אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ג
האומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו, וכן שנים שהתנו ביניהם שכל מי שירצה לשלוח לחבירו ישלח ביד מי שירצה המשלח, ה"ז משלח ביד מי שיראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה, ואם נגנב או אבד בדרך או שכפר בו השליח הרי המשלח פטור שכל תנאי שבממון קיים.
השגת הראב"ד וכן שנים שהתנו ביניהם שכל מי וכו' הרי המשלח פטור, א"א ובשבועת היסת עכ"ל.
הכ"מ פי' מקודם דההשגה היא על מה שכתב הרמב"ם או שכפר בו השליח, ואח"כ כתב דאפשר שהוא משיג גם על נגנב או אבד בדרך דהשליח אינו נאמן לפטרו משבועה שהרי נוגע בעדות הוא ודבריו תמוהים, דלמה צריך עדותו של השליח דהא ליכא כאן דררא דשבועת היסת כיון שאין כאן טענת ברי, וכבר תמה ע"ז הלח"מ, ולכן בודאי דההשגה היא על כפר השליח, וכתב הכ"מ דכיון דבשאר האופנים לא שייך שבועה לא חשש רבינו לכתוב שבועה משום אופן אחד והוא דחוק, ולפירושו הב' דהשגת הראב"ד הוא גם על נגנב או נאבד כתב דאפ"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפ' הקודם, ולא הוצרך לכפלו כאן, ואם היה תירוצו זה מבואר היה מתיישב גם לפי' הראשון שהוא הנכון, אבל באמת אינו מיושב כלל דבפ"א לא הוזכר אופן כזה שהמשלח יהיה צריך לישבע ששלח דשם דמיירי היכי שהמשלח צריך לשלם ולא הוזכר שם אלא שתי שבועות שהמלוה נשבע שלא קבל משום שהוא מן הנוטלין ונשבעין כעין של תורה, והשליח נשבע שבועת היסת שהרי יש כאן כפירה וטענת ברי שהמלוה אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן, ואין שייכות לדין שלנו דהמשלח ישבע, שאין עליו טוען טענת ברי, שהשליח אף שהוא מכחישו ואומר שלא שלח על ידו הרי אינו טוען עליו כלום והלוה הרי אינו יודע אם שלח או לא.
אלא דדעת הראב"ד שכתב דנשבע המשלח שבועת היסת וכן פסקו הטור והמחבר בסי' קכ"א הוא ע"פ דברי הר"נ בקדושין רפ"ב כמש"כ שם בביאור הגר"א דאנו מצרפין טענת המלוה וטענת השליח ומשניהם יוצא טענת ברי על הלוה, והנה דברי הר"נ הם בהא דמבואר בפ"א דלא אמר המלוה ללוה לשלוח ע"י השליח והשליח אומר שנתן למלוה והמלוה אומר שלא קבל שהלוה צריך לשלם והמלוה נשבע כעין של תורה והשליח נשבע שבועת היסת, וכתב ע"ז הר"נ וז"ל וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו, ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי, י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותם עכ"ל, ולפי"ז סובר הראב"ד והטור דה"נ הכא מצרפינן שתי הטענות והלוה צריך לישבע כיון שהשליח אומר שלא קבל, אבל צריך ביאור למה הוצרך הר"נ לזה דהא שפיר נשבע השליח להמלוה דהוא אומר שנתן להמלוה והמלוה מכחישו ומשמע דקושיית הר"נ הוא משום דכיון דהתם שלא אמר המלוה ללוה שישלח דהדין הוא דהלוה צריך לשלם להמלוה, א"כ אין המלוה בעל דינו של השליח כיון שאין לו היזק והלוה משלם לו, וע"כ דהשליח נשבע להלוה שיש לו היזק, ובזה שפיר הקשה דהא אין הלוה יודע שלא נתן השליח להמלוה ואין כאן טענת ברי, ולכן הוצרך לחדש דמצרפינן טענת המלוה ונחשב להלוה טענת ברי.
אבל באמת נוכל לומר דשבועת השליח אינה להלוה אלא להמלוה דהא אם שלח הלוה להמלוה ע"י שליח אינו יכול לחזור משום דהוי כזכי אף דחייב באחריותו כדאיתא בפ"א דגיטין ופסק כן הרמב"ם בפט"ז מהל' מלוה הל' ב' ונמצא דתיכף כשקבל השליח המעות זכה בהן המלוה ושפיר הוי המלוה בע"ד של השליח לתבוע ממנו המעות, ואף דיכול לתבוע מהלוה ולא מהשליח מ"מ לא חייבו חכמים להלוה לשלם כל זמן שאפשר שיתברר והצריכו להמלוה לחייב להשליח שבועת היסת, וא"כ זהו דוקא התם דבאמת המלוה הוי שפיר בעל דינו של השליח, אבל הכא אין להשליח שטוען שלא קבל שום תביעה על הלוה רק תרעומות יש לו עליו שמוציא עליו לעז שנתן לו, אבל אין כאן שום דררא דממונא, לכן שפיר סובר הרמב"ם דאין הלוה חייב שבועה כיון שאין כאן טענת ברי.