אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יא · הלכה ה

הלכה ד

ולמה שינו נזקין אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקן היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקין אלו אינו יכול לחזור בו.
השגת הראב"ד וחזקתו שאינו מוחל שהזיקן היזק קבוע, א"א והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה עכ"ל.
הלח"מ כתב על השגת הראב"ד דהך אוקימתא דכגון שחפר בה בורות הוא דלא כהלכתא דבפי"ג כתב הרמב"ם דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו אפי' הרס, וכתב ע"ז המ"מ דלא קיי"ל כהך אוקימתא והנה אף שנכונים דבריו אבל ההשגה לא תתיישב בזה דמה דלא קיי"ל כהך שינוייא היינו דבבעל לגבי אשתו לא מהני חזקה אפי' חזקה דחפירת בורות אבל עכ"פ מוכח דבאחר כה"ג מהני חזקה ואני תמה מאוד על הלח"מ דאם הראב"ד מפרש ג"כ אוקימתא דכגון שחפר בה בורות לענין חזקת הקרקע דאם חפר בה בורות אז הוי גם לאיש חזקה בנכסי אשתו כיון דאין לו רשות לזה ע"כ שקנה הקרקע, וכן פי' הרשב"ם וכן הוא כונת המ"מ דהוא דלא כהלכה, א"כ איזה שייכות הוא לכאן דאיירינן אם החזיק בנזק דלא מהני חזקה להחזיק הנזק משום דאין אדם מוחל על היזק קבוע ומאי ראיה ממה דמהני חזקתו אם טוען על גוף הקרקע, ואדרבא הוא עוד סייעתא דכיון דאין אדם מוחל על נזקין וכיון שהחזיק ג' שנים הוי ראיה שקנה כל הקרקע, ולפי' הרשב"ם לא מדמי הגמ' דין חזקת נזקין לדין חזקת הקרקע ע"י נזקין ומעיקרא ס"ד דגמ' דמיירי בדין חזקת הקרקע וכדמשני דאין חזקה לנזקין ממש, ובקוטרא ובה"כ באמת לא דמי זה לזה.
והנה הרמב"ן פי' דהא דפריך בגמ' והא אין חזקה לנזקין היינו שאין אדם עשוי למחות בנזקין ואין מוחין אלא במידי דאית ליה פירא למחזיק, וה"נ אע"פ שחפר בה בורות אמאי יש לו חזקה ומשני אין דין חזקה לנזקין דלאלתר הוי חזקה דמדשתק מחל, ולכן כשטוען על גוף הקרקע הוי חזקה בג' שנים דליכא טענה דאחוי שטרך, ואבע"א לעולם אין חזקה ממש ומטעמא דכסבור הייתי שאני יכול לקבל ובקוטרא ובה"כ, ולפי דברי הרמב"ן יש לכאורה מקום להוכיח כיון דהגמ' מוכיח מזה לזה, אבל באמת גם לפירושו אין שום הוכחה משם דלפי תי' קמא דמשני אין דין חזקה הא אין הוכחה להלכה דמהני חזקה בחפירת בורות כיון דלא סבר כלל לחלק, ואנן הא קיי"ל כתי' בתרא דאין חזקה ממש, ולתי' בתרא דמשני בקוטרא ובה"כ ומשום כסבור הייתי ג"כ אין ראיה דבחפירת בורות מהני חזקה דודאי לתי' בתרא לא שייך כסבור הייתי אלא בחזקת נזקין ולא בחזקת קניית כל הקרקע אלא דבסברא אפשר דבחפירת בורות לא שייך טעם דכסבור הייתי, אבל בנזקין כמו עשן ואבק ונדנוד הקרקע שפיר שייך טעמא דכסבור הייתי, ולטעמו של הרמב"ם שאין אדם מוחל בנזקים קבועים שפיר י"ל דגם בחפירת בורות כן ומשום זה גופא אפשר דמהני חזקת קנין כל הקרקע וכמש"כ וא"כ גם לפירושו של הרמב"ן אין שום השגה על הרמב"ם מהא דחפר בורות.
אכן ראיתי שהר"י מיגש פי' מקודם כפי' הרמב"ן ואח"כ כתב פי' ב' דמאי דאמרינן כגון שחפר בורות לא קאי על חזקת הקרקע אלא על חזקת הנזקין שהאשה לא תוכל לסתום הבורות משום שהבעל החזיק וע"ז אקשינן מהא דאמר ר"נ אין חזקה לנזקין, ולפי"ז למסקנא להאבע"א דוקא בקוטרא וביה"כ, אבל בחפירת בורות יש חזקה ועכשיו דברי הראב"ד מבוארים בפשיטות ועל הרמב"ם בודאי אין השגה ואין אנו צריכים לזה דלא קיי"ל כהך שינוייא דמשום זה היה אפשר דדוקא בבעל עם אשתו לא קיי"ל כהך שינוייא, אבל באחר בודאי מוכח דמהני חזקה בחפירת בורות, אבל הרמב"ם בודאי אינו מפרש כן דמדכתב בפי"ג מה' טוען דאפי' הרס מוכח דמפרש כפי' רשב"ם דמיירי לענין חזקת הקרקע ולא שייך לכאן כלל וכמש"כ.
והנה מה שכתב הרמב"ם דהיזק ראיה במקום שצריך מחיצה לא מהני חזקה צריך לבאר מה דסובר הרמב"ם בפ"ז דהיזק ראיה דחלון יש לו חזקה, והרי"ף סובר מטעם זה דגם חלון אין לו חזקה, וכתב המ"מ בזה בפ"ב וז"ל דעת המחבר כדעת רבו דבחצר דוקא אין לו חזקה דממילא הן מזיקין זא"ז בלא עשיית שום מעשה, אבל אם עשה מעשה כמו פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה עכ"ל, ודבריו תמוהין דמה שצירף המ"מ דעת הר"י מיגש לדעת הרמב"ם זה נכון בדינא דהר"י מיגש חולק על הרי"ף וסובר דמהני חזקה בחלון, אבל לא שוים הם בטעמא דהר"י מיגש בריש ב"ב כתב מקודם לחלק בין חצר לחלון כמש"כ כאן הראב"ד דבחצר כיון ששניהם מזיקים זל"ז סבר דהיום או מחר ירצה בעצמו לעשות מחיצה, ועוד כתב לחלק כד' המ"מ משום דבחלון עבד מעשה, אבל איך אפשר לומר דהרמב"ם סובר כן דהא כתב להדיא הטעם משום דהוי היזק קבוע, וא"כ באמת קשה מ"ש חלון מחצר, ולכאורה אפשר לחלק לדעת הרמב"ם כחילוקו של הרא"ש בריש ב"ב דבחלון אין היזק ראיה ודאי שעשוי רק לאורה ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור לו להסתכל במעשה חבירו, אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה וא"א שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי האי היזיקא לקוטרא ובית הכסא עכ"ד הרא"ש ומ"מ אכתי לא ברירא לי דהרא"ש סובר דדוקא היזיקא דחצר דמי להיזיקא דקוטרא דהרא"ש סובר דעיקר תליא בכמה אלים ההיזק, אבל הרמב"ם דסובר דתליא אם הוא היזק קבוע א"כ מסתבר דהיזק דחלון הוא היזק קבוע.
עוד קשה לשיטת הרמב"ם מהא דלא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו דהוא משום עבודת הכרם, ופירש"י שמכניס מחרשתו לשדה חבירו, ואילן הא הוי דבר קבוע ובשלמא משרה וירק וחרדל ודבורים יש לומר דאינו דבר קבוע, אבל אילן הא הוי דבר קבוע לשנים רבות, ומדברי הרמב"ם בהלכה ד' מוכח דגם באילן מהני חזקה.
ונראה בזה דכבר כתבנו לחלק לדעת הראב"ד בין חזקת נזקין לחזקת תשמישין, ונוכל לומר דלדעת הרמב"ם יהיה חילוק בזה בדין היזק קבוע, דאף דכתב שחזקתו שאינו מוחל על היזק קבוע זהו רק כשאינו אלא בגדר היזק אמרינן דודאי אינו מוחל אלא שדחה מיום אל יום למחות בידו, אבל כל זה הוא כשהלה עושה בתוך שלו ורק שגורם לו היזק, אבל כשהלה נכנס ומשתמש בתוך של חבירו אמרינן דודאי לא היה מניח לו להשתמש בחצרו ומדשתק ודאי מחל והוי כמו שהכניס אחד לשותפות בחצרו דאף שהוא ודאי היזק מ"מ כיון שיש לזה שם שותפות אין ע"ז שם היזק, ואף דאנו דנין מחזקה שלא בטענה ולא מכר לו מ"מ כיון שהניח לו להשתמש בחצרו בודאי הוא חייב לו טובה ומחל לו שישתמש, ולכן מבואר דבאילן כיון דהוא צריך ע"כ להשתמש בהשדה לא אמרינן בזה אין אדם מוחל על היזק קבוע, דכשראה כשנכנסה מחרשתו של בעל האילן ושתק ע"כ נתן לו רשות לזה ולפי"ז נוכל לומר דגם בחזקת חלון אף דכשעשה חלון לא נכנס בזה לחצר חבירו מ"מ כיון דמבואר בגמ' בסוף חז"ה דגם בלא היזק ראיה אינו רשאי לפתוח חלון על חצר חבירו אי לאו דהיו כופין עמ"ס, וטעמא משום דמשתמש בזה באויר חבירו כמש"כ הקצוה"ח והגרעק"א א"כ כששותק ומניח לפתוח חלון הוי נמי חזקת השתמשות דלא אמרינן בזה חזקה שאינו מוחל על היזק קבוע, ודוקא במחיצת חצר שאינו משתמש באויר חבירו ואינו אלא היזק ראיה לחוד בזה שפיר אנו אומרים דחזקה שאינו מוחל על היזק קבוע.
הרמב"ן כתב דיש סוברים דבהנך דאין חזקה אין גם ראיה על טענת מחילה משום דמצי אמר סבור הייתי שאני יכול לקבל אבל טענת מכירה מהני, וכתב החילוק דלא שייך סבור הייתי בטענת מכירה משום דאם אינו יכול לקבל יצא מן הבית אבל במחילה לא מחל לו על דעת שיצטרך הוא לצאת, וצריך באור דאם נימא דדין דסבור הייתי עושה זה לטעות מעיקרא א"כ גם מכר יבטל וכדעת ר"ת וכמו שכתב המ"מ, וצ"ל דסובר הרמב"ן דאינו טעות דהא יסוד הדברים הוא מדין מוכה שחין ושם לא נמצא דין טעות, דהא לא אמרינן דאם נתקדשה למוכה שחין דיתבטלו הקדושין משום טעות, אלא דיכולה לכוף אותו ליתן גט, וע"כ דזה ודאי דאינו דין טעות רק דזהו דין דאין אנו כופין לאשה לדור עם מוכה שחין דהא בנעשה מוכה שחין בודאי היא אשתו ומ"מ אין כופין אותה לדור עמדו וממילא כופין אותו להוציא, ורק דבנשאת על דעת זה לכאורה היא קבלה על דעת כן, וע"ז אמרינן דיכולה לומר כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ונמצא דאף שהיא קנויה אליו ומ"מ כופין אותו, ונמצא דכסבור הייתי אינו דין אלא על להבא, ולכן אם מכר זכות הנזקין א"כ הוא כבר של אחרים ולא מהני טענת כסבור הייתי.
אלא דאכתי צריך לבאר אמאי מהני טענת כסבור הייתי גבי מחילה, ומקודם נבאר עיקר דין מחילה בנזקין דהקצוה"ח הקשה דהא הוי כמו קרע כסותי דיכול לחזור בו וכתב דהוי כמו עמד בהיתר, וכבר כתב ע"ז הנתיבות דלפימש"כ הרמב"ן דשניהם ברשות צריך להרחיק א"כ גם כאן לא עדיף משניהם ברשות, ונראה דלא דמי לקרע כסותי דאף אם נתן לו את כסותו לקרעה לא החזיק בה דאין לו שום זכות בקריעת הכסות ולא ירויח כלום וממילא אינו יכול להשיג שום זכות בזה, אבל הכא בחזקת נזקים כיון דזכות הוא לו לעשות תשמישו בשלו אף שיזיק לחבירו א"כ יכול להשיג זכות בזה, ואף דלכאורה אכתי קשה במה קנה דהיכי שמחל לו תשמיש בשלו אמרינן דקנה בשימוש כמו בשביל של כרמים הואיל ונעשה בהילוך נקנה בהילוך כמש"כ הקצוה"ח, אבל אם משתמש בשל עצמו ונעשה מזה היזק לחבירו, א"כ במה קנה דהא במה שמשתמש בקרקע שלו לא שייך לקנות ובמה שנעשה היזק לחבירו הא זה אינו תשמיש בשל חבירו, מ"מ יש לומר דכיון דגרם ההיזק לחבירו הוא סבת היתר תשמישו הוי זה כמו שימוש בשל חבירו, ולפי"ז צריך ביאור דכיון דגם במחילה קנה לשימושו א"כ אמאי יוכל לומר כסבור הייתי כיון שבארנו דאינו מקח טעות וטענה זו צריכה שתועיל רק על להבא, וכיון שקנה המחזיק למה יוכל בטענה זו לבטל קנינו.
ונראה לבאר זה לפי"מ דמצינו במשכיר בית לחבירו ונפל ביתו של המשכיר דצריך השוכר לצאת, ומבואר בחו"מ דזה אינו אלא היכי דהשכירו סתם, אבל אם השכירו לזמן אינו צריך לצאת, וא"כ מבואר דמחילה הא אינו אלא גדר שוכר לזמן דהא לא דבר מפורש שמוחל לו לעולם או שמוחל לו על זמן ידוע אלא דבסתמא אמרינן דכיון דמחל לו בעשיית תשמישו אף שגורם לו היזק מחל לו על כל זמן שיצטרך להחזיק תשמישו, וכיון דבמשכיר בית בסתם ג"כ יש זמן שאינו יכול להוציאו קודם ומ"מ כשנפל ביתו של משכיר יכול להוציאו קודם, וא"כ ה"נ כשנתחדש אצל הניזק שאינו יכול לקבל הנזק הוי כמו שנפל ביתו של משכיר ויכול לבטל המחילה, וזה דוקא במחילה אבל במכירה הוא כמו שדברו מפורש שמוכר לו לעולם דלשון מכירה הוא לעולם, וא"כ מבואר דאינו יכול לטעון כסבור הייתי.

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן, ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכים פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בהם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יביא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה, וכן בני מבוי או חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו בו שהרי הוחזק והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ושתקו, לא החזיק בדבר זה, ויש להם בכל עת לומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק, וכזה הורו הגאונים.
שזה היזק קבוע הוא, בפ"ו הל' י"ב כתב הרמב"ם חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים שהרי החזיק לעשות כן, וכתב ע"ז המ"מ דסובר דאם לא החזיק יכולין למחות מפני שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה מקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין, ולכן ע"כ דדוקא החזיק ולגבי הנכנסין והיוצאין לא מהני חזקתו שהם אחרים, אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו, והדברים תמוהים דהא כתב כאן בטעמא בשביל שהוא היזק קבוע, וביותר יפלא דהמ"מ הביא שם דבריו שבכאן לסיוע ולא העיר שהם דברים סותרים, וגם בלא דברי המ"מ דברי הרמב"ם בעצמם צריכים ישוב דאין סברא לומר דמקול הפטיש אינו היזק קבוע, וא"כ למה מהני חזקה, וראיתי שכבר העיר בזה שם בלח"מ אלא שנתיישב לו בזה שכתב דכוונת הרמב"ם כאן בשביל שני הטעמים שהוא היזק קבוע ושלהנכנסין ויוצאין לא מהני חזקתו ואין שום ביאור לדבריו דהא מבואר כאן בדברי הרמב"ם דטעמא דהיזק קבוע לחוד סגי דלא מהני חזקה ולמה צריך ב' הטעמים ולמה מהני חזקתו על קול הפטיש, עכ"פ דברי הרמב"ם תמוהים וצריכים ביאור.
והנראה בזה דלמעלה כתבתי לחלק בין חזקת נזקין לחזקת תשמישין דהיכי שמשתמש להדיא בחצר חבירו או אפי' בחזקת חלון שמשתמש באויר חבירו דאז אמרינן דמדשתק מסתמא מחל אפי' היכי שיוצא מזה היזק קבוע דהוי כמו שהכניס שותף בחצרו דודאי יש מזה היזק מ"מ לא נימא דחזקתו שאינו מוחל על היזק קבוע, ובזה לא יתיישב כאן גבי קול הפטיש דהאומן בתוך שלו הוא משתמש ולא בתוך של חבירו אכן נראה לחדש עוד דבחזקת תשמישין לא אמרינן דחזקה שאינו מוחל על היזק קבוע דיש נ"מ בין מה שאינו יכול לישן מקול הפטיש להא דרעידת האדמה ע"י כתישת הריפות שכתב הרמב"ם דלא מהני בזה חזקה דהא דאינו יכול לישן אינו מעשה בשל חבירו אלא האומן בתוך שלו הוא מכה בפטיש ונשמע בשל חבירו, ובקדושין דף כ"ד מחלק בגמ' בין קול דתרנגול דכיון ששיבר הוי מעשה ובין קול דאדם שחרשו משום שנבעת מעצמו והיינו דאף דאפשר דגם קול דאדם יהיה חזק כמו קול דתרנגול אלא דמהא דחרשו אין ראיה דאמרינן שנבעת, ומוכח דהקול שהבעיתו אינו מעשה בגוף האדם וא"כ נוכל לומר דמה שאינו יכול לישן מקול הפטיש אינו כמו גיריה דאינו עושה מעשה בחצר חבירו אלא דע"י שהקול נשמע אינו יכול לישן אבל אינו גיריה דיליה, איברא דמהגמ' דקדושין אין ראיה לזה דלא אמרינן שם אלא דלא הוי מעשה גמור והוי גרמא בנזקין וכן כתב שם הריטב"א ובהרחקת נזקין גם גרמא אסור ומשכחת לה בגיריה דיליה כדאמרינן גבי מרחיקין את הסולם מן השובך, ולכן לא כתבתי זה להוכחה גמורה אלא דנוכל לומר דכמו דלא הוי מזיק גמור ה"נ לא הוי כמו גירי דיליה.
ונמצא דאם היה להאומן זכות לעשות אומנתו במבוי לא היה נקרא מזיק כלל אלא דבסתמא הכי דינא דשכנים דבלא זכות מיוחד אין לו זכות ליעשות אומן, ונמצא דבמה ששתקו ולא מיחו הוי כמו שהרשוהו לזה וממילא בתוך שלו עושה דהא לא נוכל לומר דהוא חזקה שאין בני מבוי מניחים ליעשות אומן דהא כמה אומנים יש במבואות ואין מוחים בהם, אלא דכשנשתתפו בסתמא אמרינן דאינם מרוצים שיהי' אומן, ולכן מבואר דגבי רעידת האדמה כיון שכתב הרמב"ם דהוי כמו מזיק בחציו וחייב לשלם א"כ הוא מזיק גמור, ושפיר אמרינן דחזקתו שאינו מוחל על היזק קבוע.
ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם ע"פ ד' המ"מ בפ"ו דגבי קול הנכנסים כיון שהם אחרים ולגבי אחרים לא מהני חזקה והם הלא נכנסים במבוי שאין להם רשות בכך וכשמונעים שלא יוכל לישן ודאי הוי היזק וממילא אף שלגבי בעל החנות אין לו טענה שהוא לא נכנס בתוך של חבירו ועושה החנות בתוך שלו, ומה שנגרם על ידו היזק שגורם נכנסין ויוצאין הא לא הוי גירי דיליה, מ"מ נוכל לומר בזה חזקה שאינו מוחל על היזק קבוע, כיון דבלא מחילה אין לו רשות לעשות חנות, וצריכים אנו לומר שמחל לו שכנו וכיון שתמיד יגרום ע"י חנותו שירבו הנכנסין ויוצאין ויהיה לו תמיד היזק קבוע אמרינן דחזקה שאינו מוחל על היזק קבוע משא"כ גבי מקול הפטיש דאם הרשו לו ליעשות אומן אין כאן שם היזק כלל, דבתוך שלו הוא עושה וממילא אינו יכול לישן.
ונמצא דאף דהוא חד גוונא ובתרווייהו הוי גרמא שלא יוכל לישן מ"מ גבי חנות כיון שסוף סוף יהיה לו תמיד גרם שיהי' לו היזק שלא עפ"י דין אינו עשוי למחול, אבל גבי מקול הפטיש לא יהי' אח"כ שם היזק ועשוי למחול ואף דיכול בע"ד לטעון דמאי נ"מ לגבי זה אם אדם מוחל או אינו מוחל לדין מזיק אם נקרא מזיק או אינו מזיק, אבל מ"מ נראה דהוא מסתבר דהיכי דלבסוף יוגרם שיהי' ניזק שלא ע"פ דין אינו עשוי למחול שיהי' אח"כ עשוק כל ימיו משא"כ היכי שאח"כ לא יהי' ע"ז שם היזק, ומבואר דבאמת אנו צריכים לשני הטעמים לטעמו של הרמב"ם דאין אדם מוחל על היזק קבוע, ולטעמו של המ"מ דלא מהני חזקתם של הנכנסים ויוצאים בשביל שהם אחרים וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה