אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ו
הסרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר שליחותו לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בנ' משלם הנ' מביתו, מכר במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה, ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן בנ' מכרתי נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה במקצת ואם כבר נתן לו הנ' נשבע שבועת היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח.
השגת הראב"ד ראובן אומר בק' וכו' עד הרי הודה במקצת א"א אין כאן שבועת התורה לפי שראובן אינו תובע אלא בגדו ואינו יודע שנמכר אלא מפי שמעון, ואינו טוען לא במנה ולא בשום דבר מסויים אלא בגדו, ומאן דלא סבר כן לא סבר כלום, הילכך ישבע שבועת היסת הסרסור ויפטר.
כתב הכ"מ על השגת הראב"ד שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שאמר לו במאה הו"ל סרסור מודה במקצת, וכתב הש"ך על זה ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו לכן כתב הש"ך דכונת הרמב"ם הוא אם טוען המוכר בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת שנמצא שיש לו בידו ק', אבל אם טוען מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בזה ודאי שפיר קאמר הראב"ד, ודברי הש"ך בכונת הרמב"ם היא ודאי אוקימתא דחוקה, והנה הנתיבות הקשה על דברי הראב"ד ממשנה מפורשת בשבועות מ"ג המלוה על המשכון ואבד המשכון סלע הלויתני עליו ב' הי' שוה והלה אומר סלע הלויתיך עליו ה' דינרים היה שוה דנשבע המלוה, וכאן נמי אין הלוה יודע שנאבד המשכון אלא ע"פ המלוה וכתב בזה לפי"מ שביאר דמה שכתב הרמב"ם דאם אין הסרסור מכחיש שאמר למכור בק' משלם נ' מביתו דלא כתב דוקא אם יש עדים שהיה שוה ק' וכתב דמיירי אפי' לא היה שוה ק' אלא דכיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן אמרינן דמסתמא היה דעת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן - וכונתו דמעיקרא בשעה שמכר נתרצה להתחייב לשלם הנ' מביתו ולפי"ז כתב דדוקא גבי משכון שהלוה טוען שהמשכון היה שוה ב' א"כ תבעו דבר ברור או המשכון או שויו ב' סלעים, ולא הוי חטין ושעורין כיון שתובע בפי' דאם אינו מחזיר לו המשכון יחזיר לו ב' סלעים, אבל הכא דאם החפץ בעין אין תביעתו מנה דהא אינו שוה מנה ואינו יכול לתבעו אלא בשביל שאמר השליח שמכרו בנ' דרק אז נעשה תביעתו על מנה, וא"כ הוי כהודאה קודם לתביעה עכ"ד.
והנה מה שכתב דגבי משכון כיון שטוען על שויו של משכון לכן בין המשכון בין שויו הוא דבר מסויים, לכאורה משמע דאם אנו דנים על גוף המשכון אין לנו לדין כלל על שויו של המשכון דאם יש להמלוה המשכון ומחוייב להחזיר לו איזה דין יש לנו בשויו, וא"כ ע"כ מה שיש לנו דין ע"ד שויו של המשכון זהו אם אבד המשכון, וא"כ גם כאן ממ"נ אם לא מכר החפץ צריך להחזיר החפץ, ואם מכר הא תובע דבר מסויים נ' זוז, ומה איכפת לן דאינו דמי שויו של המשכון, אלא די"ל דבמשכון אם לא נאבד ואינו מחזירו תובעו סלע, והכא אם לא מכר ואינו מחזירו אינו תובעו נ' כיון דאינו שוה ק' וגם במה שכתב הנתיבות דכאן אם החפץ בעין אין תביעתו מנה דהא אינו שוה מנה קשה דהא הראב"ד כתב דהילכך ישבע שבועת היסת, ובדברי הרמב"ם אינו מפורש דאינו שוה מנה והיה יכול רק להשיג על אופן שאינו שוה כיון שהרמב"ם סתם דבריו אבל למה כתב שבודאי אינו נשבע אלא היסת, אכן אפשר ליישב דכיון דבעל החפץ עכ"פ לא הזכיר בטענתו שהיה שוה מנה, א"כ מצד עיקר החפץ לא תבע מנה ואפי' אם יתברר אח"כ ששוה מנה כבר יצאה ההודאה בפטור וכמש"כ הר"נ גבי זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון.
אכן נראה דהחלוק בין הך דינא ובין מתני' דשבועות הוא פשוט דהתם תנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ולכן אפי' לא נעמיד שאבד בעדים מ"מ נוכל לומר שנתברר בב"ד שאבד קודם שבאו לדין תביעה והודאה בשויו של המשכון, והיינו שמקודם אמר המלוה בב"ד שאבד המשכון ואכתי ליכא שום הודאה במקצת ואח"כ באו לדין על שויו של המשכון ושפיר יש כאן כפירה והודאה, אבל כאן לכאורה לא נוכל לפרש כן דאם אמר הסרסור מקודם בב"ד שמכר המשכון בנ' א"כ כבר הודה במקצת, וע"כ שמקודם טוען בעל החפץ ואפי' אמר לו חוץ לב"ד שמכר בנ' כל זמן שלא הודה הסרסור אין טענתו של בעל החפץ על הדמים טענה כלל, דעל מה שאמר חוץ לב"ד אינו מתחייב, ולכן שפיר כתב הראב"ד דע"כ תחלת טענתו אינו אלא על החפץ ולא על מנה כלל, ואף שנוכל ליישב דהסרסור אמר שמכר בנ' ואכתי לא אמר שלא החזיר הנ' ואין זה הודאה, אבל בדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן בחמשים מכרתי ומוכח שהודאת הסרסור במכירת החפץ בנ' היה אחר תביעת בעל החפץ, וא"כ שפיר כתב הראב"ד דבעל החפץ אינו יכול לתבוע אלא חפצו ולא מנה דאפי' אמר לו חוץ לב"ד שמכר החפץ אינה טענה בב"ד כלל כמש"כ.
ובדעת הרמב"ם נראה דבאמת דייק דבריו וכתב ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בנ' א"כ אין הדבר בגדר ספק כלל ומצי מיירי שיש עדים שראו שמכר בנ' וע"פ דברי העדים יכול בעל החפץ לטעון טענה מבוררה, ואם היה מכחיש וטוען שנאנס החפץ בידו או אפי' היה מחזיר לו החפץ אם לא היה רוצה המוכר ליקח החפץ היה מביא עדים שמכר בנ' ובזה כבר נתחייב לשלם לו נ' מביתו, דכיון שהמכירה כבר נתקיימה כבר נתחייב לו, ואף שלא הזכיר כאן הרמב"ם שהיו עדים אין הרמב"ם צריך כאן להזכיר כללי דיני שבועת מודה במקצת שביאר אותם בהל' טוען.
והנה במה שכתב הנתיבות לבאר דברי הרמב"ם שכתב דבמודה הסרסור שאמר לו למכור בק' משלם נ' מביתו, ולא כתב שהחפץ שוה ק' דהוא משום דהסרסור בודאי מרוצה להתחייב בנ', אין דבריו ברורים דאפי' אם הסרסור חשב בשעה שמכר בנ' להתחייב נ' מביתו קשה דבמה נתחייב כיון דאינו אלא שליח, דבשלמא אם היינו אומרים דבאותה שעה שמכר להלוקח חשב לקנות החפץ בעד עצמו ולמכרו להלוקח, אז מיושב דבזה שקנה החפץ מתחייב בדמיו כמו שקצץ המוכר, אבל זה הא מבואר דאין השליח יכול לקנות החפץ לעצמו, וכמש"כ הרשב"א הובא בטור סי' קפ"ה ועוד קשה דלדבריו אין החיוב על הסרסור אלא בשביל שהתרצה להתחייב בנ' כדי שלא יהיה משנה מדעת בעה"ב, אבל עכ"פ לא הפסיד לו הנ' דאינו שוה ק', והרמב"ם הא כתב לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד וכו', ומוכח דבשביל הפסד מחוייב ולא משום שנתרצה להתחייב, אלא דדברי הרמב"ם באמת צריכים ישוב דמה בכך שאמר לו אל תמכור אלא בק' דכיון שלא הזכיר שהוא שוה ק' משמע דבכל אופן חייב, וקשה דלמה יתחייב בשביל שהמוכר קצב שויו מאה.
והנה לכאורה חשבתי עפ"מ דאמרינן בב"מ דף צ"ג דרועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב, ואמרינן שצריך לקדם עד כדי דמיהן משום כושרא דחיותא וטרחא יתירתא, ופסק הרמב"ם בפ"ג מה' שכירות דאם לא קידם חייב, וביאר שם הראב"ד דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ולא יטרח לקנות, ולכאורה חזינן מכאן דאף שאינו שוה למכור בשוק מ"מ כיון דלבעל החפץ הוא היזק חייב, וא"כ יש לומר דכאן כיון שכבר גלה בעל החפץ דעתו שהחפץ שוה אצלו ק' ואינו רוצה למוכרו בפחות מק' לכן חייב הסרסור אף שאינו שוה בשוק כיון שכבר הודיע שאצלו הוא שוה ק'.
אבל באמת גם בזה אינו מיושב דהא קשה על הך דינא דהתם דא"כ תמיד כשמזיק בהמה או שומר שפושע בבהמה ישלם גם בעד כושרא דחיותא וטרחא יתירתא ולא מצינו כן, וע"כ דדוקא התם דמחייבינן להשומר לשלם בעד הבהמה, ורק דכיון דהיה צריך להוציא הוצאות על רועים ומקלות וצריך לנכות ההוצאה ובזה אמרינן דמה ששוה אצל הבעלים לכושרא וטרחא אנו מנכין מן ההוצאה כיון שזה שוה אצלו וכמו שסך זה לא היה עולה בחשבון לכן צריך השומר לשלם סך זה, אבל אינו משלם בעד הכושרא וטרחא אלא בעד עיקר הבהמה, וא"כ לפי"ז לא נוכל ליישב כאן כיון דבעיקר תשלומין אינם משלמין אלא בעד עיקר השיווי.
לכן נראה דבאמת לא בא כאן הרמב"ם לומר דבשביל דבריו של בעל החפץ שצוה למכרו במאה ישלם הסרסור, והרמב"ם סמך בזה שהתחיל דבריו וכתב לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד, וע"ז כתב כיצד וכו' וא"כ ע"כ כשיש ודאי הפסד מחייבינן והיינו דודאי שוה מאה או יותר וסמך על הידוע דבכל מזיק ושומר שמין כמה היה ההפסד וגם בזה יש כאן קיצור דברים שלא הזכיר שלא יהיה כאן דין אונאה, והמקור הוא ממתני' דכתובות דבירוש' פריך ומוקי בקרקע והרמב"ם כתב בחפץ, ואף דגבי לוקח ליכא אונאה בבעה"ב שמכר, אבל למוכר יש אונאה וע"כ דקיצר כאן כיון דמשכחת שלא יהיה דין אונאה באומר יודע אני כמבואר פי"ג מה' מכירה, והעיקר שהרמב"ם בא להודיענו עיקר דינא דסרסור אבל קיצר בפרטי הדינים שהם ידועים כל אחד במקומו.
ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא, וזה המוכר סרסור הוא, יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בנ' או שרצה בנ' וחזר בו אחר שקניתי.
השגת הראב"ד ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וכו', א"א וג"ז אינו כלום שלא יחזור, ולא עוד אלא שאפי' הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי, עכ"ל.
כתב הכ"מ וז"ל ומש"כ הראב"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי, וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך, והחפץ הוא שלו, והקשה הנתיבות דאמאי לא יהיה נאמן הסרסור מדין שליש ואפי' בשליח להולכה אמרינן סברא דהימניה כמבואר בגיטין דס"ד וכתב דהכא מיירי שהיה אונאה והנה לפימש"כ דתחלת דברי הרמב"ם הוא בששוה מאה מדכתב משלם מה שהפסיד א"כ דבריו מיושבים, אבל לפי"מ שכתב בעצמו שלא היה שוה מאה א"כ צריך לאוקמי שהיה שוה פחות ממאה ויותר מנ' וכל כה"ג הו"ל לפרש, אבל באמת לא ידעתי למה הוצרך לזה כיון דבעצמו כתב שהסרסור לא אמר להלוקח שבעל החפץ אמר לו למכרו בנ', וכן משמע מלשון הרמב"ם א"כ פשוט דלא שייך כאן לנאמנות שליש כיון דבשעה שיצא מידו לא אמר כן. ועכשיו אינו נאמן והוא פשוט. והראב"ד משמע דמפרש דברי הרמב"ם בשאמר בשעה שמכר שבעל החפץ אמר לו למכרו בנ', ובזה סובר דנאמן בשעה שנמצא בידו. אבל בדברי הרמב"ם נוכל לפרש כפשוטו שהסרסור מכר לו בסתם בנ' ואמר לו שהוא סרסור וכמו בהל' ז' ולכן כתב הרמב"ם דאפי' אומר עכשיו שבעל החפץ אמר לו למכור בנ' אינו נאמן.