אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ד
כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק ה"ז מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו, והוא שראו ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שבארנו.
השגת הראב"ד כל ההרחקות האמורות וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו, א"א תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל.
המ"מ כתב על השגת הראב"ד דלדעת הרי"ף דסובר דאין להיזק ראיה חזקה אפי' בהיזק חלון מיושב דברי הירושלמי שהביא הראב"ד אבל לדעת הרמב"ם צ"ל דסובר דהגמ' דבבלי חולק על הירוש', וכתב הלח"מ דהוא מהא דכשורא דמטללתא, ולפי"ז צריך לבאר דעתו של הראב"ד דבפ"ח הל' ז' כתב הרמב"ם הך דינא וכתב שם דמהני ראה ושתק ולא מיחה ולא השיג עליו הראב"ד, אכן כבר כתבתי שם בהל' ג' במה שכתב הרמב"ם דהחזיק בזיז טפח החזיק בד' על ד' והשיג הראב"ד דאינו מודה לו אלא בבא מחמת טענה דמוכח מדבריו דבעיקר חזקת הזיז מודה הראב"ד דמהני ראה ושתק, וכן במה שחולקים הרמב"ם והראב"ד בפ"ה גבי העמדת בהמה דהרמב"ם סובר דלא הוי חזקה, והראב"ד סובר דהוי חזקה וכתבתי שם דבחזקת תשמישין מודה גם הראב"ד דמהני ראה ושתק, והראב"ד חולק רק בחזקת נזקין דבסתמא אין אדם מוחל על נזקין ושיטת הרמב"ם גבי העמדת בהמה הוא משום שהוא מהדברים שדרך להשאיל לחבירו מקום על זה ולא עדיף מחזקת מטלטלין דבדברים העשויין להשאיל לא מהני חזקה, ומבואר בזה דעת הראב"ד דלדעתו אין ראיה מהא דכשורא דמטללתא דהתם הוי בחזקת תשמישין, ולכן לא השיג שם על מש"כ הרמב"ם דמהני ראה ושתק דאינו חולק אלא בחזקת נזקין וכנ"ל.
איברא דלשון המ"מ אינו מדוייק שכתב אבל רבותינו הצרפתים כתבו שאין שום חזקה מועילה אלא בחזקת ג' שנים, ובטענת מכר או מחילה, ואפשר שזו היא דעת הר"א ז"ל, עכ"ל, ולפי"מ שבארנו א"א שיסבור הראב"ד לגמרי כדעת רבותינו הצרפתים דסוברים כן גם בחזקת תשמישין, וע"כ דהראב"ד חולק רק בחזקת נזקין וכנ"ל, ולפנינו נבאר מה שאפשר לומר בדעת הראב"ד דאינו סובר כלל דבעינן חזקת ג' שנים.
אכן צריך עוד לבאר דברי הראב"ד שכתב ראה ושתק למה מיד דמשמע דאינו משיג אלא על ראה ושתק ולא על מה שכתב הרמב"ם מקודם כגון שסייע עמו, דכיון שהשיג עליו מדברי הירושלמי דאפי' מושיט לו צרורות א"כ אפי' סייע עמו לא מהני.
ונראה דהירושלמי אמר בטעמא דמושיט לו צרורות דאמר מגחך הוינא בההוא גברא, ולפי"ז יש לומר דזה שייך אם מושיט לו צרורות אבל אם סייע בעיקר הנזק לא שייך זה דזה עשה בעצמו ולא רק סיוע ששכנו יעשה הנזק, ולכן מפרש הראב"ד דמה שכתב הרמב"ם כגון שסייע עמו היינו שסייע בעצמו בעשיית הנזק ועדיף ממושיט לו צרורות, אכן לדעת הרמב"ם ודאי גם מושיט לו צרורות הוי מחילה דודאי עדיף מראה ושתק כמש"כ הראב"ד.
והנה במה שדחה הרמב"ם דברי הירושלמי כתב המ"מ דסובר דהירוש' אינו מסכים לגמ' שלנו שלא אמרו בגמ' לך יגע וסתום אלא כשמיחה קודם שנתבאר היזקו, וקשה לי טובא על דברי המ"מ דהא על מה דאמר ר' חייא יגעת ופתחת יגע וסתום, אמר ע"ז רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק, וכן כתב הרמב"ם הך טעמא בפ"ז הל' ז' ולדברי המ"מ למה לן טעמא גבי ולסתום כיון דגם גבי פתיחת חלון מה דאמרינן יגע וסתום הוא כשלא נתבאר היזקו, וכן הוא בכל נזקין לשיטת הרמב"ם ולמה הוצרך כאן גבי ולסתום ליתן טעם מיוחד, ומוכח מזה דבכל נזקין לא הוי מחילה בראה ושתק.
לכן נראה דהרמב"ם ג"כ אינו סובר דכשראה הנזק ושתק הוי מחילה אלא כשראה בשעת עשיית הנזק, וכמו שכתב שראהו שעשה בצדו, והטעם הוא דאם כבר עשה הנזק והוא צריך למחות ולחייבו לבטל הנזק, ובודאי אין זה דבר קל שיסתפק במחאה בלבד וצריך לילך עמו לב"ד ולחייבו לבטל הנזק, לכן עשוי אדם לדחות דין שלו למחר וליומא אוחרא וכדאמרינן בדין מחאה פלניא גזלנא הוא ולמחר תבענא ליה בדינא, אבל בשעת עשיית הנזק לא היה לו לשתוק ולהניחו לעשות ובודאי מחל, ולכן מבואר דזהו שחידש רב נחמן דלסתום לאלתר הוי חזקה היינו אף שראה אחר עשיית הנזק דאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק והיה לו למחות תיכף כשראה שנעשה הנזק, ולפי"ז מה דאמרינן יגעת ופתחת לך יגע וסתום אינו דוקא היכי דאכתי לא נתבאר הנזק כיון שלא ראה בשעת עשיית הנזק לא הוי חזקה, וע"ז אמר ר"נ דלסתום לאלתר הוי חזקה וכנ"ל.
אלא דאכתי אנו צריכין לבאר דלכאורה דברינו נסתרים מהא דכשורא דמטללתא דלבתר תלתין יומין הוי חזקה וזה הא הוי כבר אחר עשיית הנזק ומ"מ הוו חזקה, אבל באמת הדברים מבוארים, דגבי כשורא דמטללתא כיון דעד תלתין יומין דהוי ארעי אין אדם מקפיד, וכן בסוכה דמצוה עד שבעה א"כ התחלת עשיית התשמיש של קבע נעשה אחר שלשים ואחר שבעה, ולכן לא היה לו לשתוק כשהגיעו שלשים או שבעה והיה לו למחות דאינו מוכח דשכנו לא יציית ויסיר את הקורה כיון דעד עכשיו היה ברשות גמור, ונמצא דמה ששתק כשהגיע שלשים או שבעה הוי כמו שתק בשעת עשיית הנזק, אבל אחר עשיית הנזק אין ראיה על מחילה וכמו שנתבאר.
איברא דמה שכתבתי דא"א לפרש כדברי המ"מ בדעת הרמב"ם דמכי ראה אחר שנתברר נזקו ושתק הוי מחילה, והוכחתי מהא דלסתום לאלתר הוי חזקה, ראיתי אח"כ דהרמ"ה כתב להדיא כדברי המ"מ, אבל באמת דברי נכונים דהרמ"ה סובר דמה דהוי חזקה כשראה ושתק הוא לאחר שלשים, והוכיח זה מהא דאמרינן דלסתום לאלתר הוי חזקה, ומוכח דלפתוח חלון לא הוי חזקה לאלתר אלא לאחר שלשים, וא"כ הרמב"ם דכתב להדיא דהוי חזקה לאלתר ע"כ דלא קאי על ראית הנזק דא"כ אין נ"מ בין לפתוח ובין לסתום וע"כ כמו שכתבתי.
ולפי"ז נתעוררתי דכל מה שכתבתי מתחלה ליישב דעת הראב"ד במה דסובר כאן דלא מהני חזקה דראה ושתק, ולמעלה כתב דמהני וחלקתי בין חזקת נזקין לחזקת תשמישין, אבל באמת כל זה צריך לפי פירושו של המ"מ בדעת הראב"ד דסובר דלא מהני חזקת ראה ושתק כלל, אבל לפי"מ שראיתי בדעת הרמ"ה יש לומר דזהו ג"כ דעת הראב"ד ואינו חולק אלא על מה שכתב הרמב"ם דהוי חזקה מיד שראה ושתק, וע"ז השיג דראה ושתק למה מיד, וכונתו דצריך ל' יום וכמו שכתב למעלה בפ"ז דיש לחלק בין סותם למאפיל דסותם מיד ומאפיל לאחר ל' יום, וכתב המ"מ דזהו מהא דכשורא דמטללתא ועמש"כ שם, ובסמוך בארתי לפי"ז דברי הראב"ד בהשגה הב' ע"ש.
והנה צריך לבאר לפי שיטתו של הרמב"ם ושאר ראשונים דחזקת תשמישין ונזקין לא צריך טענה מה דתנן גבי שובך ואם לקחו הרי הוא בחזקתו, ואמרינן עלה זאת אומרת טוענין ללוקח ומוכח דצריך טענה, וע"ז עמדו הרמב"ן והרמ"ה, והרמב"ן כתב דשובך שאני כיון שהיונים נכנסים בתוך שלו ומזיקים לא אמרינן דמחל ע"י ששתק, ומכאן הוכיח דמה דאמרינן אין חזקה לנזקין הוא אפי' ע"י ג' שנים וטענה משום דע"כ הא דואם לקחו הרי הוא בחזקתו כיון דצריך טענה ע"כ הוא בחזקת ג' שנים משום שהדבר ידוע ומוסכם מן הגאונים שכל חזקה שצריכה טענה אינה מתקיימת בפחות מג' שנים, ומדפריך עלה והא אין חזקה לנזקין מוכח דגם בחזקת ג' שנים אין חזקה לנזקין דקוטרא ובה"כ, עכ"ד ולפי"ד הרמב"ן צריך שני חזקה גבי שובך ומדברי הרמב"ם שסתם משמע דא"צ שני חזקה, ולפימש"כ בדעת הרמב"ם דדוקא אם ראה ושתק בשעת עשיית הנזק א"כ מיושב דהלוקח אינו יודע שראו ושתקו בשעת עשיית הנזק, אך גם לפי"ד המ"מ דמהני חזקה אם נתברר לו אחר עשיית הנזק ושתק אפשר דנ"מ היכי דהלוקח אינו טוען גם זה ששתק אחר שנתברר הנזק, וכן כתב הרמ"ה בתחלת דבריו אך אח"כ חזר הרמ"ה וכתב דזה ודאי אם טוען המזיק ראית ושתקת והניזק טוען לא ראיתי צריך המזיק להביא ראיה, וא"כ א"א דליהני טוענין ללוקח כיון דהמוכר לא היה נאמן, ולכן כתב דהא דשובך מיירי בחזקת ג' שנים, וכל זה הוא לדעת הרמ"ה אבל הרמב"ם הוא סובר בהל' ו' דהמזיק נאמן דראה ושתק, א"כ פשוט דהא דטוענין ללוקח הוא דהיכי דלא נודע שראה ושתק אחר שנתברר ההיזק טוענין ללוקח שראה ושתק, ומיושב גם לדעת המ"מ.
בד"א בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מד' מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפי' שתק הניזק כמה שנים ה"ז חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שבארנו.
השגת הראב"ד בד"א בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראיה וכו' כמו שביארנו, א"א צריך להביא ראיה לכל אלו, מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי, ועוד מפני ההוצאה שמגיע לחלקי ויתרתי הקרקע, עכ"ל.
המ"מ כתב ודברי ההשגות בזאת הבבא לא נתבררו אצלי, והלח"מ כתב דכונתו לקצת הדברים צריך להביא ראיה מנין לו דלא אמרו בגמ' אלא קוטרא ובה"כ, ולשון הראב"ד שכתב לכל אלו אינו מיושב, והנה הרמב"ן כתב שיש מחלוקת הראשונים דיש סוברים דגם בקוטרא ובה"כ מהני חזקת ג' שנים, וכתב שהרב אב ב"ד נסתפק בדבר, ולפי דעת המ"מ א"א לפרש כן בדברי הראב"ד כיון שלדעתו סובר הראב"ד דבכל חזקת נזקין צריך ג' שנים, א"כ כשאמרו דבקוטרא ובה"כ אין חזקה ע"כ דגם חזקת ג' שנים לא מהני, אבל לפימש"כ למעלה דאפשר דהראב"ד אינו חולק כלל לומר שיצטרך בחזקת נזקין ג' שנים, ומה שכתב בהשגתו למה מיד זהו משום דסובר כהרמ"ה דדוקא לאחר שלשים כמו בכשורא דמטללתא, א"כ יש לבאר דברי הראב"ד דכתב דצריך להביא ראיה לכל אלו, דלא מהני חזקת ג' שנים, דהא כתב הרמב"ם דאפי' שתק הניזק כמה שנים, וסובר הראב"ד כהשיטות דמהני חזקת ג' שנים גם בקוטרא ובה"כ, או דמספקא ליה וכדעת הרב אב ב"ד שהביא הרמב"ן.