אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה ה

הלכה ג

השוכר פרדס או שהי' משכון בידו לו' שנים ויבש הפרדס בתוך הזמן ימכרו עציו וילקח בהן קרקע ויאכל פירותיו עד סוף זמן שכירתו או זמן המשכון, וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורים משום רבית המלוה והלוה.
השגת הראב"ד. השוכר פרדס או שהי' משכון עד משום רבית המלוה והלוה. א"א אין כאן רבית אלא המלוה אסור משום דקא כליא קרנא והלוה אסור משום דמשתעבדי למלוה עכ"ל.
וגוף האילנות שיבשו, כתב המ"מ דרש"י מפרש בקונה בזמן שהיובל נוהג והר"א ורבינו מפרשים במלוה ולוה, ומה שכתב בשם פירש"י כבר העיר הלח"מ דרש"י שלפנינו פי' במשכנתא וגירסא אחרת הי' להמ"מ, אבל דברי המ"מ אינם מדוקדקים, דמקודם כתב דמקור ד' הרמב"ם הוא מעשה בהמקבל דף ק"ט ופסק כרבא, וא"כ מה שייך לומר דרש"י מפרשה בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג דהא בזמן אביי ורבא לא נהג יובל, ועובדא דפרדיסא דפליגי אביי ורבא ע"כ הי' במשכנתא, ואפשר לומר רק דהברייתא דפריך מינה לאביי דקתני יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו הוא בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג, אלא דבפירש"י שלפנינו גם בברייתא פי' במשכנתא קאי, ובפירש"י שלפני המ"מ הי' דקאי בקונה בזמן שהיובל נוהג, אכן הך ברייתא נמצאת בתוספתא דערכין פרק ה' א' דמתחיל בדין המוכר שדהו בשעת היובל ובהלכה זו קתני אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו, כיצד יעשה ימכר וילקח בהן קרקע ויאכל פירות, ותימה על המ"מ דברייתא זו פסקה הרמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל כלשון הברייתא וז"ל, אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו כיצד יעשה ימכר וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו, ומבואר דהרמב"ם פסק ב' ההלכות כאן לענין משכנתא ושוכר ושם לענין קונה בזמן היובל.
איברא דבגמ' בב"מ דף ע"ט מוכח להדיא דהגמ' אינו מפרשה בקונה בזמן היובל דפריך שם מהך ברייתא לרב דאמר מכלינן קרנא דהא הכא כיון דקונה בדמיו קרקע ויוצאת ביובל וכליא קרנא, ומתרץ לבסוף דהב"ע בזמן שאין היובל נוהג, וע"כ דברייתא זו נשנית בגמ' בסתם ומפרשה הגמ' במשכנתא, ומשום זה ברש"י שלפנינו פי' דהוא במשכנתא, אבל זה הוא לפי מה דמתרץ בגמ' אליבא דרב דאמר לא מכלינן קרנא, אבל לפי"מ דקיי"ל כשמואל דמכלינן קרנא א"כ מצינן לאוקמי הברייתא במוכר בזמן שהיובל נוהג וכמו שנשנית כן בתוספתא, ומ"מ כיון דפלוגתא דאביי ורבא בפ' המקבל ודאי איירי במשכנתא, לכן קבע הרמב"ם ההלכה בין במשכנתא בין בקונה בזמן שהיובל נוהג.
ובטעמא דמילתא דשניהם אסורים בו כתב הרמב"ם דהוא משום רבית והראב"ד כתב דאין כאן רבית אלא המלוה אסור משום דכליא קרנא דלוה, והמלוה אסור משום דמשתעבד למלוה, וטעמו של הרמב"ם נראה דסובר דלשון שניהם אסורין לא משמע כד' הראב"ד דא"כ הו"ל למתני שניהם אין להם רשות ליטול, אבל אסורים משמע דאפי' ברצון שניהם ובטעמא דהוי רבית כתב המ"מ דאם המלוה יטול א"כ מה שאכל עד עתה הפירות הוי רבית, ואם יטול הלוה יצטרך להחזיר מעותיו למלוה, ונמצא שנתן הפירות ברבית, וכתב ע"ז המ"מ ועדיין הדבר צריך עיון, ובאמת עוד אינו מיושב כמו שנבאר, והנה בדין אכילת פירות במשכנתא יש ב' דרכים א' בנכייתא ב' במשכנתא דסורא, בנכייתא הוא שמנכה לו דבר מועט בכל שנה והמשכנתא היא על שנים ידועות, וככלות הזמן מחויב לשלם הקרן בנכוי הפירות שאכל לפי הדמים המועטים שקצבו, ובמשכנתא דסורא הוא באופן שככלות שני המשכנתא ינוכה כל החוב בדמי הפירות, והקרקע תחזור לבעלי', ומקצת הגאונים אוסרים בנכייתא והרמב"ם מתיר בנכייתא בשדה ואוסר בחצר והרשב"א מתיר גם בחצר, ובדין משכנתא דסורא סובר הרמב"ם דיש רשות ללוה לסלקו תוך הזמן לשלם מותר המעות, והראב"ד כתב דא"כ מה בין זה לנכייתא, ודעת הרמב"ם דמשכנתא דסורא הוי כמו שכירות, ומה שהתנה הלוה שיוכל לסלק אינו אלא תנאי וכל תנאי בשכירות קיים, וכן כ' המ"מ דכיון דהמלוה אינו יכול לגבות הוי כמו שמכר לו הפירות.
ועכשיו קשה דלא מיבעי בנכייתא הא ודאי ככלות הזמן ישאר מותר הקרן חוב ומ"מ מותר לאכול מקודם הפירות בנכייתא בעד דבר מועט, וא"כ מה בכך שכשיבש האילן יגבה המלוה את העצים בשביל הקרן, ואף שבהיתר שדה בנכייתא כתב הרמב"ם דשמא יפסיד המלוה בזריעת השדה ואין הריוח ברור, וא"כ לכאורה אין כן בכרם, אבל באיסור בנכייתא כתב "בית" דהשכר ודאי ובפרדיסא אמר בגמ' בדף ע"ג דזימנין דאיכא תיוהא, וכן כתב רש"י בדף ס"ד ע"ב מכאן דבכרם מותר בנכייתא, ואפי' במשכנתא דסורא דליכא מלוה כלל מ"מ לדעת הרמב"ם שהלוה יכול לסלק תוך הזמן א"כ למה אסור להלוה ליקח העצים בשביל שיצטרך להחזיר המעות בתוך הזמן, והתימה על המ"מ שלא עמד בזה.
והנראה בזה דהנה מהך טעמא דסובר הרמב"ם דבשדה מותר בנכייתא דאין הריוח ברור מטעם זה סובר בפ"ו הל' ז' דמשכנתא בלא נכייתא בשדה הוי אבק רבית ובבית הוי רבית קצוצה, וכתב בטעמא שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה, ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה, ולפיכך הוא אבק רבית, וקשה על זה ממה שכתב בהל' ה' המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי לא קנה, וכל הפירות שאכל רבית קצוצה ומוציאין אותם בדיינין, וכן כתב בהל' ד' דהמלוה על השדה ואמר אם לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי לא קנה, מפני שהוא אסמכתא, לפיכך מנכה כל פירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה דאמאי הוי ר"ק הא אין הפירות מצויין בעת ההלואה, ובמאי גרע מכר שלא נתקיים המקח מהלואה גמורה.
והראב"ד שהשיג בהל' ד' לא השיג בהל' ה' ומה שכתב אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אין זה משום דבשדה לא הוי ר"ק דהא חלק בהל' ז' על הרמב"ם, וכתב דמי שסובר דמשכנתא בלא נכייתא הוי ר"ק סובר כן אף בשדה, אלא טעמו משום דלא אמר לו שיאכל הפירות בתורת הלואה אלא שהשדה תהי' שלו בקנין, רק שאנו אומרים דהוי אסמכתא ולא גמר והקנה, וכן הוא דעת הרא"ש, אבל הרא"ש הוסיף דא"א לומר משום ר"ק דהא רבינא גופי' סבר דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי ר"ק, ובסי' קע"ד ס"א בדין מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי שכתב המחבר כלשון הרמב"ם בהל' ה' כתב הש"ך דלדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק רבית ה"ה הכא, ולא העיר דעכ"פ דעת הרמב"ם צריך ביאור דסובר דמשכנתא בלא נכייתא בשדה הוי אבק רבית ומ"מ סובר בהל' ד' וה' דהוי ר"ק.
ונראה בדעת הרמב"ם דמחלק בין משכנתא בלא נכייתא, ובין הא דהל' ד', והל' ה', דבמשכנתא בלא נכייתא אם באנו לומר דהוי ר"ק עלינו לומר דזהו מה שהקנה לו השדה במשכנתא ע"מ שיאכל הפירות, אבל אין יכולין לומר דעיקר אכילת הפירות הוי רבית דכיון שכבר הקנה לו השדה על זה א"כ הפירות הם שלו, ולכן כתב הרמב"ם בהל' ז' דבשדה לא הוי ר"ק שהרי אין הפירות מצויין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה, אבל בב' הלכות אלו היינו בהל' ד' וה' הא לא הקנה לו השדה קנין על אכילת הפירות דבהל' ד' הא הוי אסמכתא ולא קנה ובהל' ה' הא אמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקעי, וא"כ כמו שלא קנה הקרקע כן לא קנה זכות פירות בקרקע, וכיון שעכ"פ נעשה באופן שיאכל הפירות הרי הן רבית ברורה, ומה שאינו ברור אם יהיו פירות לא גרע מצד אחד ברבית גבי בתי ערי חומה, דלרבנן הוי רבית גמורה והתורה התירה, בערכין דף ל"א, ועיין בב"מ דף ס"ג ובתוס' שם, ולכן גם קציצה על ספק הוי קציצה, ומה שכתב הרמב"ם גבי משכנתא בלא נכייתא דלא חשיב קציצה, דאפשר שירויח ואפשר שיפסיד היינו דמה שהקנה לו השדה שיהי' לו זכות לאכול הפירות אין בזה ריוח ברור וממילא לא חשיב קציצה בשעת ההקנאה, ואח"כ כשאוכל הפירות הא שלו אוכל וכמש"כ.
ועכשיו נוכל לבאר מה דסובר הרמב"ם דשניהם אסורין מדין רבית, דאף דהרמב"ם סובר דמשכנתא בנכייתא מותר מ"מ כאן אסור, משום דזה ודאי דיבש האילן או נקצץ אף דאמר בגמ' מה יבש בזמנו, אין הכונה דידעו מתחלה המלוה והלוה דהא אמר להדיא דמשכין ליה פרדיסא לעשר שנין וקש לחמש שנין, ופי' בזמנו היינו דנתגלה דהפרדס זקן יותר ובחמש שנין כבר הגיע זמנו שיתייבש, ומה דאמר ע"ז בזמנו היינו משום דכשנקצץ שלא בזמנו ודאי אין להעצים דין פירות, אבל כשיבש בזמנו יש סברא לומר דהעצים יהיו כמו פירות, ולפי"ז מכיון שאנו אומרים שאין להעצים דין פירות ואין להמלוה רשות ליטלם בדין פירות, א"כ יש בזה טעות בהמשכנתא, ואם נאמר שהמלוה יטול אותם על הקרן היינו משום גדר בטול ההלואה דבלא זה אין לו עוד רשות לגבות הקרן דהא הלוה לו לעשר שנים, וכן מה שכתב המ"מ דאם יטול הלוה יצטרך לשלם להמלוה המעות הוא ג"כ משום זה דלא ע"ז הלוה לו שלא יהי' לו פירות.
וכיון דנחתינן לדין ביטול ההלואה א"כ לא דמי למשכנתא בנכייתא דהי' לו זכות קנין בקרקע, אבל כאן כיון שאנו דנין בזה דין טעות א"כ הוי סתם הלואה בלא משכנתא דבזה אנו דנין בזמן אכילת הפירות, ואז כיון שאכל המלוה הפירות בעד דבר מועט שלא לפי שויים. שפיר הוי רבית ושפיר תניא שניהם אסורים ולא תני דאין להם רשות ליטול, דאפי' ברצון הלוה אסור משום דלא דמי למשכנתא בנכייתא, ולמשכנתא דסורא דיכול הלוה לסלקו לדעת הרמב"ם, דהתם עכשיו אוכל המלוה מדין קנין משכנתא אלא שהוא תנאי שיכול לסלקו, וכמו שכתב הרמב"ם דכל תנאי בשכירות קיים, אבל כאן שאנו דנין כמק"ט נתבטל הקנין לגמרי ונשאר כל מה שאכל בדין רבית, ואף שנתבטלה ההלואה מ"מ גם בעד ההלואה בטעות אסור ליקח רבית, ובפרט דכל הטעות הוא בזה שאין לו פירות ואין לו רווחים, ולא דמי לנוטל מעות של חברו שלא ברשות ומתעסק בו, דמבואר בחו"מ סי' רצ"ב דמותר ליקח ריוח כיון שלא הלוהו דהתם אין שם הלואה כלל, אבל הכא כיון שהי' הלואה אסור ליתן וליקח רבית.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה