אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ב
מתה הבהמה או נשברה בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום, ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה בדמיה או שוכר בהמה בדמיה אם אין בדמיה ליקח עד שיגיע למקום שפסק בו, אמר לו חמור זה אני שוכר לך אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית ומתה בחצי הדרך אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח, ואם אין בדמיה ליקח שוכר אף בדמי כולה עד שיגיע למקום שפסק עמו ואם אין בדמיה ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות, שכרה למשא הואיל ואמר לו חמור זה ומת בחצי הדרך אינו חייב להעמיד לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו.
השגת הראב"ד. שכרה למשא הואיל ואמר לו וכו' עד ומניח לו נבלתו. א"א אין לזה שורש וענף שאין הפרש בין רכיבה לשאר משא ולשון ההלכות הטעתו שראה שם לרכוב ולאו בדוקא נקט לה עכ"ל.
המ"מ כתב על דברי הרמב"ם דזה תלוי בהגירסות אי גרסינן במילתא דרב לרכוב עלי', אבל לא ביאר טעמו של דבר דמאי נ"מ לענין מתה בחצי הדרך אם יש בדמי' ליקח או לשכור בין שכרה למשא או שכרה לרכוב עליה וזהו שהשיג הראב"ד, והנה לפי"מ שבארנו בהל' א' במה שמחלק הרמב"ם בין שכרה למשא או שכרה לרכוב לדין חלתה או נלקחה לעבודת המלך, משום דכששכרה למשא הי' עיקר השכירות על הבהמה, וכששכרה לרכוב הי' עיקר השכירות על הרכיבה, ומ"מ אין בזה נ"מ אלא לדין חלתה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך, אבל מתה או נשברה אינו חייב בשכירות משום דעכ"פ אינו כלוקח ואינו חייב בשכירות אלא אם הדבר ששכר קיים ומניעת ההשתמשות אינו אלא מצד השוכר דמזלו גרם, נוכל בזה להסביר דגם בדין מתה או נשברה יש נ"מ בין שכרה לרכוב ובין שכרה למשא לדין אם חייב להעמיד לו חמור ואם יש בדמיה ליקח או לשכור דדוקא אם שכרה לרכוב דעיקר השכירות הי' על רכיבה עד מקום שהתנה, בזה שפיר אמרינן דכשהשכיר לו חמור זה על רכיבה שפיר זכה בזה החמור שאם יש בדמיו ליקח יקח לשכור ישכור, ואף שהקפידא בכלי זכוכית או לרכוב הוא שיגמור בבהמה זו כל המלאכה מ"מ אם מתה או נשברה יש גם בזה קפידא שיוכל להשיג בהמה אחרת על ידי זה ששכר בהמה זו והיינו שיקח או ישכור בדמיה כדי שיגמור מלאכתו, אבל אם שכרה למשא כיון שלא שכר אלא זה החמור ולא הי' עיקר השכירות על המשא, א"כ כשמת החמור למה יקח או ישכור בדמיו אחר דהא לא שכר אלא זה החמור ולא אחר, וכל זה בשכר חמור זה, אבל בשכר חמור סתם אין נ"מ בין שכר למשא בין שכר לרכוב כיון ששכר חמור סתם ונתן לו זה החמור לקיים תנאו, א"כ ודאי אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח וישכור אפי' בשכרו למשא כיון ששכר חמור סתם ויקח או ישכור מדמי הנבלה לקיים תנאו.
והנה הלח"מ מסתפק בכונת הרמב"ם גבי חמור סתם אם אין בדמיו ליקח ולשכור אם צריך השוכר ליתן לו בעד חצי הדרך שכבר הלך, וספיקו הוא אם מה שכתב הרמב"ם גבי חמור זה אם אין בדמיה ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך קאי גם על חמור סתם, והנה ודאי שמפשוטן של דברי הרמב"ם מוכח דלא כתב זה אלא בחמור זה ולא בחמור סתם, וכמו שמוכיח הלח"מ דאל"כ ליכא נ"מ בין חמור סתם לחמור זה ולמה חלקם הרמב"ם וטעמא דבחמור סתם אף שלא נתחייב המשכיר להעמיד לו חמור מממון שלו, וכמו שכתב המ"מ דבמה נתחייב לו מ"מ זהו דוקא מממון שלו ממש, אבל שכרו של חצי הדרך שהלך ודאי נשתעבד שיגמור ויקיים תנאו דהא שכר ממנו חמור סתם על כל הדרך, ודוקא בחמור זה דאפי' שכרו לרכיבה, אבל עכ"פ הא לא שכר ממנו אלא חמור זה לרכיבה, ולכן מנבלתו שפיר יוכל ליקח ולשכור, אבל שכרו של חצי הדרך שהלך הרי הוא ממון המשכיר ואין לזה שייכות לחמור זה, אבל חמור סתם כיון שבעצם התנאי הי' חייב להעמיד לו חמור משלו רק שלא עשה ע"ז קנין שיתחייב לקיים תנאו, וא"כ שכר של חצי הדרך שהלך ודאי משועבד לקיום תנאו, דדמי השכירות הוא בעד כל השכירות של חמור סתם.
אלא דאכתי צריך באור בטעמא דמילתא דבמה חלוק היכי ששכרו לרכוב וחלתה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך דכתב הרמב"ם דחייב להעמיד לו חמור, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב על שכר כמה שהלך ואמאי לא אמרינן בזה דאם יש בדמיו ליקח יקח, וכן שהשכר בעד מה שהלך יהי' משועבד לקיים תנאו להעמיד לו חמור, והלח"מ עמד בזה וכתב דדוקא במתה כיון שיש לו עליו תרעומות כדכתב רש"י בשביל שהשכיר לו כחושה יש להחמיר עליו שהנבלה משועבדת ואם יש בדמיו ליקח יקח, אבל בנשתטתה אפי' תרעומות אין לו עליו דלא הי' לו לידע, אבל כל זה מיושב אם שכרה לרכוב אנשתטית קאי וכמש"כ הראב"ד, אבל לפי"מ שבארנו בהל' א' דדעת הרמב"ם הוא דקאי גם על חלתה או נלקחה לעבודת המלך, א"כ מה חילוק יש בין מתה לחלתה, ועוד דגם מה שכתב הלח"מ עפ"י דברי רש"י בטעמא דיש לו עליו תרעומות אינו מיושב בדברי הרמב"ם דרש"י פי' כן על מתה, אבל במה שהוכחנו וכן מפרש הלח"מ דברישא אינו נותן לו שכרו בעד חצי הדרך שהלך, הא הזכיר הרמב"ם מתה או נשברה ובנשברה אין טעם לחלק בין זה לנשתטתה.
ונראה דדוקא אם מתה או נשברה דהוי נמי כמו מתה אז אמרינן דחייב להעמיד לו חמור משום דמעיקר הדין מחוייב להעמיד לו כיון שהשכיר לו חמור סתם, וכמו שכתב הרמב"ם בזה דחייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום, אלא דמ"מ כתב ואם לא העמיד והיינו דאף דמעיקר התנאי מחוייב להעמיד לו מ"מ אם לא העמיד אינו יכול לכופו להעמיד לו מנכסיו משום דלא נשתעבד לו על נכסיו וכמש"כ מד' המ"מ, ולכן עכ"פ שכר חצי הדרך שהלך נשתעבד, וכן החמור נשתעבד דאם יש בדמיו ליקח יקח, וגם בחמור זה אמרינן שהשכירו כדי שיעשה מלאכתו באופן שאפי' מתה או נשברה יקח או ישכור בדמיה, כיון שאין חמורו קיים אבל בחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך דמעיקר דינא חזינן כמו שיש חמור, ומה שאין יכול להשתמש בו הא אמרינן מזל השוכר גרם, ורק דכיון דשכר לרכוב הוי כמו ששכר אצלו על רכיבה, זה לא מהני אלא לענין זה שאינו מחוייב לשלם בעד חצי הדרך שלא הלך, אבל המשכיר אינו מחוייב לקנות ולשכור לו חמור וכן אינו יכול לקנות חמור בדמיו גם באמר לו חמור זה כיון שאין החסרון מצדו דמזל השוכר גרם שאינו יכול להשתמש בו, ורק השוכר הוא שיכול לפטור את עצמו מתשלומין של חצי הדרך שלא הלך, וע"ז הוא שכתב הרמב"ם שחייב להעמיד לו חמור אם ירצה בשכר חצי הדרך השני, ואם לא העמיד א"צ לחשוב לו אלא בעד שכר חצי הדרך שכבר הלך, ובאופן אחר יש לומר דלא אמרינן אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח וישכור אלא במתה או נשברה שאין החמור קיים דבזה אמרינן דניחא ליה לבעל החמור למכרו וכשאמר לו חמור זה שעבד לו החמור גם על זה, אבל בחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך כיון שהוא דבר שאפשר להשתנות ושיהיה לבעל החמור חמורו שיוכל לעבוד בו לא ניחא ליה למכרו שרוצה אדם בקב שלו ולכן גם באמר לו חמור זה לא אמרינן ששעבד לו גם למכרו אף ששכרו למלאכתו.