אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

אחד השוכר מחבירו מקצת חצר או שדה שאין בה דין חלוקה או שנים ששכרו מקום בשותפות, כל אחד מהן יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכר לי את חלקך ואם יש בה דין חלוקה חולקין.
השגת הראב"ד אחד השוכר מחבירו מקצת חצר וכו' עד חולקין א"א וג"ז הדין נפשו אותה ויעש ממנו לשכירות שע"מ כן שכרו וקרוב אני לומר אף במקח כן ולא אמר גוד או אגוד אלא בירושה ומתנה עכ"ל.
במה שבארתי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהל' ב' לכאורה אינו מספיק כאן דזה לא שייך אלא להלכה ב' שסובר הראב"ד דהתקנה דשוכנין בה שנה בשנה אינה תקנה שיאמר איני רוצה להיות גולה וזהו משום דכיון דהיזק ראיה הוא משום מניעת השתמשות לא נוכל בשביל זה להכריחו לצאת מהחצר, אבל בדין גוד או אגוד אפשר דזה שייך גם לפי"ז דכיון דעכ"פ יש כאן מניעת השתמשות ויש עצה דגוד או אגוד שהוא טוב לשניהם אפשר דגם בשכירות כן, אלא דמ"מ יש לומר דכיון דעכ"פ סובר הראב"ד בסברא דכיון דע"מ כן שכרו לא שייך גוד או אגוד דהא שכר דירה ולא שיחזיר לו דמים ויצא, א"כ שוב נכונים דברינו גם כאן דכל זה לא שייך אלא אם אינו מזיק גמור, אבל אם כל אחד הוא מזיק גמור ע"כ אינם יכולים לדור ביחד, ולכן ע"כ אית דינא דגוד או אגוד, אלא דקשה לדעת הרא"ש שכתב בפ' השותפין דברי הר"י מיגש והסכים לדבריו דבשותפין שקנו ביחד בית לדור בו ליכא דינא דגוד או אגוד, וקשה דהא סובר כדעת הרמב"ם דהיזק ראיה הוא מזיק ממש וכמו שבארתי בפרק ב' א"כ למה לא יאמר כסבור הייתי שאני יכול לקבל, והנה הרא"ש בסי' ב' סובר דאם מחל לו על בנין הכותל מהני מחילתו, דאף דקרע כסותי יכול לחזור שאני הכא שמחל לו על מה שנתחייב בבנין הכותל, וקשה דלמה לא יוכל לחייבו עכשיו משום דין מזיק, ובהכרח צריך לומר דנ"מ מדין חלונות לדין כותל השותפין דאף דגבי חלונות סובר הרא"ש דהוא מזיק ממש מ"מ גבי כותל השותפין לא נוכל לומר דבנין הכותל יהיה תוצאה מזה שכיון שאסור לו להזיקו אינו רשאי להיות בחצר משום דכיון דקיי"ל על הניזק להרחיק את עצמו, א"כ יאמר לו למה אצא אנכי מהחצר צא אתה מהחצר ולא אזיק לך, ולכן בזה גם הרא"ש סובר דמה דחייב לעשות מחיצה אינו משום גדר מזיק דמה יעשה אם אין לו מעות לעשות מחיצה הלא [אינו] מחוייב למכור את חצרו שהשני יעשה מחיצה, וע"כ דהוא משום חיובי שותפין ולכן שפיר כתב הרא"ש דמהני מחילה, ואף דבודאי אפשר לומר דלא מצינו דין על הניזק להרחיק אלא בנזקין הבא מכח ממונו, אבל לא שיזיקו בעצמו בפועל, מ"מ על כרחנו נאמר דגם בזה אינו מחויב לצאת מחצרו כיון שהניזק יכול לצאת, ולכן מבואר מה דסובר הרא"ש כשיטת הראב"ד דלא שייך נמי דין גוד או אגוד משום דאינו מחויב לצאת מחצרו משום דין היזק ראיה.
ובאופן אחר יש לבאר דעת הראב"ד והרא"ש דאפילו אם היזק ראיה הוא מזיק ממש וגם לא מהני מחילה לנזקין על להבא דהא קרע כסותי ודאי יכול לחזור בו קודם שקרע, מ"מ זה אינו אלא בדין מחילה ולא בדין קנין, ובזה מיושב קושיית הקצוה"ח בסי' קנ"ה ס"ק ט"ז דהיכי מהני חזקה לנזקין דהא בקרע כסותי יכול לחזור בו, אבל באמת לא דמי דבקרקע כסותי אם היה להקורע איזה תועלת וזכות בזה והחזיק בכסותו לקרע ע"פ דבורו ודאי לא היה יכול לחזור כי כבר זכה, ורק דבקרע כסותי לא שייך זכות אבל בנזקין כמו משרה לירק כיון שלבעל המשרה יש זכות בזה להחזיק המשרה אף שמזקת להירק וכיון שהחזיק וזכה בזה הוי כמו חזקת תשמישין דמהני חזקה, ולכן גם הכא כיון שקנו מתחלה החצר בשותפות ע"מ שידורו בו שניהם א"כ כבר זכה כל אחד שידור בהחצר אף באופן שיהיה היזק להשני, ולכן סוברים דליכא כאן דינא דגא"ג.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דדין גוד או אגוד אינו משום גדרי זכות דיש לכל שותף זכות לומר גאא"ג אלא דהוא דין ב"ד מגדרי כופין על מדת סדום וכיון שאינו טוב לשניהם ביחד יכול כל אחד לומר גאא"ג, והנה הטור הביא מדברי הרא"ש בתשובה דלא אמרינן גאא"ג אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי אי תקנה חלקי לתשמישך, אבל כשאומר גוד חלקי או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקו ביותר לא שייך ביה גאא"ג ובדברי הרמב"ם בהל' ב' מבואר להדיא דלא כדברי הרא"ש שכתב ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, וכן מבואר בשו"ע והוא מחלוקת הרמב"ם והטור, ובטעם מחלוקתם נראה דהוא בזה דהרא"ש סובר דדין גאא"ג הוא משום דיש לכל שותף זכות תשמיש בהחצר, וכיון שאינו ראוי לתשמיש בעד שניהם יכול לומר גאא"ג שיהיה לו אפשר להשתמש בחלקו, אבל על מכירה לאחרים בשביל תוספות דמים אין לו זכות בזה, אבל הרמב"ם סובר דאינו משום גדרי זכות אלא דהוא דין מדיני ב"ד משום גדרי כופין עמ"ס כיון שהוא טוב יותר לשניהן, ולכן גם מכירה לאחרים כיון שהוא טוב לשניהם בשביל תוספות דמים נמי יש בזה גאא"ג.
והנה הרמב"ם והרא"ש חולקין בתרתי ארעתא אחד ניגרא דהרמב"ם פסק בזה דכופין על מדת סדום, והרא"ש פסק כרב יוסף דמעלינן כנכסי דבר מריון גם היכי דליכא שום קפידא, ולכן הרא"ש לטעמיה אינו יכול לסבור דגאא"ג הוא דין מדיני ב"ד מגדרי כופין עמ"ס דהא לית ליה דינא דכופין כלל, וע"כ דהוא דין בדיני ירושה ושותפות דיש לכל אחד זכות להשתמש בו, וכיון שאינה ראויה לתשמיש בעד שניהם איכא דין גאא"ג, ולכן היכי דקנו מתחלה על דעת כן להשתמש ביחד סבר דליכא דין גאא"ג, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר סובר דשייך דין גאא"ג אפי' בכה"ג וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה