אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ה
הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן למעשר, העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשו כגון ששכרו לבור צרורות או לנפח אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה, אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן לחלה ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה ולמעשר.
השגת הראב"ד. העושה בחטים וכו' עד למעשר ולחלה. א"א טעה הוא וכל האומר כן שלא הוזכרה חלה אלא בכרוך ותני אבל משעת מעשר פקעה אכילתם.
כתב המ"מ דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהראוי לחלה אוכל אף שנגמרה מלאכתו למעשר כ"ז שלא נגמרה מלאכתו לחלה, והראב"ד סובר דחלה לא הוזכרה אלא בשיטפא דלישנא דכיון שנגמר מלאכתו למעשר אינו אוכל, והקשה על פי' הראב"ד דא"כ לא הו"ל להזכיר חלה כלל, ועוד דנקטה הברייתא במה שאינו אוכל בתבואה דבר שנגמרה מלאכתו לחלה ולא נקטה בורר בחטים דומיא דבודל בתמרים, ודברי הראב"ד באמת תמוהים שבא להשיג על פי' רש"י והרמב"ם ולומר פי' שאינו מתקבל דחלה בכדי נקט ואינו צריך כלל.
ונראה דאין כונת הראב"ד כמו שפי' המ"מ בדבריו ובודאי חלה הוא ג"כ תנאי בדין אכילה דמשכחת דפועל אוכל עד שתגמר מלאכתן לחלה, אלא דאינו סובר דגמר מלאכה למעשר לא מהני בדבר הראוי לחלה, ומשכחת לה שטחן מעט חטים מן הדישה כשהיא עוד במוץ שלה וגם לשה עם המוץ והמורסן שלא נגמר מלאכתה למעשר, והשגת הראב"ד הוא דלפי' רש"י נמצא דמה דאמר כרוך ותני אינו אלא בשביל הך ברייתא דקתני למעשר וכדפירש"י דלא תיתני חדא חדא למיתני בקמייתא למעשר דא"כ ש"מ הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא, ולפי"מ דפי' בכרוך ותני נמצא דלמעשר אינו מעכב כלל בדבר הראוי לחלה, ועל זה חולק הראב"ד וסובר דגם לחלה לא הוזכר אלא בכרוך ותני שגם בתבואה משנגמר מלאכתו למעשר אינו אוכל, אלא אם לא נגמרה מלאכתו למעשר אינו אוכל משנגמר מלאכתו לחלה.
וראיתי בירושלמי שיש קצת סיוע משם להראב"ד, דקתני התם מה דיש שלא בא לזיקת המעשרות יצא הלש והמקטף והאופה שבא לזיקת מעשרות, ולשיטת רש"י והרמב"ם קשה דהא כבר בא מקודם לזיקת מעשרות והו"ל למימר לזיקת חלה, וצריך לומר דהכונה לזיקת כל המעשרות דשייך בה, והיכי דראוי לחלה גם לזיקת חלה, אבל לפי' הראב"ד מיושב דהא דנגמר מלאכתו לחלה אינו אוכל הוא בדלא נגמר מלאכתו למעשר, והא דאמר כרוך ותני היינו דבין מעשר בין חלה מעכבין וזהו דתני בירושלמי שבא לזיקת מעשרות והיינו דאף שלא נגמר מלאכתו למעשר כיון שנגמר לחלה נקרא בא לזיקת מעשרות.
והנה לדברי המ"מ מבואר דהרמב"ם ורש"י הם בחדא שיטה, אכן בהא דפרות המרכסות בתבואה דאינו עובר משום בל תחסום בדף פ"ט ע"ב פירש"י ששורין שעורין במים ומיבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והיא חושלא, ובדף צ' ע"א פירש"י דטעמא דאינו עובר משום בל תחסום משום דגמר מלאכתן למעשר משעת דישה, והרמב"ם בפ' י"ג הל' ד' פירש פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך והיינו שאין עושות בתבואה זו אלא הולכות עליה והראב"ד הביא שם פירש"י. ובתוס' שם כתבו לא לעשות לחם מיירי דהיכי דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי, והרמב"ן בחידושיו בהא דאמר רבא כרוך ותני הביא פירש"י דהראוי למעשר ולא לחלה כגון פירות האילן הוא משנגמר מלאכתו למעשר, והראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, והקשה ע"ז מהא דפרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י משום דנגמר מלאכתן למעשר, ואמאי הא לא הגיעו לחלה, וכתב ע"ז ונראה שהוא ר"ל כגון שמירח והוקבעו למעשר והרי הוא טבל ואסור להאכיל לבהמה, וא"ת יעשר, בדישו אמר רחמנא ולא האסור, ואחר שהביא עוד פירושי ראשונים כתב עוד ויש לפרש לפי דרך פירש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו, אבל מאחר שעשו חטין קמח פועל אוכל עד שיגיעו לחיוב חלה משתתגלגל העיסה ואע"פ שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטים שפנים חדשות באו לכאן וזה אינו נכון עכ"ל, והריטב"א בש"מ כתב כתירוץ זה וכתב ע"ז וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, ומוכח שלא הי' בגירסתו שכתב הרמב"ן ע"ז שזה אינו נכון.
ולפי תי' הב' של הרמב"ן וכפי דברי הריטב"א שהחזיק בתי' זה יש חילוק בין שיטתו של רש"י לשיטתו של הרמב"ם, דלדעת הרמב"ם כשהוא בורר חטין כיון שהוא עומד לעשות עיסה הפועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, ולשיטת רש"י אינו אוכל דדוקא כשנעשה קמח ופנים חדשות באו לכאן אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה.
והנה שיטתו של הרמב"ן צריכה באור דלמה הקשה לדעת רש"י דהא דברי התוס' ברורים דפרות המרכסות בתבואה הוא שלא ע"מ לעשות מזה לחם, וכן פירש"י להדיא שהוא לקלף שעורים לעשות חושלא וא"כ אינה באה לידי חיוב חלה, וראיתי בריטב"א בש"מ שהביא תי' התוס' דמיירי בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתית של קליות דלא אתי לכדי חיוב חלה, וכתב ע"ז ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה וכאן במידי דלא חזי לחלה, והנה לקושייתו הב' אינו מובן מה מיושב בתירוצו שהוא תי' הרמב"ן דג"כ מצי לשנויי כאן במידי דאכתי לא חזי לחלה שהיא מלאכה בחטים וכאן משבאה לידי חיוב חלה שהיא מלאכה בקמח, וצ"ל דאי תני בברייתא רק חלה הוי משמע דגם חטים מותר לאכול עד שתגמר מלאכתן לחלה, ולדעת הרמב"ן אינו אוכל, אבל לתי' התוס' מיושב דבדבר שראוי לחלה אה"נ דאוכל וכי קתני דמשתגמר מלאכתן למעשר אינו אוכל זהו באינו ראוי לחלה וזה הוי כמו תמרים, אבל עיקר סברתו במה שחולק על דברי התוס' אינו מובן כלל דמה הקשה דמידי חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, דהא אה"נ דבמידי דחזי לחלה תליא אבל חושלא אינו ראוי לחלה אלא לבשלן בתבשיל וכמש"כ הלח"מ שם, וכן מה שכתבו התוס' דהוא לעשות קליות הא אין עומדין לעשות מהן לחם אלא או לאכלן או לעשות שתית, וא"כ צריך באור למה הוצרך הרמב"ן לתרץ תירוצים שונים לפי פירש"י כיון דהוא פשוט ומבואר, וכן במה שכתב הרמב"ם בפרות המרכסות פי' אחר כתב הנמוק"י דהוא לשיטתו דבכל גווני אוכל פועל עד שתגמר מלאכתו לחלה, וקשה דזהו עכ"פ בדבר העומד לבוא לידי חלה.
ונראה בדעת הרמב"ן וזהו דעת הרמב"ם משום דיש להסתפק בהך דינא דמשנגמר מלאכתו למעשר ולחלה אינו אוכל אם זהו דין דוקא בדבר הראוי לחיוב מעשר או לחיוב חלה, או דחיוב מעשר וחלה אינם עיקר והעיקר הוא דאין אוכלין אלא עד שתגמר מלאכתן, וכדתנן במתני' ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו אלא דגדר נגמרה מלאכתו ילפינן מדיש דזהו עד שנגמרה מלאכתו למעשר או לחלה, ויש להוכיח זה מדין ראה פני הבית דהא עד שראה פני הבית עוד לא נתחייב מדאורייתא במעשר, דאף שנגמר מלאכתו מ"מ עוד לא הוקבע חיובו למעשר ומ"מ אין פועל אוכל אף קודם שראה פני הבית, וכן מבואר להדיא בש"מ, וע"כ דעיקר דינא הוא גמר מלאכה אלא שאמרו חכמים דגמר מלאכה חשוב הוא שנגמר מלאכתו למעשר, וא"כ כשמקלף שעורים שיהי' אפשר לבשלן זהו גמר מלאכתן של השעורים שלא בא לטחנן אלא להסיר קליפתן וקליפת השעורים לבשלן צריך להיות כמו טחינת החטים לעשות פת, ואפשר דזהו כונת הריטב"א במה שכתב אטו חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, והיינו דתנאי של נגמר מלאכתו לחלה אינו משום חיוב החלה אלא משום דחזי לחלה וזהו גמר מלאכתו, וא"כ ה"נ בחושלא או בקליות עד שתגמר מלאכתן שיהיו ראויין לבשול או לשתית צריך להיות פועל אוכל בו.
ובדעת התוס' צ"ל דכיון דכך למדנו שנגמר מלאכתו למעשר או לחלה אין אנו משגיחין על גמר מלאכה אחר ודוקא בגמר מלאכה למעשר או לחלה תליא אף דאינו צריך דוקא חיוב גמור וגם קודם שראה פני הבית אינו אוכל, וכן משמע בירושלמי שהבאנו דקתני מה דיש שלא בא לזיקת המעשרות ומשמע דבזיקת מעשרות תליא ולא בגמר מלאכה, והיינו משום דגם קודם שראה פני הבית כבר איכא זיקת מעשרות ויכולין לעשר על שראה פני הבית לאפוקי קודם שנגמר מלאכתו אסור לעשר על שנגמר מלאכתו.
ומבואר לפי דברינו דהרמב"ם ורש"י אינם שיטה אחת דלתירוצו הב' של הרמב"ן הא סובר רש"י דגם בורר חטין אינו אוכל ורק משבא לידי קמח אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, ולפי' התוס' איכא נ"מ להיפוך דלרש"י אינו אוכל אפי' בדבר שיש לו גמר מלאכה אחר כגון חושלא, ולהרמב"ם גם בעשיית חושלא אוכל, ומשו"ה פי' המרכסות בתבואה שאינן עושות בתבואה זו אלא מהלכות עליה, ורק לתי' א' של הרמב"ן יסבור גם רש"י דכיון דאיכא עוד גמר מלאכה אחר אוכל, ומה דאין הבהמה אוכלת הוא משום שנתחייבה התבואה במעשר אבל לא משמע כן מדברי רש"י, ועוד דהא איכא נ"מ בלא ראה פני הבית וברייתא סתמא קתני, והראב"ד סובר דהיכי דכבר נגמר מלאכתו למעשר בכל גווני אינו אוכל וגמר מלאכה לא הוזכר אלא היכי דליכא גמר מלאכה למעשר וכמו שבארנו.