אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה א

פרק יג

הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגדולי קרקע בין במחובר בין בתלוש, ואוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהי' פורקת ובלבד שלא יטול בידו ויאכילנה.
ואוכלת ממשאוי שעל גבה, כתב המ"מ על זה ונחלקו המפרשים אם זה מדין תורה או מפני התקנה לפי שסמוכה היא במשנה להא דאבל מפני השב אבדה וכו', ומדברי רבינו נראה שהוא דבר תורה עכ"ל, והנה לא ביאר המ"מ טעמן של הסוברים שאינה אוכלת מדין תורה, וראיתי בדברי הרשב"א בש"מ שכתב שמביא ד' הראב"ד שמפרש במה דפריך הגמ' כשהיא פורקת ס"ד, דהוא משום שכבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ואחר גמר מלאכה אינה אוכלת, והקשה אמאי אינה אוכלת אחר שפרקה אם היא צריכה להוליך עוד משא מ"ש מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת, ותי' דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפירק לגת הוא אוכל שאותן כבר נעשה מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בחזירתו כיון שעתיד לבצור אותם ומשום התקנה וכתב הרשב"א ע"ז וז"ל, ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתני' ובחמור כשהיא פורקת מן התקנה קאמר ולא מד"ת מדקתני לה בהדי תקנת השבה של פועל, ועל כן נ"ל שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכן לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי הוא כאילו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בבעלים אינם אוכלין, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעה"ב ומן התקנה הוא אוכל ולא מד"ת, אע"פ שראיתי לרבותי שפירשו דמן המשוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנ"ל כתבתי עכ"ל הרשב"א.
והנה דברי הרשב"א אינם מבוארים כלל דלמה לא יאכל החמור מן המשא שעל גביו כיון דגם נושא משא הוי מלאכה ומה טעם במה שכתב דמה שכבר הטעינו עליו להוליך לגת הרי הוא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא, הא כל התבואה של בעלים הוא והתורה אמרה שיאכלו הפועל והבהמה, וגם מה שכתב הרי הוא כאלו פרקוהו לגת אינו מובן דאותם שפרקוהו לגת הטעם שאין אוכלין משום שכבר נגמרה מלאכתן וכמש"כ הראב"ד דפועל אינו אוכל ממה שפירק לגת לפי שאותן כבר נעשה מלאכתן, ומוכח דאף דיש לפועל עוד לעשות מלאכה אבל אילו שנגמרו מלאכתן אין פועל אוכל בהם, אבל ממשא שעל גבה שצריכה עוד לשאת למה לא תאכל.
ונראה בדעת הרשב"א דפועל ובהמה אינם אוכלין ממה שכבר עשו בזה מלאכתן לצורך בעה"ב ואינם אוכלין אלא במה שהוא צריך לעשות בהם וכמו שור בדישו שבשעה שהוא דש אינו אוכל מן הגרעינים שהם למטה אלא מן השבלים, וזהו כמו שאמר הכתוב וקטפת מלילות בידיך, אבל אינו אוכל ממה שקצר ולפי שיטת הרמב"ן הבאנו דבריו בפ' י"ב בלא"ה אינו אוכל ממה שקצר משום דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, אבל לשיטת הרשב"א מטעם אחר אינו אוכל ממה שקצר משום דזה שנעשה במלאכתו בשביל הבעה"ב אינו אוכל, ואוכל רק ממה שהוא צריך בהם לעשות, וטעמא דלא אמרה תורה אלא וקטפת מלילות דאינו אוכל ומפסיד מה שעשה במלאכתו ושבעה"ב משלם לו בשביל מלאכתו, וכן שור בדישו שאוכל מן השבלים שצריך הוא לדושן, ולכן כתב הרשב"א דממה שכבר הטעינו על החמור להוליכן לגת הוי כאילו כבר פרקו לגת וטעמא דהוא סובר דמה דאינו אוכל מן הגת אף שצריך הוא עוד לעשות מלאכה, הוא משום דבמה שעשה אינו אוכל.
וזהו שכתב הרשב"א שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינם ולהוליכם לגת, וכתב עוד והיינו דקתני אוכלים בשעה שהן חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפרש דמה דתנן אוכלים בהליכתן מאומן לאומן הוא ג"כ דוקא מן הגפנים ולא ממשא שעל גביהם, ואינו סובר כדעת הראב"ד דדוקא מן הגת אינם אוכלים שכבר נגמר מלאכתן של אותם הפירות המונחים בגת אלא דבכלל במה שכבר נעשה מלאכה אין פועל ובהמה אוכלין.
אכן כל זה הוא בדעת הרשב"א דאינו סובר דהפועל אסור לו לאכול בשעת קצירה, אבל הרמב"ם דסובר בפ' י"ב דאסור לו לאכול בשעת קצירה ומפרש דמה דתנן לגירסת הרי"ף וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה היינו בגמר מלאכת המחובר ואוכל בשעה שמנפץ הסל למקום אחר ואינו סובר כהרמב"ן דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, א"כ ע"כ דלא כשיטת הרשב"א דבמה שכבר עשה מלאכתו אינו אוכל דלשטתו דוקא במה שכבר עשה אוכל, א"כ ודאי שהבהמה אוכלת ממשא שעל גבה דבר תורה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה