אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה יא

הלכה ט

בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.
השגת הראב"ד בע"ח של מוכר שטרף וכו' עד ונוטל מן המוכר א"א לזה לא ידעתי טעמו, ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שט"ח עכ"ל.
כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר מ"מ אם לא רצה בן המצר לקנות ישאר אצלו ואם יטרוף בע"ח חוזר אצל המוכר ואם אין לו לשלם מפסיד, וכיון שכן אף כשסלקו בן המצר אם יטרפוה ממנו הוא בעל אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה, אח"כ הביא המ"מ דהרמב"ן והרשב"א חלקו ואמרו שאין האחריות על הלוקח כלל אלא על המוכר, ודברי המ"מ צריכים ביאור דמקודם כתב שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר, ואח"כ כתב דלהכי מקבל המוכר אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה לו, והכ"מ כתב על דברי המ"מ וז"ל ואני אומר שדברים תמוהים הם דאתו רבנן ותקנו משום ישר וטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה, ועל טעמו של הראב"ד תמה הכ"מ דאם הלוקח ידע הרי גם המצרן ידע ולמה סילק הלוקח, ולכן כתב הכ"מ דכונת הרמב"ם ביש למוכר ממה לפרוע ומשום דהמצרן אינו יכול לתבוע למוכר, ומה שכתב הרמב"ם מקודם דבעל המצר טורף מן הלוקח זהו כדי לכופו שיתבע מן המוכר דאל"כ לא ירצה לתבוע עבורו, אבל אם אין למוכר פשיטא שלא יפסיד הלוקח, וכתב הכ"מ שקרוב לזה מצא בדברי הרשב"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקבל מוכר אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר, אבל היכי דאית ליה פסידא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ"ל, אבל לדעתי הוא דחוק לפרש דברי הרמב"ם דוקא באופן שיש להמוכר ממה לפרוע דהא כתב הרמב"ם בסתם דבעל המצר טורף מן הלוקח, ולא התנה אם יש למוכר ואח"כ כתב שהלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.
ולבאר שיטת הרמב"ם נביא גם דברי הרמב"ן בחדושיו שכתב וז"ל ומסתברא דלוקח לא מקבל אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהיה מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידיה אחריות דילמא לא הוי ליה נכסי למוכר והדר עליה וליתיה אלא כדין שליח ואחריותיה דבר מצרא אמוכר, ותמיהני על הר"מ הספרדי ז"ל שאמר אחריותו על הלוקח והוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו שאינו אלא כדין שליח של בן המצר עכ"ל, ומה שכתב שהוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו, זהו מה שכתב בהל' ז' וז"ל זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חבירו הוא כמו שליח לחברו, וכן בפי"ב הל' ה' כתב המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאלו הוא שליח של בן המצר, וא"כ דברי הרמב"ם צריכים ביאור משני הצדדין, חדא דאיזהו הישר והטוב הוא שיסתלק מן הקרקע ושיהיה חייב באחריות באופן שיוכל לבוא לידי הפסד, ואפי' לא יבוא לידי הפסד ויש למוכר ממה לגבות למה הוא מחוייב שיהיה לו דינא ודיינא עם המוכר ולגבות ממנו, ובודאי דעשיית הישר והטוב לא שייך אלא היכי דאין לו היזק בכך וזהו עיקר דינא דבר מצרא דיכול למצוא קרקעות במקום אחר, ועוד דהא בעצמו כתב דהלוקח הוא כשליח של בן המצר ולמה יתחייב באחריות.
והנראה בזה דהרמב"ם מחולק עם שאר הראשונים בפי' מה דאמרינן דדינא דבר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, דמדברי הרמב"ן והרשב"א שהבאנו מוכח דגדר ועשית הישר והטוב הוא על זה שאנו דנין שיתן הלוקח קרקע בדמים לבן המיצר, אבל בדעת הרמב"ם נראה דמפרש דהא דאמרינן דמסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב היינו דמשום זה לא היה לו לקנות אצל בן המצר, ובתחלת הקניה היה הדין שבן המצר יקנה, וזהו מה שכתב בפי"ב הל' ה' וז"ל בן המצר קודם ומסלק את הלוקח ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב אמרו חכמים הואיל והמכר אחד טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק, והיינו דבעיקר קנין הקרקע הישר והטוב הוא שיקנה בן המצר, ולכן תיקנו חכמים על הלוקח שעבר על זה שדינו להסתלק ודינו כמו שהיה מתחלה קונה עבור בן המצר, אלא דמ"מ לא נוכל לומר דבאמת כן הדין משום דכל דין מצרנות לא תיקנו אלא על הלוקח ולא על המוכר, וכן כתב הרשב"א הובא בש"מ, ונראה דטעמא דמילתא משום דמוכר א"א לו להתרות במצרן שיקנה, דהמצרן יחפוץ בזול, אבל בלוקח אם יאמר הלוקח להמצרן שיקנה באלו המעות שהוא רוצה ליתן והמצרן לא יתן יכול הלוקח ליקח, אבל אם נטיל על המוכר לא יוכל לברר כמה נותן לו לוקח אחר, ולכן שקלוה רבנן דינא דבר מצרא מן המוכר והטילוה על הלוקח, אבל עכ"פ זה מבואר דכל דינא דב"מ הוא על הלוקח ולא על המוכר, וא"כ המוכר אין לו דין עם המצרן ולגבי המוכר לא נתבטל המכר שמכר ללוקח ומה דאמרינן דהלוקח כשליח זהו בינו ובין המצרן, ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם שכתב מקודם דהעיקר בכל הדינים הללו שהלוקח הוא כשליח של המצרן דזהו בדין שבינו לבין המצרן, אבל לא בדין שבינו לבין המוכר, וכן בדין שבין המצרן לבין המוכר, ומבוארים דברי המ"מ שכתב דהלוקח הוא כמוכר להמצרן.
ולכן מבואר מה שכתב הכ"מ דהמצרן אינו יכול לטרוף מן המוכר בשביל האחריות דיאמר לו לאו בע"ד דידי את, ורק מה שכתב הכ"מ דמשו"ה כתב הרמב"ם דמצרן טורף מן הלוקח דאל"כ לא ירצה הלוקח לטרוף מן המוכר בשביל המצרן, לא צריך לזה כלל דכיון שלגבי המוכר המקח עם הלוקח קיים, א"כ אפי' אם יחפוץ הלוקח לטרוף מן המוכר קודם שטרף המצרן ממנו אינו יכול לטרוף, דה"נ בכל מוכר שמכר ללוקח והלוקח לשני וטרף בע"ח מהלוקח השני לא יוכל לוקח ראשון לטרוף מן המוכר כ"ז שלא גבה ממנו הלוקח השני, דיאמר אחוי טירפך ואשלם לך, דכל זמן שלא היה לו היזק איזה דין יש לו עם המוכר ולכן ע"כ דמקודם צריך המצרן לגבות מן הלוקח, אלא דלדברינו אפי' אם אין להמוכר לשלם גובה המצרן מהלוקח, ולא קשה מה שהקשה הכ"מ דאיזה ישר וטוב הוא שיקבל אחריות בדבר שלא היה לו שום הנאה, אבל לפי"מ שבארנו ל"ק כלל דדין ועשית הישר והטוב לדעת הרמב"ם אינו על מה שהלוקח צריך להסתלק וליתן הקרקע להמצרן בדמים שקנה, אלא דכיון שלא היה רשאי ליקח חייבוהו חכמים לחזור ולמכור השדה להמצרן בדמים שקנה, וחייבוהו למוכר באחריות כדרך שקנה הוא באחריות כיון דאינו יכול למסור אחריות המוכר להמצרן ולא איכפת לן אם דבר זה אינו מהישר והטוב דהעיקר הוא שמקודם לא היה רשאי ליקח לכן חייבוהו עכשיו אפי' באופן שיהיה לו פסידא, אכן זה ודאי דאם קנה מהמוכר מפורש בלא אחריות ודאי א"צ לקבל אחריות לגבי המצרן, כיון דהמצרן אם היה לוקח מהמוכר ג"כ לא היה מקבל המוכר אחריות, ואם המצרן לא היה רוצה ליקח בלא אחריות אז הלא היה רשות להלוקח ליקח, דהיכי דהוי פסידא למוכר ליכא דינא דב"מ, ומבואר דזהו שכתב הרשב"א שהביא הכ"מ סייעתא לדבריו, אבל באמת גם הרמב"ם ודאי מודה לזה, ומיושב ב' הקושיות על דברי הרמב"ם בין ממה דהלוקח כשליח בין ממה דליכא בזה ישר וטוב וכמו שבארנו.

סוף הספר

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה