אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה ב

הלכה א

כל המונע הבהמה לאכול בשעת מלאכתה לוקה שנאמר לא תחסום שור בדישו. אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאין בין טהורין, ואחד החרישה ואחד כל שאר המלאכות של גידולי קרקע. ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה. והחוסם את הפועל פטור. אחד החוסם אותה בשעת מלאכה אחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפי' חסמה בקול לוקה, שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שמשעת משיכה נתחייב במזונותה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה.
-השמטות ומלואים-
כתב הרמב"ם אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה והוא תימה שלא כתב ועוף כדתנן בב"ק דף נ"ד ומה דבעי בגמ' הדש באווזין ותרנגולים הא אינו אלא לר' יוסי בר' יהודה, ועיין תוס' שם ומצאתי שכבר עמד בזה המנחת חינוך ונשאר בצ"ע. אך באמת לא רק כאן בדין חסימה השמיט אלא דבכל מה דתנן שם לא הזכיר הרמב"ם דגם עוף בכלל אלא בכלאים ובשבת, איברא דבהני דגם באינם בע"ח כמו בתשלומי כפל והשבת אבדה לא הוצרך לכתוב, אבל גם גבי פריקה לא כתב חיה ועוף וכתב רק ובהמתו, ונראה דסמך על מה שכתב בפי"ב מהל' נז"מ גבי נפילת הבור לא נאמר שור וחמור אלא בהוה, רק גבי שבת כתב משום דזהו עיקר הלמוד דילפינן שור משבת, וגם גבי כלאים משום דאינו דומה הרבעת עוף להרבעת בהמה, אבל בפריקה וחסימה סמך על מה שכתב גבי נפילת הבור. [ע"כ]
אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, דברי הרמב"ם צריכים ביאור דמשמע מדבריו דדוקא אם הוא חסם אותה והו"ל להשמיענו יותר דאפי' אם חסם אותה אחר והוא דש בה חסומה חייב, כיון דאמרינן לא תדוש בחסומה אמר רחמנא. ועוד דהא יליף בגמ' הך דינא מקרא דיין ושכר אל תשת דהתם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסומה והתם ודאי החיוב שלא ליכנס שתויי יין למקדש ואפי' אם לא שתה בדרך שתיה כגון שהכניס לו חבירו יין בעל כרחו לתוך בית הבליעה אסור ליכנס למקדש כיון דעכ"פ הוא שכור וא"כ ה"נ בשעת דישה לא תהא חסומה אפי' חסמה אחר צריך להיות חייב.
והנראה בזה דהנה בגמ' בעי רמב"ח הושיב לה קוץ בפיה מהו ופריך הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה, והקשו בתוס' הא אמרינן לקמן לא תדוש בחסומה ותירצו דה"מ כשחסמה מבחוץ כדי שלא תאכל, אבל הכא שישב לה מאליו דילמא הוי כחלתה, ואין כונת התוס' בשביל שהקוץ הוא בפיה דומה לחלתה דהא חילקו מחסמה מבחוץ שחסמה כדי שלא תאכל ומוכח דאי הוי משכחת לה חסימה ממילא הוי ג"כ ספק אי הוי כחלתה, וכן הוא בישב לה ארי מבחוץ דאף דהושיב לה הוי חסימה מעלייתא, אבל ישב לה מיבעי ליה וי"ל דגם בזה אפשר הוי כחלתה אבל בדעת הרמב"ם יש לומר דלא ניחא ליה בחילוק זה לומר דישב לה ארי מבחוץ הוי כחלתה אלא דזה גופא מיבעי לגמ' דשמא בעינן עכ"פ דוקא מעשה שלו בחסימה היינו דלא תדוש ע"י חסימה שהיתה קודם ולומר דלאו דוקא לא תחסום בדישו בשעת דישו. אבל דש בשור חסום פטור ומה דבעי בכה"ג בישב לה קוץ וברבץ ארי מבחוץ ולא בעי אם חסם אחר יש לומר דהגמ' בעי אי חייב או מותר ובחסם אחר והוא דש בה נעשה האיסור ע"י שניהם בזה ודאי אסור אף דאינו חייב כל אחד ולכן בעי בכה"ג שהחסימה נעשית ממילא ומה דבעי אח"כ באמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה ולא בעי בחסום פרתי ודש בה הישראל זהו משום דבעי בדין אמירה לעכו"ם שבות ובדש הישראל הא נשאר ספק אפי' בנחסמה ממילא.
איברא דמה שכתבתי דבשור חסום הוא האבעיא אי דוקא לא תדוש בחסימה הנה בירושלמי בתרומות פ"ט הל' א' איתא להדיא לא תדוש בשור חסום. אכן ע"כ צ"ל דהבבלי חולק בזה על הירושלמי וסובר דדוקא לא תדוש בחסימה חייב ולא בשור חסום מדבעי היכי דהיתה החסימה ממילא וכמו שבארנו אלא דאכתי קשה מה שהקשינו דהא יליף דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא מיין ושכר אל תשת דהתם נמי בזמן ביאה לא תהא שכרות, ושם הא אפי' נעשה שכור שלא בדרך שתיה כגון שהכניסו לו משקין בע"כ לתוך בית הבליעה ונשתכר ג"כ אסור ליכנס למקדש, אכן יש לומר דבאמת יש שני דינים דגבי יין כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת המקדש אם שתה יין וגבי שאר משקין כתב הי' שכור משאר משקין, ומוכח דבשאר משקין לא בעי שיהי' שכור ע"י שתיה, וביחוד דהא אפי' אכל דבילה ונשתכר אסור לו ליכנס למקדש וזה ודאי דאכילה אינו בכלל שתיה, ורק שתיה הוא בכלל אכילה ומוכח דמקרא דשכר דרשינן דעיקר הוא שישתכר, וביותר מיושב לפי"מ דאמר ר' אליעזר בכריתות יין אל תשת ושכר אל תשתהו בדרך שכרותו והוא לפי גירסת הגמ' שלנו ועיין במלבים, ונמצא דדריש אל תשת רק על יין, אלא דמ"מ דרשינן נמי ושכר לשאר משקין שאם נשתכר אסור לו ליכנס למקדש.
ומבואר דשפיר נוכל לומר דגבי שתיית יין דחייב מיתה ומחלל עבודה אף דאמרינן דלאו דוקא בבואכם אלא אפי' מישתי ומיעל אסור מ"מ דוקא ע"י שתיה כדכתיב, אבל אם נשתכר בין מיין בין משאר משקין בכל גווני אסור וה"נ גבי חסימה אף דחסמה מבחוץ חייב מ"מ אם נחסמה ממילא מיבעי לן דעכ"פ כתיב בקרא לא תחסום אלא דלפי הך צד דנימא דאפי' נחסמה ממילא חייב אפשר דה"נ גבי שתיית יין לא צריך דוקא ע"י שתיה, והנה לפי דברי המלבים בחומש דשכור אינו חייב אלא משום שאינו שוה בזרע של אהרן, וכן כתב החק נתן, בודאי מיושב כדברינו אלא דקשה לומר כן דלפי דבריהם שכור אינו חייב מדין יין ושכר אל תשת אלא מדין בכל מום ולא משמע כן בדברי הרמב"ם. ועמש"כ בפ"א מהל' ביאת מקדש.
ב) ואם חסמה בקול לוקה. עיין מה שכתבו בזה המ"מ והלח"מ והארכתי בדבריהם ובבאור שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח הל' ב'.
ג) שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, קשה דהא קיי"ל בפועל משל שמים הוא אוכל ואם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו וא"כ אמאי לא נימא כן גם גבי בהמה דאף דאסור לחסמה אין לבעל הבהמה זכות באכילתה ואמאי אמרינן דכבר נתחייב השוכר במה שהיא יכולה לאכול, ואף דבפועל אינו עובר בלא תחסום מ"מ מסתבר דבאכילת בהמה שלו לא שייך לומר שהבהמה יש לה זכות באכילתה וא"כ ה"נ בשל אחרים, אח"כ ראיתי שכבר הקשה כן הרשב"א בש"מ וז"ל ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והלכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו, וקשיא לי דא"כ היכי קתני בברייתא לעיל, החוסם את הפרה ודש בה משלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוי הוי דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד, ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום, וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא להם, וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפי' למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו עכ"ד הרשב"א ולכאורה כונת הרשב"א לומר דאף בפועל דמשל שמים הוא אוכל מ"מ אם אינו מניח לו לאכול צריך הוא לשלם לו, ונקט בעבד שמשלם לבעלים, ואולי דכונתו דוקא בעבד משום דפועל הא אינו יכול לכוף אותו לעבוד אם אינו מניח לו לאכול, אבל בעבד משכחת לה שכפה אותו לעבוד ולא הניח לו לאכול לכן חייב לשלם, אלא דאינו ברור טעם החיוב ואפי' נימא דחייב על מה שהזיקו בזה שלא הניחו לאכול, אבל מ"מ קשה דעכ"פ איך נימא משעת משיכה נתחייב במזונותיה דעכ"פ מקודם לא נתחייב אלא דבשעה שדש בה הי' לה רשות לאכול ולא הניח.
ונראה לחלק באופן אחר דגבי בהמה שפיר אמרינן דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה שע"מ כן השכיר לו בעל הפרה שיניח לה לאכול כדין התורה א"כ ממילא נכנס זה בתנאי השכירות. ולכן נתחייב ג"כ מדין שכירות אבל בפועל כיון דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום א"כ בעה"ב לא נתחייב מתחלה בשכירותו אלא כשיעבוד הפועל אז נתחייב בשכירות ואיכא למ"ד דמתחייב מעט מעט דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואיכא למ"ד דאינה אלא לבסוף, וכבר כתב בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה' דהאי פלוגתא דישנה לשכירות מתוע"ס ואינה אלא לבסוף לא שייכא אלא בשכירות פועל אבל שכירות קרקעות ומטלטלין מיד שנגמר השכירות וקנאו השוכר להדבר ההוא נתחייב בכל השכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ומה לי שקנאן לחלוטין או קנאן לשנה משא"כ בפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום והלכך לא שייך גביה שנתחייב בכל השכירות ע"ש שהביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א, ולפי"ז מבואר דלא שייך לומר שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, אלא בפרה שכמו שנתחייב בשכירותה כן נתחייב במזונותיה ולהניח לה לאכול מתוך דישתה, אבל בפועל לא נתחייב מתחלה בשכירותו אלא כל רגע ורגע כשעובד, ואף דבעה"ב אסור לו לחזור זהו מדינא דגרמי שמפסידו כמו שכתבו בתוס' בב"מ דף ע"ו, אבל אכתי לא נתחייב הבעה"ב בשכירותו כיון שהפועל יכול לחזור ולא קנה אותו, ולכן לא נתחייב ג"כ מתחילת השכירות בתנאי השכירות שיהי' לו זכות לאכול כיון דלא נתחייב מתחלה כלל, ולכן כל רגע ורגע שעובד זכה רק בדין התורה לאכול ומשל שמים הוא אוכל ולכן אינו יכול למסור זכותו לאשתו ולבניו, ולפימש"כ במה שכתב הרשב"א אם שכר עבדו של חבירו ולא הניח לו לאכול באמת יתחייב לשלם כיון שעבד הוא לדין זה כבהמה דאפשר לקנות אותו על זמן, וממילא כששכרו נתחייב בשכירותו ובמזונותיו ושיאכל בשעת מלאכתו ואם לא הניחו שפיר חייב לשלם.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה יצחק אריאלי שליט"א רב דשכונות כנסת, ורו"מ ישיבת מרכז הרב.
במה שכתבתי בפ' י"ג מהל' שכירות ה"ב בדעת הרמב"ם דסובר דאף דאמרינן לא תדוש בחסימה מ"מ דוקא אם חסמה הוא חייב, כתב ע"ז דהטור כתב דאפי' חסמה אחר חייב, ולא הביא דעת הרמב"ם, וכן הריטב"א על ישב לה קוץ בפ"ה כתב בפי' דחסמה אחר חייב, ובברייתא דהחוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד פירש"י החוסם את הפרה ואחר דש בה, וכיון דתניא דאינו חייב אלא דש משמע אפי' אחר חסם, והנה מה שכתב זה בדרך הוכחה על שיטת הרמב"ם מדלא כתב הטור דעת הרמב"ם מצוי הרבה פעמים שהטור אינו מביא דעת הרמב"ם, וגם אנכי כתבתי זה בתורת חדוש בדעתו דמדברי התוס' שהבאתי בד"ה ישב לו קוץ בפיה שהקשו דהא אמרינן לא תדוש בחסימה שתירצו דה"מ שחסמה מבחוץ כדי שלא תאכל, אבל הכא שישב לה מאליו בעי דילמא הוי כחלתה ודאי פשוט דכונתם דדוקא על ישב מאליו בעי דילמא הוי כחלתה, אבל חסמה אחר כדי שלא תאכל ודאי זה הוי חסימה והבהמה נקראת חסומה ועל זה אמרינן לא תדוש בחסימה, וכן הי' כונתי לפרש וזהו שכתב כן הריטב"א וכתבתי שהרמב"ם אינו סובר דישב לה קוץ מספקא לגמ' דילמא הוי כחלתה, אלא דזה גופא הבעיא אם צריך דוקא שיחסמנה הוא, ומה דלא בעי בחסמה אחר משום דבעי אם מותר וחסמה אחר שלא תאכל ודאי אסור שנעשה העבירה ע"י שניהם, ולכן אין חידוש אצלי מדברי הריטב"א שכתב ממש כד' התוס' אלא שפירש להדיא דחסמה אחר חייב הדש.
אבל דברי הרמב"ם ברורים שכתב כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה וכו' אחד החוסם אותה בשעת מלאכתה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה, ומה שהוכיח מד' הרמב"ם גבי שכר בהמה וחסמה ודש בה שכתב ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה, אין ראיה להיפוך כיון דלא נחת כאן להך דינא, וכתב רק דבמזונותיה נתחייב משעת משיכה ואינו לוקה עד שידוש בה חסומה והוא על מה שכתב מקודם שחסמה וכן כתב הרמב"ם מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה, ובזה כתב להדיא החוסם אותה עוד מבואר כן מד' הסמ"ג מל"ת קפ"ד שכתב לא תחסום שור בדישו, מכאן הזהירה תורה שבהמה העושה מלאכה בגדולי קרקע שלא יחסמנה ואם חסמה לוקה, ואף דלשונו אינו מדוקדק שלא כתב שעשה בה מלאכה והוא בודאי קיצור לשון אבל עכ"פ כתב הלאו על החסימה.
אכן מה שהוכיח מהחוסם את הפרה שפירש"י ואחר דש בה והוכיח דע"כ מה דתניא ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד, הכונה אף שאחר חסם דומיא דמנהיג, ועוד דאם דש אינו חייב אלא היכי דחסם וצריך חסימה ודישה איך תניא החוסם פטור ואינו לוקה אלא דש דהא שניהם שוים ואין לוקין עד שיעשה שניהם, זהו בודאי הוכחה חזקה, אבל יש להוכיח כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם מפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחסמה בקול, ופירש"י כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה, ומוכח דהדישה לא הי' בקול אלא הנהיגה על התבואה בידים ורק חסמה בקול, וקשה דמה תליא זה בדין אם עקימת שפתיו הוי מעשה, ואין לומר דאי לא הוי מעשה הוי כמו ממילא והוי כחלתה דזה לא מסתבר, ועוד דעכ"פ לא תליא זה בדין אם לגבי מלקות הוי עקימת שפתיו מעשה, ואף דכאן יש לומר דמייתי הגמ' במכ"ש דאם לגבי מלקות הוי מעשה כ"ש לגבי חסימה, אבל בסנהדרין דף ס"ה הביאו כאן התוס' מייתי הגמ' להיפוך מחסמה בקול ראיה לדין מגדף.
ומצאתי בש"מ שהביא ד' התוס' שאנץ שכתבו וז"ל חסמה בקול הו"ל למנקט דש בשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דכתיב לא תחסום, ומבואר דמפרשים דלא כפירש"י אלא חסמה בקול היינו דש בה בקול ונקט שם המצוה דנקרא חסימה, אבל רש"י הא פי' להדיא דבקול הוא על החסימה, וכן הביא בש"מ פי' הר"ר יהונתן, ובדברי הרמב"ם מפורש ג"כ כפירש"י דהא כתב אחד החוסם אותה בשעת מלאכה ואחד החוסם אותה מקודם ועשה בה מלאכה והיא חסומה אפי' חסמה בקול לוקה, ומפורש דהבקול קאי על החסימה.
אכן מה שהקשה מהברייתא דהחוסם את הפרה הוא באמת קשה טובא לפי"מ שנאמר בדעת הרמב"ם דדוקא חסם ודש בה חייב, והנה הך ברייתא דהחוסם את הפרה היא תוספתא במס' כלאים פ"ה ושם איתא החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור אין לך שהוא חייב אלא הנוהג והמנהיג בלבד, וכתב שם המנחת בכורים שצ"ל הדש והמנהיג, אבל ראיתי בד' הרמב"ם פ"ט מהל' כלאים הל' ז' שכתב אבל מזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג, ופשוט שכן הוא גירסתו בתוספתא אלא המושך והמנהיג, ונמצא דסיפא לא מיירי כלל בחסימה ועיקר הברייתא היא בדין כלאים, אלא דברישא נקט גם דין החוסם למימר דגם חוסם לבד והוא לא דש אלא אחר פטור, והכונה ודאי אפי' חוסם בשעת דישה ממש ובזה דמי למזווג והיינו אפי' מזווג בשעה שאחר מנהיגם, אבל בסיפא לא קתני מדין חסימה משום דלא דמי דבכלאים כתיב לא תחרוש ובחסימה כתיב לא תחסום, ויהי' מוכרח לומר דהרמב"ם גורס גם בגמ' כמו בתוספתא, והסוברים דחייב גבי חסימה אפי' חסם אחר יפרשו גבי חסמה בקול כפי' תוס' שאנץ דחסמה בקול הכונה דשה בקול ושם המצוה נקט וכנ"ל.
במה שכתבתי שם אות ג' לדברי הרשב"א דגבי פועל אם חסמו פטור מלשלם ודוקא בעבד דינו כבהמה, כתב דבטור מבואר מדברי הרמ"ה דאם חסם לפועל חייב לשלם, וכן פסק הרמ"א בשו"ע, והנה הרמ"ה בטור כתב בפועל אם חסמו בע"כ וכן פי' הסמ"ע בדברי הרמ"א וצריך ביאור הא יכול הפועל שלא לעבוד, ואפשר דכונתו שחסמו בע"כ וגם עשה בו מלאכה בע"כ, ובזה שפיר דחייב לשלם דכיון דעכ"פ בשעה שהוא עושה יש לו זכות לאכול וכיון שעשה בו מלאכה וחסמו חייב לשלם, והנה חילקתי שם בין בהמה לפועל דבבהמה כיון שע"מ כן השכיר לו שתאכל כדין התורה ממילא כבר נתחייב במזונותיה בשעת משיכה שכבר קנה אותה קנין שכירות, אבל בפועל כיון שיכול לחזור בו לא קנה הבעה"ב אותו קנין שכירות, ואף שהבעה"ב אינו יכול לחזור זהו מדד"ג, לכן בפועל דאמרינן משל שמים הוא אוכל אין לו זכות במזונות קודם עבודתו ולפי"ז כתבתי דבעבד יהי' הדין כמו בהמה דיכול לקנות בו קנין שכירות, ולפי"ז בעבד אפי' חסמו בע"כ ולא כפה אותו לעשות מלאכה ועשה מלאכה בלא אכילה חייב השוכר לשלם, ובזה יהי' מבואר מה שכתב הרשב"א דחייב גבי עבד ולא גבי פועל.
אכן בכונת דברי הרשב"א נראה עכשיו דאין כונתו להקשות מהא דר"פ שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, אלא מתירוצא דאביי ורבא והחיוב הוא בשעת דישה וחסימה וע"ז הקשה כיון שמשל שמים הוא אוכל א"כ איסורא דעבד עבד וליכא תשלומין, וע"ז כתב דליתא דגבי עבד נמי אם חסמו בע"כ משלם לבעלים, והיינו אפי' לא כפה אותו לעשות מלאכה דאפי' למ"ד משל שמים הוא אוכל מ"מ בשעת מלאכה יש לו זכות לאכול, רק שאינו יכול לומר תנו לאשתי ולבני, וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ב הל' י"ג פועל שאמר תנו לאשתי ובני וכו' אין שומעים לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו, ומבואר שאינו רק דין היתר ואוכל משל שמים אלא דבשעת מלאכתו יש לו זכות וכשחסמו ומנע ממנו זכותו צריך השוכר לשלם לו אפי' לא כפה אותו לעשות מלאכה דאף שהפועל אוכל משל שמים זהו קודם מלאכתו דאינו יכול לומר תנו לאשתי ובני, אבל בשעת מלאכתו כבר יש לו זכות ואם חסמו והפועל לא רצה לחזור בשביל זה ועשה מלאכתו כפי שהתנו כיון שלא מחל לו בפירוש על אכילתו שפיר יש לומר דחייב הבעלים לשלם לו, ויהי' כן פי' הרמ"ה במה שכתב חסמו בע"כ דחייב לשלם, ולפי"ז נימא דמה דכתב הרשב"א עבד הוא ללמד על בהמה אבל גם בפועל אפשר דיסבור כהרמ"ה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה