דזבין ארעא באלפא זוזי ואפי' בקרקע קטנה שאינו ודאי היזק בבטול המכירה, אבל מצוי שיהיה להלוקח היזק והוצאה להשיג המעות, ולכן כאן יש חילוק גם בקרקע בין אם אמר ללוקח שהוא קרקע של פלוני ובין לא אמר לו, דבאמר לו היה לו ללוקח בעצמו לידע שכיון שהוא סרסור אפשר אין דעת המוכר לסמוך עליו לגמרי ואפי' לא אמר לו שהוא סרסור הי' לו לשאלו אם אינו סרסור, וכיון שכן הוא שלא חקר ודרש איהו דאפסיד אנפשיה ורשאי המוכר לחשוב כשנותן לו שהוא נותן לו בסתם על דעת זה שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותנים ואזלינן בזה בתר דעתו, אבל אם לא אמר ללוקח שהוא קרקע של פלוני וכיון שהסרסור יכול לחשוב שכיון שנותן לו בסתם דינו כדין שליח, ולכן גם המוכר דעתו כן הוא שאם ימכור באופן זה יהי' מכרו קיים.
ויש לומר עוד יותר דאפי' אם חשב המוכר שנותן לו באופן שיחזור אליו ויאמר לו כמה נותנים מ"מ כיון דבסתמא לשון זה שאומר לו מכור לי חפץ זה צריך להיות דינו כדין שליח לא אזלינן בתר מחשבת המוכר, כיון שיכול הלוקח לבוא לידי היזק בזה והוא עפ"מ שכתבתי בפ"י ובפי"א מה' מכירה במה שחילק הרמב"ם בין מכר למתנה גבי מודעא דבמתנה תלוי לגמרי בדעת הנותן, אבל במכר אינו תלוי בדעתו ובמחשבתו, ולכן גם כאן גבי מכר כיון דבסתם לשון זה הוא כדין שליח אלא שהמוכר חושב שיעשה כדרך סרסור, וכיון שמצוי שהסרסור ימכור בדין שליח ע"פ דבורו לא אזלינן בזה בתר מחשבתו, אבל אם אמר לו שהוא סרסור כיון שגם הלוקח הי' יכול להסתפק בזה איהו דאפסיד אנפשיה ולא דמי הלוקח להסרסור שכיון שהוא נותן מעות הי' לו לשאול אם הוא בהסכם המוכר, אבל גבי מודעא דהלוקח אינו יודע כלל לכן לא מהני מחשבתו של המוכר וכמש"כ שם.
והנה הנתיבות מפרש דמיירי כשהי' קצת פחות משויו ודבריו תמוהים דמסתימת לשון הרמב"ם מוכח דאין נ"מ, וכן מדברי הכ"מ מוכח דאין נ"מ, ומה שהוכיח הנתיבות ממש"כ הב"י דהלוקח אינו יכול לחזור בו וכן מוכח מדברי הרמב"ם, ואם לא הי' לו רשות למכור א"כ למה לא יכול הלוקח לחזור, אבל לפימש"כ ל"ק כלל דודאי בסתמא דינו כדין שליח אלא שהמוכר יכול לומר שחשב שיעשה כדרך סרסור, אבל אם אין המוכר טוען כן בודאי מכרו קיים כדין שליח.
ועיין במל"מ שכתב לחלק בין מכור לי בכך וכך למכור לך בכך וכך ולדבריו בדעת הרמב"ם דוקא במכור לך מהני ואין שום טעם בדבריו, ובאמת בדברי הטור שהביא לשון הרמב"ם ליכא תיבת לך וכן הוא במחבר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה