אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה א
השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור אם נלקחה דרך הלוכה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם, בד"א בששכרה לשאת עליה משוי שאפשר להשליכה בלא הקפדה, אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו חמור אחר, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בו.
השגת הראב"ד. השוכר את הבהמה וכו' בד"א ששכרו לשאת עליה משא וכו' עד אלא תרעומות. א"א אנשתטית קאי.
המ"מ כתב דגם דעת הרמב"ם הוא דהחלוק בין לרכוב עליה ובין למשא לא קאי על נלקחה לעבודת המלך ואינו חולק על הראב"ד אלא בחלתה, ומפרש דחלתה נמי מיירי ביכול להשתמש בה ע"י הדחק, ואם אמנם שכן כתבו גם הסמ"ע והגר"א בסי' ש"י אבל לדעתי ב' הפירושים הם דחוקים א' מה דמפרשים דחלתה היינו דוקא ביכול להשתמש בה ע"י הדחק, אף שהטור מפרש כן בדברי הגמ' אבל הרמב"ם שסתם דבריו משמע בכל גווני, ב' מה דמפרשים דעל נלקחה לעבודת המלך לא קאי מה שמחלק בין לרכוב לבין למשא בודאי הוא דוחק גדול דפשטות ד' הרמב"ם דקאי על כל מה שהתחיל, אלא שבאמת צריך טעם מאי נ"מ בין שכרה לרכוב עליה ובין שכרה למשא בנלקחה לעבודת המלך שאין סופה לחזור, וכן אם נפרש חלתה שאינו יכול להשתמש בה כלום.
ולבאר זה צריכים אנו מקודם לבאר שיטתו של הרמב"ם באנגריא שאינה חוזרת שהוא כפי' הר"ח שאף שאין סופה לחזור והמשכיר אינו יכול להשתמש בה לעולם מ"מ חייב השוכר לשלם שכרה דאמרינן מזלו גרם כיון שאין מחפשים בבתים, וצריך ביאור דכיון דמתה הבהמה אינו חייב השוכר ליתן בשביל הדרך שלא הלך ומבואר דאין השוכר צריך ליתן שכר אלא כשמשתמש במה ששכר וא"כ למה נחייבו כאן בשכירות ונאמר מזלו גרם דהא לא פשע השוכר בזה שלקחוה לעבודת המלך בדרך הליכתה דהא שכרה להוליכה בדרך זו והרמב"ן בחדושיו וכן הריטב"א בש"מ פירשו דבאמת אינו חייב לשלם בשביל הדרך שלא הלכה ומה דתניא אומר לו הש"ל אינו אלא לענין זה שאינו חייב המשכיר להעמיד לו חמור אף שהשכירו חמור סתם אבל שיטת הרמב"ם צריכה ביאור.
ונראה דהנה בהל' ג' פסק הרמב"ם דבספינה סתם ויין זה צריך השוכר ליתן גם בעד חצי הדרך שלא הלך, והוא כשיטת הרי"ף, ובתוס' הקשו ע"ז דהא קיי"ל דכל אונס שלא הי' לבעה"ב לידע הוי פסידא דפועלים ותירצו בשם ריב"ן דשאני הכא דבעל הספינה הפסיד ספינתו, ומ"מ הביאו אח"כ בשם ריב"ם דאינו חייב אלא בעד חצי הדרך שהלך, וכן הרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נהירא ומהוכחת התוס', ומשמע דלא ניחא להרא"ש בתירוצו של הריב"ן שכתב כ"כ בפשטות לדחות דברי הרי"ף ובסברא ודאי משמע כדעת הרא"ש דמה בכך שהמשכיר הפסיד ספינתו אטו מדיני ישר וטוב אמרינן הא בדינא קא איירינן, וכיון דמוכח מהא דבעה"ב ופועלים דהיכי דהשוכר אנוס א"צ לשלם א"כ מה בכך שהפסיד ספינתו, והש"ך בסי' שי"א כתב בדעת הרמב"ם כתי' ריב"ן אבל אינו מיושב וכמש"כ.
ובדעת הרי"ף והרמב"ם נראה דלא דמי כלל הך דינא דספינה סתם ויין זה לדין בעה"ב ששכר פועלים, דשכירות ספינה הוי קנין לזמן השכירות שקנה בקנין שכירות במשיכת הספינה, וכן שוכר בהמה ומשכה קנה אותה לזמן השכירות אלא דמ"מ אם מתה הבהמה או נטבעה הספינה אינו חייב השוכר לשלם דאף שקנה על שכירות מ"מ לא דמי למכירה דכשקנה הלוקח כבר נתחייב בדמים, ואם מתה מתה ללוקח אבל שוכר לא קנה אלא לזה שישתמש בדבר השכור וישלם דמי התשמיש וכשמתה הבהמה או נטבעה הספינה אין בשביל מה לחייבו, אבל בספינה סתם ויין זה דבמשיכת הספינה נתחייב בדמי תשמיש של ספינה סתם לא איכפת לן מה דהשוכר הוא אנוס דכבר קנה ונתחייב בדמי השכירות על אופן שישתמש, וכיון דשכר ספינה סתם ובעל הספינה משלים תנאו מחויב לשלם, אבל בשוכר פועל לא קנה גוף הפועל אפי' בגדר קנין שכירות דאין קנין לפועל דהא יכול לחזור בו ומה דחייב לשלם בחזר בו בעה"ב הנה מד' התוס' בדף ע"ו ע"ב משמע דאינו אלא משום שגרם להפועל הפסד, אכן לפי המבואר בחו"מ סי' של"ג דאפי' אם לא היו יכולין מבערב להשתכר מ"מ חייב לשלם מוכח דאינו משום גרם הפסד וע"כ צ"ל דהתחלת מלאכה הוא קנין שכירות מ"מ לא דמי דהתחלת מלאכה נעשה חיוב על הבעלים שיקיים מה שהתנה שיעבוד והוא ישלם, אבל עכ"פ לא קנה בגוף הפועל שום קנין דנימא דכבר נתחייב בשביל זה שקנה גופו דהא הפועל יכול לחזור, ואף דבב"מ דף י' אמרינן כל כמה דלא הדר ביה כיד בעה"ב הוא, מ"מ אין זה סתירה דאיברא דבשעה שהוא עושה כפועל ידו כיד בעה"ב מ"מ אין לבעה"ב קנין בו כיון שיכול לחזור בו.
ויסוד נאמן לדברינו דבב"ב דף פ"ו ע"ב במה דתניא שם השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן היום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום מותר, ואמר בגמ' דסיפא דקא עביד בהדיה מהשתא לא מיחזי כאגר נטר וכתבו בתוס' וז"ל, נראה לרשב"א דהא דתנן באיזהו נשך מרבין על השכר ואין מרבין על המכר הרי דשרי להרבות על השכר כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבענין אחר לא שרי להרבות כדאמרינן הכא עכ"ל, אבל המ"מ בפ"ז מה' מלוה הל' י"ב במה שכתב הרמב"ם השוכר את הפועל וכו' כתב וז"ל, וכתב הרשב"א וז"ל כתב מורי דדוקא פועל הוא דאסור בשאינו עושה מעתה שנראה כרבית הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזכה בו מעתה זכיה גמורה שרי למימר ליה מהשתא כדינר ולקמיה יפה סלע עכ"ל, ופירוש אע"פ שאינו דר מעתה בחצר עכ"ל המ"מ, ומבואר להדיא מה שכתבנו, וגם נתבאר שיטת התוס' שהולכים לשיטתם, דגם שם אין מחלקין בין שכירות פועל לשכירות בית, ולכן אין מחלקין כאן בין שכירות פועל לשכירות ספינה.
אח"כ ראיתי בהגה"מ שמביא מקודם תי' ריב"ן שהבאנו, ואח"כ כתב ועוד יש לחלק דלעיל איירי בשכירות והכא בקבלנות ולא ביאר טעמו של דבר, אבל כונתו ברורה דדעתו ג"כ לחלק משום דבשכירות פועל לא קנה את הפועל, אלא דאינו מפרש דשוכר ספינה היינו ששכר הספינה לבד, אלא דשכר הספינה והבעל הספינה מוליך אותה, ומשום זה כתב דהכא בקבלנות והוא ע"פ ד' רבינו תם בתוס' בב"מ דף מ"ח דסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס אינו יכול לחזור בו, דדוקא פועל יכול לחזור ולא קבלן, ולכן גם כאן בעל הספינה הוא קבלן וכיון שמשך השוכר הספינה אינו יכול לחזור בו ולכן כבר נתחייב השוכר בשכירות הספינה וכמו שכתבנו.
והנה בפ' המקבל תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אם היתה מכת מדינה מנכה לו מן חכורו, ואמר בגמ' ע"ז דהך משנה היא בין בקבלנות בין בחכירות ושוכר הוא כמו חוכר, וכן כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ה' השוכר או המקבל וכו', וחזינן דשוכר שדה מחברו אף שקנה השדה לשכירות מ"מ אם אכלה חגב או נשדפה אם היתה מכת מדינה מנכה לו משכירותו אף דלא נעשה שום אונס בהשדה מ"מ כיון דשכירות הוא לזרעה ולקצרה וכיון דהוא מכת מדינה הוי כמו שוכר בהמה ומתה, דאינו משלם בעד מה שלא הלך וכן ספינה זו ויין סתם, אבל אם לא הי' מכת מדינה אמרינן דמזל השוכר גרם ולא הוי חסרון בהשדה, והוי כמו ספינה סתם ויין זה דהשוכר צריך לשלם, ועכשיו מבואר שיטת הרמב"ם גבי נעשית אנגריא דאף שאין סופה לחזור מ"מ צריך לשלם, משום דבאמת כל זמן שהבהמה קיימת אלא שאינו יכול להשתמש בשביל שלקחוה לעבודת המלך כיון שאין מחפשין בבתים לא הוי בגדר מכת מדינה, ולכן אמרינן בזה מזל השוכר גרם, והיינו דמזלו גרם שאינו יכול להשתמש בה ולא הוי כמו מתה הבהמה דמצד הבהמה אין כאן חסרון ולכן חייב לשלם כל השכר, כיון שכבר קנה הבהמה לשכירות וההיזק שלו, ואפי' חלתה הבהמה כיון שעכ"פ היא קיימת אמרינן דרק מזל השוכר גרם שאינו יכול להשתמש בה ודוקא במתה הבהמה לא אמרינן דההיזק הוא לשוכר דלא גרע ממכת מדינה דמנכה לו מן חכורו משום דמכת מדינה הוי חסרון בהשדה וכ"ש אם מתה הבהמה החסרון מצד המשכיר, אבל חלתה הבהמה דאין כאן חסרון אלא במניעת תשמישה בזה אמרינן דהחסרון לשוכר דמזלו גרם.
ולפי"מ שבארנו נוכל לבאר החלוק בין שכרו למשא או שכרו לרכוב עלי' דקאי בודאי על כל מה דתניא הבריקה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך, וכן הוא בדברי הרמב"ם וכמש"כ, והחלוק הוא בזה דיש נ"מ בשכר הבהמה על מלאכה אם עיקר השכירות הוא ששכר הבהמה אלא שהזכיר איזה מלאכה תעשה אצלו, או דעיקר השכירות הוא ששכרה לעשות מלאכה זו ואז השכירות הוא על המלאכה ולא על הבהמה, והי' אפשר לפי"ז לחלק בלשון דאם שכר בהמה "על" משא או "על" רכיבה אז עיקר השכירות הוא להבהמה, ואם שכרה "לשאת" עלי' משא או "לרכוב" אז עיקר השכירות על המלאכה, אלא שאין אנו אומרים כן דאין מדייקין בזה בהלשון ואין לשון שכירות כמו "ברכה" דיש דיוק בלשון ב"על" או ב"ל", ולכן עיקר החלוק הוא לפי הענין, דאם לפי הענין יש קפידא דכשמתחיל המלאכה בבהמה זו שיגמור בה כל המלאכה אז אנו אומרים שהשכירות הוא על המלאכה, ואז לא אמרינן דאף שאינו יכול להשתמש בה יתחייב לשלם שהרי קנה הבהמה דהא לא שכרה בעצמה אלא שכר מלאכתה, אבל אם אין קפידא שדוקא בהמה זו תגמור את כל המלאכה, אז אמרינן ששכר הבהמה שממילא כשהוא בעלים עלי' יעשה בה מלאכה, אבל לא נחת בזה להתנות ששוכרה דוקא למלאכתה, ולכן שפיר אמרינן דכל זמן שהבהמה קיימת ולא נשברה והוא שכרה חייב בשכירותה, דמה שאינה יכולה עכשיו לעשות מלאכתו מזלו גרם, וכמו בשוכר קרקע ואכלה חגב או נשדפה, אם אינה מכת מדינה דאמרינן מזלו גרם ולא הוי חסרון בהקרקע.