אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה ז

הלכה א

הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח, וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין בע"ח שלו טורף מיד בן המצר זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חברו הוא כמו שליח לחברו ולתקן שלחו ולא לעוות, לפיכך אם השביח נוטל הוצאה ואם הפסיד וחפר והרס או אכל הפירות מנכין לו מן הדמים, בד"א שמחשבין לו הפירות בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו, אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם.
בד"א שמחשבין לו הפירות, כתב המ"מ פי' אע"ג שהוא כשליח זהו כשמסלקו או בא לסלקו, אבל קודם לכן ה"ז כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו פירות שאכל עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים דהיכי כתב דהוא כלוקח עד אותו זמן דהא כתב הרמב"ם להדיא דאינו אלא כשליח ועיין בהל' י"א שביארנו בארוכה דדעת הרמב"ם דלגבי המוכר אין אנו דנין דינא דבר מצרא, ולכן עיקר המכר של המוכר קיים לגבי הלוקח אלא דכל זה בין המוכר והלוקח אבל במה שנוגע בין הלוקח והמצרן אנו דנין כאילו הוא כשלוחו, ולכן זה ודאי דצריך הלוקח לכתוב שטר מכירה להמצרן, אבל מ"מ במה שנוגע בין הלוקח והמצרן הא אנו אומרים דהוי כאילו מעיקרא היה הקנין עבורו, ואיברא דלא נוכל לומר כן אלא אחר שהביא המצרן מעות דאז נעשה שלו למפרע בדברים שנוגעים בינו לבין הלוקח ולבע"ח, אבל מ"מ קשה כיון דעכ"פ למפרע נעשה של המצרן, ולכן לא חל שעבודו ששעבד הלוקח להקרקע, וא"כ אמאי לא שייך הפירות להמצרן.
והנראה בזה עפ"מ שכתבתי בפ"ז מה' נז"מ במה שחילק הרמב"ם בין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הוצאה לענין בע"ח וגזלן ומזיק ובכור דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו שייך שבחא דממילא למי שהוא שלו ושבחא דמחמת הוצאה למי שהוא ברשותו, ולכן אפשר לומר דכיון דכ"ז שלא הביא המצרן מעות עומדת השדה ברשות הלוקח, לכן הפירות שלו, ואף דלכאורה קשה מפירות שאין בהם עבודה והוצאה כגון שלקח שדה מלאה פירות אמאי שייכים להלוקח, איברא די"ל דבלקח שדה מלאה פירות לא נחשבין הפירות פירות של הקרקע כיון דבשעת המקח כבר היו בעין, א"כ ע"כ היה צריך לנכות מדמי הקרקע שוויים של הפירות ולא נחשבו פירות, וע"כ מה שכתב הרמב"ם פירות היינו פירות שגדלו אחר המכירה והוא לפימש"כ הטור בדעת הרמב"ם דיכול המצרן לסלק אפי' לזמן מרובה, אלא דאכתי קשה היכי שלקח שדה עם פירות שהתחילו לצמוח ואין צריכים עבודה, ומ"מ נקראים פירות, שגדלו מהקרקע אחר המכירה, אבל באמת גם זה מיושב דכיון שכתבנו דזה דמי לדין בע"ח, ובע"ח אף דגובה שבחא דממילא אבל אינו גובה פירות שאכל הלוקח, כמו שפסק הרמב"ם בפכ"א מה' מלוה הל' ב', ולכן גם כאן כיון שהיתה הקרקע ברשות הלוקח אין המצרן נוטל הפירות שאכל, ואדרבא בזה מדוקדק ומיושב מה שכתב הרמב"ם דרק פירות שאכל הלוקח אין מחשבין לו, ומוכח דפירות שנשארו בשדה כשהביא המעות נוטלם המצרן, ולדברי המ"מ יקשה הא מה שגדלו ברשות הלוקח גדלו, אבל לפי"ז מבואר דגם גבי בע"ח דקיי"ל דאינו נוטל פירות אינו אלא פירות שאכלן הלוקח, אבל פירות הנמצאים בשדה אף שגדלו ברשות הלוקח גובה אותם בע"ח ועיין בפ"ז מה' נז"מ שבארתי במה דחלוק בע"ח מבכור לדין פירות שנשארו בקרקע.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה