אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ז · הלכה ג

פרק ז

השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים, אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראי' או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו, או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה בפני עצמה וישביעהו היסת, תבעו המשכיר לאחר ל' יום ואפי' ביום הל' על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר, וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה, על השוכר להביא ראיה, תבעו לאחר השנה ואפי' ביום תשעה ועשרים באלול על המשכיר להביא ראיה.
השגת הראב"ד. השוכר שאמר נתתי שכר הבית וכו' עד ומוציאו מן הבית. א"א שלשים יום לאו דוקא אלא כל תוך זמן נמי עכ"ל.
המ"מ כתב על דברי הראב"ד ופשוט הוא, וכבר ביאר רבינו באמרו וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר וכו', ומה שכתב שלשים הכונה בשוכר סתם, ובאותן שלשים יום של הודעה עכ"ד, והנה מה שכתב המ"מ דשלשים יום הם של הודעה דבריו תמוהים דסתם בתוך שלשים יום משמע שלשים יום של שכירות, וכבר תמה על זה הגר"א בחו"מ סי' שי"ז ס"ק ב' וכתב דהוא משום דסתם שכירות ל' יום אלא דהגר"א תולה זה במחלוקת בדין תוך זמנו לגבי הלואה אם בסתם הלואה דהוי ל' יום מיקרי כל ל' תוך זמנו, ותמיהני בזה על המ"מ שכתב דהרמב"ם מסכים להראב"ד כמו שכתב אח"כ וכן אם שכר ממנו וכו' דא"כ למה כתב ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה דהא סגי אם שכר ממנו על שנה, וגם דברי הגר"א שכתב דשיטת הרמב"ם דסתם הלואה דהוי ל' יום הוי תוך זמנו, ומטעם זה הוי כאן גבי שכירות תוך זמנו הם תמוהים דלפי דבריו ודאי אם שכר ממנו על שנה הוי כל השנה תוך זמנו, וא"כ למה הוצרך לכתוב ופירש שיתן לו וכנ"ל.
והנה הגר"א ז"ל צירף כאן דין כותבין ונותנין כשקנו מידו שהוא חייב לו מנה שמבואר בסי' ל"ט מחלוקת הראשונים בזה, וכתב כאן ובסי' ל"ט ס"ק י"ז דשיטת הרמב"ן בשם הגאונים דשלשים יום דמי לקובע זמן, וכן כתב בסי' ע"ח ס"ק כ"ד וכאן יש ט"ס בדברי הגר"א שכתב אבל הרמב"ן עצמו וצ"ל הרב עצמו, וכונתו על המחבר כמו שכתב בסי' ע"ח ס"ק ח', וכתב כאן וכן בסי' ע"ח דכן הוא דעת הרמב"ם דסתם הלואה וסתם שכירות דהוי ל' יום הוי כמו תוך זמנו, ודברי הגר"א תמוהים דהרמב"ן בב"ב דף ה' בסוגיא דתוך זמנו כתב להדיא בשם הגאונים דדוקא קובע זמן ולא תוך שלשים ולא הביא שום חולק ע"ז, (ואפשר דבזמן הגר"א עוד לא נדפס חדושי הרמב"ן על ב"ב) וע"כ דחילוק גדול הוא בין דין תוך זמנו דאמרינן דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ובין דין דאם קנו מידו לענין אם כותבין ונותנין אם חיישינן לפרעון, דשפיר יש לומר דבתוך שלשים בסתם אינו עומד לפרעון ולא חיישינן לפרעון, אבל כל זה באינו טוען פרעתי אבל בטוען פרעתי לא אמרינן דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אלא דוקא בקובע זמן משום דשמא לוה זה לא הי' צריך לשלשים יום, ולכן אף דלא הי' מחוייב לשלם קודם ל' יום מ"מ כיון שהיו לו מעות פרע דלא הי' צריך יותר, אלא דמ"מ למיחש לא חיישינן אם אינו טוען דבסתמא כיון דאינו מחוייב לפרוע אינו פורע, ומצינו כעין זה בדין עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימני' שכתב בזה הראב"ד בש"מ בב"מ דף ק"ב דלא מהני זה אלא בטוען שפרע, אבל ליתומים לא טענינן הכי דמ"מ לא שכיח שיפרע עד אחר זמנו.
אכן בדין כל שלשים יום בחזקת שלא נתן לגבי שוכר אין לזה שייכות כלל לדין סתם הלואה שלשים יום דהתם אינו אלא בדין סתם הלואה כמו שבארנו, אבל שלשים יום בדין שכירות הוא בעיקר דין תשלומים דשכירות אינה משתלמת אלא בסופה, וכיון דסתם שכירות הוא על ל' יום והוא בין לגבי השוכר בין לגבי המשכיר א"כ עיקר חיוב התשלומין הוא אחר ל' יום ובזה שפיר אמרינן דבתוך ל' הוי תוך זמנו, אלא דמ"מ סובר הרמב"ם דכל זה אינו אלא בדין כל ל' יום דבזה תניא כל ל' יום בחזקת שלא נתן, אבל אחר ל' יום אף דגם בשכירות על י"ב חודש תנן בב"מ דף ס"ה דמרבין על השכר, ואמר ע"ז בגמ' משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ לא דמי דל' יום כיון דסתם שכירות בית הוא על ל' יום א"כ בודאי עוד לא נתחייב בתשלומין, אבל ביותר מזמן זה הי' מקום לומר דמה ששכר ממנו על זמן הוא רק תנאי בזמן קנין השכירות, אבל אין זה שכירות אחת וכמו אם שכר ממנו בית על חמשים שנה, לכאורה לא מסתבר שיהי' דין תשלומי השכירות אחר חמשים שנה, אלא דמצינו בדף קי"א בשכירות פועל בשכיר שבוע דהיינו שבעה שנים דאינו גובה השכירות אלא אחר השבוע, אבל מ"מ יש לומר דאף דלא יוכל המשכיר לגבות השכירות קודם משום דלא התנה שישלם לו קודם ויוכל השוכר לטעון שזהו שכירות אחת, אבל עכ"פ לא נוכל לומר דיש בזה חזקה שבודאי לא נתן השוכר שכירות קודם הזמן דאפשר השוכר בעצמו לא חשב שיהי' כל הזמן שכירות אחת, ואפשר דהזמן לא הי' רק לדין קנין השכירות שעד זמן זה לא יוכלו שניהם לחזור, ולכן כיון דתניא כל ל' יום סובר הרמב"ם דחזקה שלא נתן ליכא אלא על ל' יום דזהו הפחות שבזמן שכירות שאין שוכרין על פחות מל', וכמו שהביא הגר"א מר"ה דף ה' אבל אם שכר על יותר זמן אף דתנן דגם בשכירות על י"ב חודש אמרינן דאינה משתלמת אלא לבסוף אין זה מדין ודאי ולא נוכל לומר על זה חזקה שלא נתן דאפשר הי"ב חודש הוא רק הארכת זמן הקנין, אבל בדעת השוכר הי' לשלם כדרך סתם שכירות שהוא בסוף חודש, וכמו בסתם הלואה שכתבו התוס' ושאר ראשונים דאף דלא יוכל לתבוע ממנו קודם מ"מ חזקה שלא פרע ליכא.
והנה התוס' בב"ב דף ה' ד"ה כי היכי הקשו על אביי ורבא דאמרי עביד אינש דפרע בגו זימניה מהא דבשוכר אמרינן דכל ל' יום בחזקת שלא נתן, ותירצו דשוכר שאני דשמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך השוכר לצאת, ולא ידעתי מה הועילו בתירוצם, דבזה אינו מיושב אלא שלא יוכל השוכר לטעון שנתן תוך ל' יום בעד כל הל' יום, אבל למה לא יוכל לטעון באמצע הל' יום שכבר נתן חצי השכירות בעד הזמן שכבר דר, ולכן ע"כ מוכח מזה דשוכר לא דמי ללוה דבהלואה אפשר שאח"כ שקבע זמן הי' לו מעות ואינו רוצה להשהות המעות של המלוה ולקבל ממנו טובה בחנם, ובזה מהני סברא דכי היכי דלא ליטרדן, אבל כל זה בהלואה דעיקר ההלואה הוא טובה מהמלוה להלוה, אבל בשכירות שמעיקר הדין אין השוכר מחוייב ליתן שכירות קודם סוף הזמן גם אביי ורבא מודו דחזקה שלא פרע תוך הזמן ולא מהני בזה הא דכי היכי דלא לטרדן כיון דאכתי אינו מחוייב כלל לשלם, והוצרכתי לזה בשביל דעת הרמב"ם דלסברת התוס' א"כ גם בשכירות על שנה ג"כ איכא סברא דשמא יצטרך השוכר לצאת, אבל לפימש"כ מיושב דהא אין אנו דנין אלא על זמן שכבר דר, וכיון שכתבנו דבשכירות שנה ליכא חזקה לכן כתב הרמב"ם דדוקא כשפירש להדיא שישלם לו שכירות בסוף השנה דאז הוי קובע זמן וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה