אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכנים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ב
אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה הדין עמו וכו', אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה לקנות או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין אם היה המקום עשוי לשכר שוכרין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שא"א שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה, ואין אדם עשוי לטרוח כל ל' יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום וכו'.
השגת הראב"ד ואם מרחץ הוא עד להשתמש בו, א"א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חברו לפנות שנה בשנה, ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו.
בפרק ב' הלכה ט"ז בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין בדין היזק ראיה דלשיטת הרמב"ם הוא מדין מזיק ממש, ולשיטת הראב"ד אינו מדין מזיק בפועל דיכול לומר לא אזיק אותך בראייתי אלא דהוא מגדר מניעת השתמשות דכיון דעכ"פ כל אחד אינו יכול לעשות שום דבר שירא שחברו יסתכל בו, לכן גם זהו גדר מזיק, אבל אינו משום דהוא ודאי מזיקו בפועל, ולכן מבואר במה שחולקין כאן הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם דסובר דהוא ודאי מזיק ממש לא קשה עליו כלל מה שטען שאינו רוצה לטרוח להיות גולה שנה שנה, ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו, דלא קשה כלל דאטו אם אין לו דירה ילך ויזיק לחבירו, אבל לדעת הראב"ד דאינו אלא משום מניעת השתמשות א"כ ודאי לא שייך אלא היכי דיש עצה שאפשר לשניהם לדור, אבל שיצטרך לצאת מביתו א"כ יאמר לו מאי חזית שאנכי אצא תצא אתה, ולכן שפיר הקשה שאינו רוצה להיות גולה, ועיין בפ"ב שבארתי כל הענין בארוכה.