אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ה
הרוצה להוציא צנור על חצר חבירו כדי שיקלח שם המים או שעשה מזחילה על כותלו כדי שיהיו המים נזחלין ויורדין לחצר חבירו, בעל החצר מעכב עליו ואם לא מיחה החזיק זה בצנור, רצה אח"כ לסתום הצנור בעל החצר מעכב עליו שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חבירו כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חבירו באין אצלו לרשותו, רצה בעל הגג לעקור הצנור מצד זה ולהחזירו בצד אחר או שהיה ארוך ורצה לקצרו אין בעל החצר יכול לעכב עליו שלא החזיק אלא במימי הגג והרי הם באים אצלו מ"מ, וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצנור אין בעל הגג יכול לעכב עליו שאין הצנור עשוי לתשמיש כזיז כדי שיחזיק באויר החצר שאינו עשוי אלא לקלוח המים.
השגת הראב"ד רצה בעל הגג לעקור וכו' עד לקלוח המים א"א זה הדרך אינו מחוור ואיך יבוא על זו המזחילה יש לה חזקה ובעל החצר למה יעכב על בעל המזחילה מלקצר, ואם הוא רוצה להתריע כותלו מה לו לבעל החצר, ועוד כי המשנה מעולם לא הזכירה קניית הגג לבעל החצר ודברי אמורא הם.
המ"מ כתב שהראב"ד סובר שדעת הרמב"ם לפרש דברי שמואל ור' חנינא במחאת בעל החצר על בעל הגג, אבל הרמב"ם לא כיון לזה וגם הוא מפרש האוקימתות בחזקת בעל הגג, ומה שכתב הרמב"ם דיש רשות לבעל הגג לקצרו ואין בעל החצר יכול למחות כתב זה הרמב"ם מסברא, ודבריו תמוהים דאף דנימא דפוסק כרב ירמי' בר אבא שהוא בתרא שאינו יכול בעל החצר לא לעוקרו ולא לקצרו ורק שיכול לבנות תחתיו. אבל למה לו להרמב"ם לכתוב לשון על בעל הגג שיש לו רשות לעקרו מצד זה לצד זה ולקצרו במה שהוזכר בגמ' על בעל החצר וא"א לבאר כן דברי הרמב"ם.
לכן נראה דע"כ הרמב"ם מפרש כן בגמ' באוקימתות דשמואל ור' חנינא, ומה שהקשה הראב"ד דהא הך דינא דאין בעל הגג יכול לסתום את הצינור הוא מימרא דאמורא והלח"מ הוסיף עוד דהא רב יהודה אמר שמואל גופיה אמר זה בתורת מימרא ואמר על זה בטעמא דמילתא ומוכח דאין זה מבואר במשנה נראה דגם לפי פירושו של הרמב"ם נוכל לומר דמימרא דשמואל הוא חדוש בפני עצמו דממתני' לא שמעינן דאין בעל הגג יכול לסתום הצינור, ומה דאשמעינן דיכול לשנות הצינור מצד זה לצד זה וכן שיכול לקצרו זהו משום דאי לאו מתני' הו"א דכיון שבעל הגג החזיק במקום זה בחצר שילכו כאן מי הגג לא החזיק במקום אחר, ויכול בעל החצר לומר במקום זה אני רוצה להחזיק כלים שיתקלקלו ע"י קלוח המים, וע"ז אשמעינן מתני' דכיון שזכה בחצר להוריד מי גגו זכה כן בכל החצר ויש לו רשות לשנות מקום הקלוח וזהו מגדר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי, אלא דמכיון דבא שמואל ואשמעינן דאין בעל הגג יכול לסתום הצינור משום דא"ל כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדי ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך, לזה הסביר הרמב"ם בטעמא דיכול בעל הגג לשנות מקום הצינור או לקצרו שלא החזיק אלא במימי הגג והרי באים אליו מ"מ, אבל עיקר רבותא דמתני' הוא דיכול בעל הגג לשנות עיקר קלוח המים, ובלשון הרמב"ם נכללו שתי הכונות וכנ"ל.
ומה שהקשה הראב"ד דאיך נפרש לפי"ז המזחילה יש לה חזקה ובעל החצר למה יעכב על בעל המחילה מלקצר, הנה בגמ' איתא תנן המזחילה יש לה חזקה בשלמא למ"ד הנך תרתי שפיר ופירשב"ם דהמזחילה יש לה חזקה דדבר קביעות ואין רגילין לעוקרה ממקום, וכן דר' חנינא שאם היה ארוך מקצרו, אבל המזחילה יש לה חזקה ואין מקצרין אותה, והיינו דדוקא צינור הדרך לשנותו מארוך וגם לשנותו מצד זה לצד זה, אבל המזחילה שהיא על כל רוחב הכותל לא שייך לשנותה וגם יש לה מדה קבועה ולא מרחיבין ולא מקצרין אותה ולא שייך זה אלא בצינור, וביחוד אני תמה שהראב"ד עצמו בש"מ כתב וז"ל, בשלמא להנך תרי קמאי מזחילה אינה ראויה לשינוי מפני קביעותה ואינה ראויה לקצר וכו' ע"ש שהאריך לבאר, וא"כ גם פירושו של הרמב"ם מיושב, אלא שבאמת קשה בין לדברי המ"מ בין לפימש"כ מה שהשמיט הרמב"ם הא דבמזחילה של בנין, והמ"מ הוכיח מזה כפירושו ולא ידעתי מה שייך זה לזה, וראיתי שהלח"מ ביאר הדברים אבל דבריו תמוהים מאוד דהא הך דינא דהמזחילה של בנין הוא על הך דינא דתירוצא בתרא שאם רצה לבנות תחתיו בונה, ואמר ע"ז בגמ' דבמזחילה של בנין אינו בונה תחתיו, וא"כ מה שייך זה להפירושים באוקימתות הראשונות, אלא דקושיא זו אינה על הרמב"ם בלבד שגם הרי"ף והרא"ש לא הביאו, וכבר כתב הטור שאינו יודע למה לא הביאו, והב"י כתב משום דזהו מילתא דפשיטא ובמרזב של בנין ג"כ אינו יכול לבנות אם יתקלקל, אלא משום דסתם מרזב של עץ ועדיין אינו מרווח וצ"ע.