אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ג
המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד. המבטל ממלאכתו וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן עד וכן כל כיוצא בזה. א"א דברים אלו אין להם שורש, ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידיך שלא יהא קוצר במגל ואוכל, וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב ולא מפני בטול מלאכה, אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ"ל.
המ"מ הביא דברי ההשגות וכתב על זה וז"ל, והרמב"ן פירש הברייתא שאין הכונה אלא להוציא עודר ומקשקש או מנכש בעשבים שאינן עושין בגמר מלאכה כמו שנתבאר בגמ', וכתב על דברי רבינו וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי, ורש"י ז"ל פירש המשנה שהבאתי למעלה כך וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עסוק במלאכה, ולא שישב ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי עד כאן ולא בטלתי עכשיו אשב לי עכ"ל, וקרובים דבריו לדברי רבינו עכ"ל המ"מ, ודבריו תמוהים במה שכתב לסייע לדברי הרמב"ם מפירש"י דהא הראב"ד והרמב"ן לא השיגו על הרמב"ם במה שכתב דאסור לאכול כשהוא מבטל ממלאכתו אלא על שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, ולמד זה מקרא דוחרמש לא תניף שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וע"ז השיג הראב"ד דקרא לא קאי לזה שלא יאכל שלא בשעת גמר מלאכה אלא שלא יאכל ע"י קצירה במגל.
והרמב"ן בחדושיו כתב וז"ל הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידיך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתן דעתו על המלילות לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל, וכן אם קצרן במגל לצורך בעה"ב שוב אינו רשאי לאכלן דהו"ל תלוש והוא עושה במחובר, והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, ומבואר דהראב"ד והרמב"ן חולקים ע"ז שכתב הרמב"ם שאינו אוכל בשעת קצירה, ופי' בזה גירסת הרי"ף שאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, והרמב"ן פי' שם גירסת הרי"ף שלא יאכלו אלא בשעת מלאכה שהוא גמר ע"ש בדבריו, עכ"פ לא שייך להביא סיוע מד' רש"י לד' הרמב"ם דרש"י ודאי אינו סובר כן ואינו גורס במתני' בשעת גמר מלאכה, אלא בשעת מלאכה לאפוקי שלא ישב לאכול ויתבטל ממלאכתו.
והנה הרמב"ן משיג על הרמב"ם עוד יותר שהוא מפרש בד' הרמב"ם שהפועל אינו אוכל בשעת מלאכה אלא אחר המלאכה שכתב שם וז"ל והוצרכתי לפרש כל זה מפני שראיתי לר"מ הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו, והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכמדומה לי שטעה בפי' ברייתא זו שבספרי, אלא קרא למאי דכתבינן אתא ואכילת פועל במחובר כאכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה, ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו עכ"ל, ומבואר מדבריו דמפרש בדעת הרמב"ם שהוא אוכל אחר מלאכתו ממש, וכבר כתבנו בהל' ב' שאין כן כונת הרמב"ם, וכפי שנראה הי' להרמב"ן גירסא אחרת בדברי הרמב"ם שהביא בדבריו שכתב המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה, ולפי גירסתו אפשר לפרש דברי הרמב"ם דזהו חדא מילתא שמבטל ממלאכתו בזה שאוכל בשעת מלאכה, אלא דעיקר דינו הוא שיאכל כשיגמור עבודתו, אבל לגירסתנו בדברי הרמב"ם הרי הם שני דינים דאסור לפועל לבטל ממלאכתו בשביל אכילתו, וגם שאסור לו לאכול שלא בשעת גמר מלאכה, וא"כ קשה דהיכי אפשר שני הדינים האלו דאסור לו לאכול קודם גמר מלאכתו, וגם אסור לו להתבטל ממלאכתו אם לא שלא יאכל אלא כשיגמור עבודתו וזהו בסוף היום, וזה אי אפשר, ואולי מפרש הרמב"ן שאוכל בזמן אכילה ואין זה מבטל ממלאכתו אלא כשאוכל בזמן עבודה, אבל באמת זה אי אפשר כמו שהקשה הרמב"ן.
אכן דעת הרמב"ם מבואר בדבריו בפיהמ"ש שכתב וז"ל, אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן, וקבלנו בפי' זה הכתוב בזמן שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, אין אתה נותן לכליו של בעה"ב אין אתה אוכל, ולפיכך אינו אוכל עד גמר מלאכה וכשיהי' הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו, ולמדנו זה מדקאמר רחמנא לא תחסום שור בדישו, וכמו שאוכל שור בתלוש בשעת מלאכה כן יאכל הפועל עכ"ל, ומבואר דהוא ג"כ סובר דאכילת הפועל הוא בשעת מלאכתו, ומה שכתב שהעושה במחובר אינו אוכל עד גמר מלאכה היינו גמר מלאכת המחובר, וזהו כשהוא נותן לכליו של בעה"ב והוא כמו שכתבתי בהל' ב' דכונתו שאוכל כשמנפץ הסל למקום אחר, משום דנתינה בסל כשהוא בוצר אין זה עבודה מיוחדת אלא בשעת הבצירה נותן בסל ובשעת בצירה אסור לו לאכול, אלא דהרמב"ם כאן למד זה מקרא דוחרמש לא תניף דכל זמן שהוא עוסק בקצירה אינו אוכל.
אלא דבאמת צריך ביאור דהא כתיב בקרא וקטפת מלילות בידיך ואמר ע"ז בספרי שלא יהא קוצר במגל ואוכל, והרמב"ם לא חלק כלל, ומוכח דסובר דכשהוא קוצר אסור לו באותה שעה לקטוף מלילות, וגם לא הזכיר כלל שהוא צריך לאכול דוקא ע"י קטיפת מלילות ולא ממה שקצר לצורך בעה"ב, ונראה דהרמב"ם אינו סובר כן ובשעת גמר עבודת המחובר מותר לו לאכול ממה שקצר ואינו סובר כהרמב"ן דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, אלא דוקא אחר גמר עבודת המחובר אוכל, ולמד זה מהא דדרשינן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וכמו שכתב בפיהמ"ש, ולכן כשהוא עוסק בקצירה גם ע"י קטיפת מלילות אסור לאכול דהא אינו נותן באותה שעה לכליו של בעה"ב, וע"כ דהוא אוכל בשעה שאינו עסוק בקצירה אלא בסדור מה שקצר כשהוא נותן לכליו של בעה"ב, ומה דכתיב וקטפת מלילות בידיך אינו אלא לומר דאסור לו לקצור לצורך עצמו, וכדמסיים קרא וחרמש לא תניף על קמת רעך, וזהו משום דקצירה בחרמש אינה נעשה בשעה שהוא עוסק בנתינה לכליו של בעה"ב כמו כשינפץ הסל למקום אחר, ולכן אמרה תורה וקטפת מלילות והיינו שלא יעשה מלאכה קבועה לצורך אכילתו, דנמצא דבאותה שעה אינו עובד ואין לו רשות לאכול, ואם יאכל ממה שקוצר בשעת קצירתו נמצא שקוצר לצורך עצמו והוי כמו שהניף חרמש לצורך עצמו, ולכן כ"ז שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול.
אלא דמהך קרא הי' אפשר לומר דמ"מ מותר לו לקטוף מלילות בידו השנית בשעה שהוא קוצר לצורך בעה"ב ובזה גלי קרא דואל כליך לא תתן דאין לו רשות לאכול אלא כשהוא נותן לכליו של בעה"ב כמו שכתב בפיהמ"ש, וכאן בהלכותיו לא הזכיר הך קרא דקרא זה אינו אלא למוד, אבל לא לאו מפורש דעיקר קרא הא אתא שלא יתן לכליו אלא דמהך קרא ילפינן פירושא דקרא דוחרמש לא תניף, וגלה לנו דבשעה שהוא מניף חרמש אסור לו לאכול דאין היתר לאכול אלא כשהוא נותן לכליו של בעה"ב, והיינו אחר שגמר עבודת המחובר ואין נ"מ אם גם הרבה פעמים גומר עבודת המחובר ועוסק בסדור הנתלשים מותר לו אז לאכול.
והנה הרמב"ן השיג על הרמב"ם וכתב שכמדומה שטעה בפי' הברייתא שבספרי וזהו כמו שכתב שם מקודם דפירוש הספרי הוא להיפוך דפועל אינו אוכל אלא כשהוא מניף חרמש על קמת בעה"ב, וכדאמר בגמ' דדרשינן מהך קרא בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים שפירש הספרי להיפוך מדברי הגמ', אבל כשנדייק לשון הספרי נראה שדברי הרמב"ם נכונים דהכי קתני התם כי תבוא בקמת רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, מכלל שנאמר רעך פרט לעכו"ם רעך פרט לגבוה, וקטפת מלילות בידיך שלא תהא קוצר במגל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב, והרמב"ן הביא כל הספרי [אלא שבמקום על קמת בעה"ב כתב על קמת רעך] ומדברי הרמב"ן מוכח שאינו מחלק כלל מהא דקתני מקודם בספרי בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, והא דקתני הך דרשא עוד בסוף הברייתא, והוא באמת תימה דמה הוסיפה כאן הברייתא ומה הוצרכה לכפול, ולכן מפרש הרמב"ם דזהו תרי דרשות דבדרשא קמייתא דריש דסתם אדם אין לו רשות לאכול אלא כשהוא מניף חרמש על קמת רעך, אח"כ דריש הא דוחרמש לא תניף להא דקאמר שלא תהא קוצר במגל, ואמר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב אסור לך לאכול, וזהו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול. וראיתי אח"כ בילקוט שמעוני שמביא ד' הספרי והגירסא שם בסיפא וחרמש לא תניף אפילו בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב, ולשון "אפילו" מוכרח דהוא לאיסור וכפירושו של הרמב"ם, ובודאי דגירסת הרמב"ם בספרי היה כגירסת הילקוט ודבריו ברורים.
והנה הרמב"ן כתב וז"ל, ובנוסח משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהוא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש וכו' ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא עכ"ל, וצריך באור במה שרצה לדחוק גירסת הרי"ף שיהי' כגירסת רש"י דהא כתב למעלה שהאוכל במחובר אינו אוכל בתלוש ואיך קתני כגון פורק וטוען ולמעלה באר מה דקתני בתוספתא, ר' יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען דהוא מדין תק"ח ובמתני' הא תנן זה קודם הא דמפני השב אבדה לבעלים, ואולי יפרש דמה דתנן כגון פורק וטוען זה קאי על עושה בתלוש וצ"ע, אבל עכ"פ לשיטת הרמב"ם הדברים מפורשים במתני' לגירסת הרי"ף שאינו אוכל כשעושה במחובר אלא בגמר מלאכה כשהוא פורק וטוען וכמו שבארנו.