אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה י
שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב הארץ אלא יעמדו במקומן, ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד.
השגת הראב"ד שטף נהר זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו וכו' ואם עקרן הנהר וכו' עד לבעל הקרקע מיד, א"א אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע כלומר אומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו.
המ"מ כתב בדעת הרמב"ם דכבר נתייאשו הבעלים דהוו כזוטו של ים, ובנעקרו בגושיהן הוי כקרקע דלא מהני יאוש כן ביאר המל"מ דבריו, ועוד דבנעקרו בגושיהן אין מוליכן למרחוק ולא נתייאשו, אכן בפ"ו מה' גזילה ואבדה חילק הרמב"ם גבי שטף נהר קוריו בין נתיאשו ובין לא נתיייאשו, וא"כ לא פסיקא מילתא דנתייאשו, ואפי' נפרש דהכונה בין ידעו ללא ידעו גם הכא אפשר שלא נודע לבעלים עד שנשתלו בשדה חבירו, והכ"מ כתב דגם הרמב"ם מודהּ לזה ולא כתב זה וכן בגמ' לא הוזכר משום דמילתא דפשיטא היא, ומ"מ אינו מיושב, ונראה להוסיף דאי הוי מילתא דפסיקא שבעל הקרקע צריך לשלם דמי הזיתים לא היה הרמב"ם נמנע מלכתוב זה, אלא דבאמת הא לא פסיקא שצריך לשלם דמי הזיתים דהא יוכל לומר טול עציך, דאף דמשום ישוב הארץ אינו יכול בעל הזיתים לעקרן, אבל בעל הקרקע יכול לומר עקור, וכשיטת הרמב"ם פרק י' מה' גזילה ואבדה הל' ה', וא"כ השתא לא איירינן אלא בדין הפירות כ"ז שלא באו לדין הזיתים דמשכחת לה דעד שבאו לדין כבר יש פירות ודיינינן בדין הפירות ובחילוק שבין בגושיהן ושלא בגושיהן, ובין קודם ג' שנים לאחר ג' שנים, ואם יתבע בעל הזיתים בעד הזיתים בזה יש נ"מ בין עשויה ליטע דאינו יכול לומר עקור ובין אינה עשויה ליטע דיכול לומר עקור, ואפי' כשיאמר לו עקור מ"מ הפירות שעד עכשיו שייך לבעל הקרקע, לכן לא איירינן כאן בדין הזיתים שבזה כבר מבואר דינו בפ"י מה' גזו"א בדין יורד לשדה חבירו, ולפי"ז מבואר דהראב"ד לשיטתו שפיר השיג כיון דהשיג גם שם על הרמב"ם וסובר דמשום ישוב א"י אינו יכול לומר עקור א"כ הוי מילתא דפסיקא דצריך לשלם בעד הזיתים.
-השמטות ומלואים-
לעיל בארתי דכל מה דמחלקינן בגמ' בין תוך ג' שנים לאחר ג' שנים זהו רק לדין זכות בעל הזיתים לגבי בעל השדה דאמר לי' אי נטעת וזהו רק במה שהיה דין אילו נטעו אבל באמת בזיתים אלו ליכא דין ערלה כלל, והנה במה דאיכא נ"מ בין נעקרו בגושיהן לנעקרו בלא גושיהן אף דאין כאן גורם דערלה צ"ל דהוא משום דבלא גושיהן אין על האילן שם אילן כלל והוי עץ בעלמא ואין לו זכות בפירות אבל בגושיהן יש לו שם אילן ונמצא דהאילן והקרקע גרמו להפירות אף שהאילן אינו עושה פירות כמש"כ הרשב"א בתשובה הידועה בדין ערלה מ"מ גם הקרקע לבדה אינה עושה פירות ולכן יחלוקו אבל בלא גושיהן אין לו שם אילן כלל. [ע"כ].
והנה במה שכתב הרמב"ם דאם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד תמה המ"מ דהא הוי ערלה, וכתב דהכונה להעצים אבל הוא דחוק דהא דכתב הרמב"ם מקודם יחלקו הפירות וע"ז כתב דאם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע, והט"ז כתב דנ"מ אם ימכור מקודם האילנות לעכו"ם לפירות, וגם זה דחוק דהא כתב יחלקו הפירות וע"ז קאי סוף דבריו, אכן באמת נראה דמה דפשיטא להמ"מ דבתוך ג' שנים הוי ערלה וכן הוא בתוס' שם אבל אינו דבר פשוט, ואפשר שפיר לומר דהרמב"ם סובר דאינו ערלה כלל, דבפ"א דערלה משנה ג' תנן אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ומפרש שם הר"ש אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור, ואם לאו הרי זה כאילן העולה מאליו חייב, ומוכח דמפרש דאפי' הנטיעה השנית היתה שלא ע"י מעשה אדם חייב דהא למד מדין עולה מאליו, וכן מבואר מדברי רש"י בב"מ ומדברי התוס' שם, אבל הרמב"ם בפ"י מה' מע"ש הל' י"א כתב אחד הנוטע גרעינה או יחור מן אילן או שעקר כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה, וכן במה דתנן במשנה ד' אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור כתב הרמב"ם בהל' י"ב וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד וכו' והחזירו למקומו ונטע פטור מפני שיכול לחיות, ומבואר בדבריו דהיכי דלא נטעו בידים לא איצטריך לאשמעינן דפטור משום דבעינן ונטעתם.
אלא דצריך לבאר דהא עולה מאליו חייב וכמו שכתב הר"ש, אבל באמת דרשינן בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו, וכתב בזה הרמב"ם בפיהמ"ש דזה על עולה מאליו ברה"ר, ומתני' בעולה מאליו ברה"י, ובטעמא דמילתא כתב הקרית ספר דלא ממעטינן מקרא דונטעתם אלא במקום שאינו ראוי לנטיעה, וקשה דהא נוטע ברה"ר חייב ונוטע במקום טרשין פטור, וא"כ ע"כ דרה"ר לא מיקרי מקום שאינו ראוי לנטיעה, ואמאי פטור עלה מאליו, והלבוש כתב דטעמא דעלה מאליו ברה"י חייב משום דבודאי ע"י עבודה שעבדו בו עלה, אבל גם זה קשה דהא בודאי גם עולה מאליו בחצר חייב, לכן נראה דטעמא משום דאילן מאכל שעלה מאליו בודאי הוא ע"י גרעין שהשליכו בלא כונה, ולכן ברה"י אמרינן דכיון דניחא ליה הוי כמו נטיעה, אבל כשהשליך אחד בר"ה לא איכפת ליה בזה ולא הוי כמו נטיעה.
איברא דח"א עוררני בזה די"ל דטעמא דעלה מאליו ברה"ר פטור משום דגם נוטע לרבים אינו חייב אלא בתוך שדהו כמש"כ הרמב"ם בפ"י מע"ש הל' ד', אבל באמת לא משמע דזהו טעמא דמילתא דהא מקרא דונטעתם פרט לעולה מאליו מוכח דהוא משום דאין כאן ונטעתם, ועוד דרש"י ותוס' בפסחים דף כ"ג סוברים להדיא דנוטע ברה"ר לצורך רבים נמי חייב, ומש"כ הרמב"ם בתוך שדהו זה כמש"כ שם התוס' צריך לפרש נוטע לרבים דהוא ענין אחר מדין נוטע ברה"ר ולכן כתב גם הרמב"ם שני הדינים.
ולפי"ז מבואר דדוקא בעולה מאליו דהוי קצת גדר נטיעה או כמש"כ הלבוש בשביל שעבדו בקרקע או כמש"כ שהשליך גרעין, אבל הכא בשטף נהר זיתיו ליכא גדר נטיעה כלל, ואף דגם הכא אפשר דבשביל שעבדו קודם בהשדה נקלטו הזיתים, אבל זה אינו דלא שייך גדר ונטעתם אלא אחר שכבר יש שם הנטיעה או הגרעין או בשעת הנחת הגרעין, אבל מה שעבדו הקרקע קודם שבשביל זה הוכשרה לנטיעה לא הוי ונטעתם והוא פשוט, ונמצא דכל מה דמחלקינן בגמ' בין תוך שלש לאחר שלש משום דין ערלה זהו רק בדיני זכות בעל הזיתים לגבי בעל השדה דאמר ליה אי את נטעת, וכן אח"כ אי אנא נטעי, וזהו רק במה שהיה דין אילו נטעו אבל באמת בזיתים אלו ליכא דין ערלה כלל דלא קרינן בהו ונטעתם.