אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה ב

פרק יב

מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר, שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמר מלאכתו, ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו, כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו, וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל, אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול, אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואין מבטלין.
השגת הראב"ד. מה בין העושה וכו' עד אחר שימלא הסל. א"א לא ידעתי מאין זה, ואולי זה הוא מ"ש מפני השב אבדה לבעלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת דהיינו כשימלא הסל וינפצו ויחזרו מן הגת, ומה שאמר מפני השב וכו' פי' הוא למה שאמר עכ"ל.
כתב המ"מ דבמה דתנן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה גורס הרמב"ם כגירסת הרי"ף דגורס בשעת גמר מלאכה וכתב עוד וז"ל, ונראה שרבינו מפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל, אבל מפני השב אבדה שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה, אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירתן הסל שנפצו לגת עכ"ל, והנה מה שכתב דמפני השב אבדה הוא שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה קשה, דהא הרמב"ם כתב כדי שלא יבטלו ממלאכה וישבו לאכול, וכן פירש"י במתני', ונראה דגם כונת המ"מ כן דמש"כ שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה היינו דכשיאכלו יתבטלו מהמלאכה, וכן הוא בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב ולא יאכלו בשעת מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין.
ובעיקר מה שכתב המ"מ דגמר מלאכה הוא משנתמלא הסל לא ביאר טעמו של דבר, וזהו שכתב הראב"ד לא ידעתי מאין זה, והנה מדברי המ"מ משמע דעיקר מילוי הסל הוא תנאי בהיתר אכילתו משום דזה נקרא גמר מלאכה, ועל זה שפיר הקשה הראב"ד דמנלן גדר זה, ומשום דזה ע"כ פשוט דכונת הרמב"ם דאוכלין אחר מילוי כל סל וסל, דא"א לומר דכונתו אחר שיתמלאו כל הסלים, דא"כ לא יאכל עד סוף היום והא פועל אוכל בשעת מלאכה, וע"כ דכונתו דאוכל אחר מילוי כל סל וזמן האכילה צריך לומר דזהו כשמנפץ הסל למקום אחר, וזהו שהזכיר הרמב"ם וינפץ וכו' דא"א לומר דאינו עושה כלל כשהוא אוכל דהא כתב דהמבטל ממלאכתו ואכל עובר בל"ת וכיון דא"א לומר דכונתו שאוכל אחר שעבד כל היום, בהכרח שהוא אוכל בשעה שהוא עושה דאי לא"ה הרי הוא מבטל ממלאכתו, ולכן ע"כ דזהו כשמנפץ הסל, איברא שראיתי להריטב"א בש"מ שלא נחית לזה והקשה על הרמב"ם דבכולי פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שהוא עוסק במלאכתו, אבל כונת הרמב"ם כמש"כ ועל זה שפיר הקשה הראב"ד דמנלן לפרש גדר זה של מילוי סל, ואף דהא תנן לגירסת הרי"ף שאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, דעת הראב"ד לפרש כפי' הרמב"ן בחידושיו דהכונה בשעת מלאכה שהוא גמר ולא קודם מלאכה ולאחר מלאכה או דמפרש לאפוקי עודר ומנכש וכדפירש"י במתני' קמייתא אבל הרמב"ם סובר שהם שני ענינים דזה ודאי דאינו אוכל אלא בעושה במחובר בדבר שהוא גמר מלאכה כגון קוצר ובוצר לאפוקי עודר ומנכש וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ד' המנכש בבצלים וכו' אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה, וזהו דעיקר המעשה אינה גמר מלאכה, אבל מה דתנן דאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה מפרש הרמב"ם דזהו ענין אחר דגם במעשה שהוא גמר מלאכה כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, אלא דמ"מ צריך ביאור דמנלן דגמר מלאכה הוא מילוי הסל.
ונראה דבאור דברי הרמב"ם הוא באופן אחר דמה שכתב הרמב"ם דאינו אוכל אלא אחר שיתמלא הסל אינו משום דמילוי הסל הוא גדר בגמר מלאכה, אלא משום דכל זמן שלא נתמלא הסל הרי עוסק הפועל בקצירה או בתלישה, וזה הא כתב בהל' ג' דלמדנו מקרא דוחרמש לא תניף שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, ומזה למד דהמבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בל"ת, ובזה מבואר דמה דמפני השב אבדה לבעלים אוכלין הפועלים בהליכתן מאומן לאומן דמה"ת אין אוכלין, אינו משום דאכתי לא נתמלא הסל כמש"כ המ"מ דכאן אינו טעם כלל לפימש"כ, כיון דעכ"פ בהליכתן מאומן לאומן אינם עוסקין בקצירה, אלא דבאמת הא מבואר בגמ' דטעמא הוא משום דמהלך לאו כעושה מעשה או משום דאוכל בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, והלח"מ דחק לפרש הגמ' לפי דברי המ"מ דמייתי רק מבחזירתן, אבל פשטות הגמ' אינו כן וגם אין שום צורך לדחוק בזה דדברי הרמב"ם מבוארים להדיא דטעמא דאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה הוא משום שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לאכול.
ונמצא דזהו טעמא דמילוי הסל משום דאכתי הוא עומד בעבודת הקצירה אבל בהליכתן מאומן לאומן הי' מן הדין שיאכלו דהא אין עוסקין בקצירה רק משום טעמי הגמ' וכנ"ל, אלא דמ"מ ודאי צריך שגם אחר הקצירה יעסוק באיזה דבר השייך לעבודתו וזהו בשעה שמנפץ הסל למקום אחר, דבשעה שאינו עושה כלל ודאי שאינו אוכל.
והראב"ד שהשיג עליו כאן הוא לשיטתו במה שהשיג גם בהל' ג' ואינו סובר הך דינא שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול, אלא דאסור לו לקצור בחרמש ולאכול, אבל אין זה משום גדר גמר מלאכה ולשיטתו בשעה שהוא קוצר מותר לו לקטוף מלילות בידו השנית וכדכתיב וקטפת מלילות, ועיין מש"כ בהל' ג' בדעת הרמב"ם והראב"ד.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה