אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יב
זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך, והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר, בד"א כשלא הי' שם שטר אבל אם הפקיד או השכיר או השאיל בשטר ואמר לו החזרתי לך הרי השומר נשבע בנקיטת חפץ מתוך שיכול לומר שומר חנם שנגנב או אבד [והשוכר שמתה] והשואל מתה בשעת מלאכה נאמן לומר החזרתי, וכשם שאם טען שנאנס נשבע מן התורה בנקיטת חפץ כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שם שטר ביד התובע, בד"א כשהי' השומר יכול לטעון נאנסו, ולא נצריך אותו להביא ראי' על טענתו, אבל אם היה חייב להביא ראי' על טענתו כמו שיתבאר אינו נאמן לומר החזרתי, אלא ישבע בעל השטר בנק"ח שלא החזיר לו וישלם, אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנקיטת חפץ אלא השומר בלבד שיש עליו שטר, אבל שאר כל הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר אינן נשבעין אלא היסת.
השגת הראב"ד. בד"א שהי' השומר יכול לטעון וכו' עד וישלם. א"א והוא דאמר ליה אשתבע שלא החזרתי לך, אבל אנן לכתחלה זיל שלים אמרינן ליה עכ"ל.
אין נשבעין אלא היסת, א"א והא איכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים, אלא שאיני מודה אלא כעין מרי' חושלא דתפיס עיזי עכ"ל.
כתב המ"מ על דברי הראב"ד וז"ל דימה זה למלוה את חברו בשטר, וטען הלוה ואמר פרעתיך שאומרין ללוה לך שלם, ואם טען הלוה ואמר ישבע לי נשבע המלוה כמו שיתבאר פי"ד מה' מלוה ולוה, ונכון הוא ורבינו קצר בכאן עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם נמי סובר כן אלא שקצר, אבל לדעתי הוא דוחק גדול דהרמב"ם מדייק בדבריו ואם לא הי' צריך לישבע אא"כ טען השומר ישבע לי לא הי' כותב הרמב"ם בסתם ישבע בעל השטר בנק"ח שלא החזיר לו וישלם, ומוכח דבלא שבועה אינו משלם ואינו צריך טענת השומר.
ונראה דדעת הרמב"ם לחלק בין מלוה את חבירו בשטר למפקיד את חבירו בשטר, דאף דבתרווייהו חייב לשלם ואינו נאמן בטענת פרעתי או החזרתי משום חזקת שטרך בידי מאי בעי מ"מ לא דמי דבלוה הרי החוב הוא בחזקת חוב, כיון דאינו נאמן לומר פרעתי ואין אנו מחדשין כלל חוב חדש, אבל במפקיד דאפי' אם נימא שנתחייב משעת משיכה להחזיר לו הפקדון אבל עכ"פ אכתי לא נתחייב לשלם לו עד שאינו מחזיר לו הפקדון וכיון שהוא טוען שהחזיר אלא שאינו נאמן, הרי בחזקת זה שאנו מחזיקין שעדיין נמצא אצלו הפקדון אנו מחדשין חיוב ממון על השומר, ובזה אנו לומדים מנשבע על המשכון לדעת הגאונים דכיון דמחדש חיוב על הלוה בזה שהוא מוחזק במשכון חייב המלוה לישבע, אלא דאם היינו אומרים דחזקת שטרך בידי מאי בעי הוי חזקה מעליתא כמו חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, מסתבר דלא הי' צריך לישבע אף דעכ"פ לא דמי דהתם כבר הוחזק בעיקר החוב, מ"מ כיון דחזינן דאפי' נפרע מן היתומים אינו נשבע משום חזקה, א"כ יש לומר דגם כאן אינו נשבע, אבל כ"ז הוא בחזקת תוך זמנו, אבל חזקה דשטרך בידי מאי בעי הא חזינן דלא אלימא כמו חזקת תוך זמנו, וראי' דהא בבא ליפרע מן היתומים צריך שבועה, וטעמא דלא הוי חזקה מעליא דאף דליכא למימר בפקדון אפשיטי דספרא זייר לי' דאין השומר צריך לשלם שכר השטר, מ"מ איכא למימר אשתמוטי הוא דקא משתמיט וכדאמר בב"מ דף ט"ז ע"ב, לכן שפיר סובר הרמב"ם דצריך שבועה, ולפנינו נבאר ביותר שיטת הרמב"ם בדין נשבע על המשכון, ויבואר בזה שיטתו כאן.
עכשיו נבוא לדברי הראב"ד בהשגתו השני' במה שכתב הרמב"ם אין לך מי שנשבע במתוך שיכול לומר וישבע בנק"ח אלא זה, והשיג הראב"ד דהא איכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים, והנה הרמב"ם פי"ג מהל' מלוה הל' ג' במה שכתב שם דהמלוה נשבע בנק"ח כתב עוד וז"ל, ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח שאילו אמר על עצמו של חפץ אתה מכרתו לי אתה נתתו לי הי' נשבע היסת ונפטר, אבל אם הי' שם עדים שחפץ זה משכון בידו, ולא ידעו על כמה וכמה אינו יכול ליטול אלא בשבועה, והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהי' נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען עכ"ל, ומבואר בדבריו במה שהוצרך להתחיל מדין אם היו שם עדים ולא ידעו על כמה, שאז הי' ודאי נשבע ונוטל ובזה לבאר דין אם לא היו עדים ושנאמן במיגו, דבלא דין זה דסובר דהמוחזק במשכון ע"פ עדים אף שאין לו מיגו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיהן בשבועה בנק"ח לא הי' אפשר לומר דהמוחזק שלא על פי עדים דיש לו מיגו דלקוח דנאמן ליטול במיגו יהי' צריך לישבע דממ"נ אם אין אנו מאמינים לו הרי שבועה לא מהני ליטול, ואם מאמינים לו למה ישבע ולא שייך בזה גדר מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, דזהו דוקא אם המיגו לא מהני אלא לפטור משבועה, אבל כאן דהמיגו מהני לעיקר הממון הי' צריך להועיל גם לענין זה שלא לחייבו שבועה, ולכן הניח קודם יסוד זה דמוחזק במשכון אפי' אם אין לו מיגו נאמן לטעון עליו חוב בכדי דמיו, ובזה צריך לישבע מדין הגאונים ושמקורו מדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שישבע כמה הוציא ויטול, וכמו שכתב הרמב"ם פ"ח מה' טוען הל' ו' ועל זה שפיר כתב דאף דעכשיו אנו דנין במי שמוחזק במשכון, בלא עדים שיש לו מיגו שהי' יכול לומר לקוח הוא בידי, מ"מ שפיר מחייבינן ליה שבועה דהמיגו לא עדיף ממי שהוא מוחזק במשכון ע"פ עדים, וע"י המיגו מאמינים שהלוה חייב לו ושהוא מוחזק, וכיון שהוא מוחזק במשכון הרי הוא נאמן ע"פ דין בדין מוחזק לומר כמה הוא חייב וכמו דמוחזק ע"פ עדים צריך שבועה גם הוא צריך שבועה, אלא דנאמר דמוחזק ע"פ עדים אין לו מיגו, אבל הכא שיש לו מיגו נאמינו במיגו כמה הוא חייב לו ולא יצטרך לישבע ע"ז ביאר הרמב"ם שאין אמרינן מיגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון, והיינו דלא מהני המיגו לפטרו משבועה שהי' חייב אם הי' מוחזק ע"פ עדים, ובעיקר הדברים כיונתי ב"ה לד' הקצוה"ח בסי' ע"ב ס"ק כ"א, ובפ"ח מה' טוען שלמד דין זה מדין המכיר כליו כתב שם ג"כ באופן שיש לו מיגו, אבל ודאי כונתו שם בצירוף הטעם דמיגו לפטור משבועה לא אמרינן כמו שכתב כאן.
ויש להסביר עוד יותר דאם הי' מהני המיגו לבד לברר כמה הוא חייב לו עוד אינו מספיק ביאור הרמב"ם דעכ"פ למה יהי' דמי למוחזק ע"פ עדים דשם אינו נוטל אלא בדין מוחזק, אבל הכא דנוטל בדין מיגו לא יצטרך לישבע, כיון דע"י המיגו נאמינו בעיקר הממון, אלא דבאמת במיגו לחוד א"א להאמינו כמה הוא חייב לו דהא הוי מיגו להוציא, אלא מה דמהני המיגו הוא רק לעשות אותו למוחזק במשכון, וכיון שנעשה מוחזק במשכון ממילא נאמן כמה הוא חייב לו בלא מיגו וממילא נשאר המיגו רק לפטרו משבועה דלא מהני.
ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם במה שכתב אין לך מי שנשבע במתוך שיכול לומר וישבע בנק"ח אלא זה, אבל שאר הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר הוא כמו לקוחה היא בידי במיגו דלהד"מ או החזרתי גבי אומן שאינו נאמן בחזקתו בלא מיגו, וכן כל הני דחזקת הבתים דנאמן לטעון לקוחה בידי במיגו דלא הי' שלך מעולם, דבכל אלו אין נשבעין רק היסת, ובכאן דנשבע כעין של תורה הוא משום דעיקר המיגו הוא מתוך שהי' יכול לומר נאנסו, וכמו דבנאנסו הי' צריך לישבע כן צריך בהחזרתי דאלא"ה ליכא מיגו, אבל בנשבע על המשכון אם הי' הנאמנות כמה חייב לו בדין מיגו באמת לא הי' צריך לישבע אלא דהנאמנות במיגו הוא רק שחייב לו ושהוא מוחזק במשכון, וכיון שהוא מוחזק במשכון נאמן לומר כמה חייב לו.
והנה במה שנתבאר למעלה נראה ליישב מה שהביא הקצוה"ח בסי' פ"ב בשם ס' נתיבות משפט להקשות על השיטות דאף דלא אמרינן מיגו להוציא אבל מיגו לאוקמי שטרא אמרינן ממה שכתבו תלמידי ר"י שהקשו דלמה צריכה פוגמת שבועה, הא איכא מיגו דכופר הכל, ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן, והקשה דהא הוי לאוקמי שטרא, אכן יש לעיין מקודם בקושייתם אם כונתם על עיקר התקנה דלמה התקינו שבועה הא יש לה מיגו אינו מובן דהא בגמ' אמרו טעמא דפרע דייק דמיפרע לא דייק, א"כ שפיר שייך שבועה כיון דאמרינן דלא דייקא וטועית לחשוב שלא קבלה אלא חצי, ועוד דמה תירצו דמיגו להוציא לא אמרינן כיון דקשה להם על עיקר התקנה דהא מבורר ועומד הוא ע"י המיגו ולמה תקנו בירור ע"י שבועה, וע"כ דבאור קושייתם היא דסוברים דאין התקנה שתיקנו שצריכה שבועה אלא לגרוע מהבירור של השטר והיינו שבכל שטר גובה בעל השטר בלא שבועה ואינו נאמן הלוה לטעון פרעתיך אא"כ טוען הלוה אשתבע לי, ובזה גרעו חזקת השטר הפוגמת והצריכו שבועה, אבל אם תהי' להפוגמת ראי' אחרת שתוכל לגבות בלא השטר סוברים דבזה לא תיקנו חכמים ותוכל לגבותם בלא שבועה.
ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' בשבועות דף מ"ה במה דאמר הגמ' גבי שכיר דנשבע ונוטל דאם שכרו שלא בעדים נאמן הבעלים במיגו דלא שכרתיך, והקשו בתוס' דהא מה דנשבע השכיר ונוטל אינו משום דחשדינן לבעה"ב למשקר, אלא משום דהוא טרוד בפועליו והוא סבור שפרע א"כ מאי מהני מיגו, ולפי"מ שבארתי י"ל דסבר הגמ' דכיון דבאמת אינו ודאי אלא דאנו חוששין שמא שכח לכן לא היתה התקנה אלא על זה דמעיקר הדין מי שהוא חייב נאמן לטעון פרעתי משום דחוב עומד לפרעון, ותיקנו בזה דלא יהי' נאמן לטעון פרעתי והחוב ישאר בחזקתו והשכיר ישבע ויטול אבל היכי שיש לו מיגו דגם בלא דין שהלוה נאמן יש לו ראי' להפטר בזה לא תיקנו שלא יהי' נאמן, ובכה"ג ממש הוא הא דתיקנו שבועה בפוגמת משום דמיפרע לא דייק, דלא תיקנו אלא לגרוע לענין זה כח השטר והצריכו שבועה.
ועכשיו מיושב מה שהקשו תלמידי ר"י בפוגמת שתהי' נאמנת במיגו, והיינו שתגבה בלא כחו של השטר, וע"ז תירצו דהוי מיגו להוציא, ועכשיו לא קשה דהא הוי מיגו לאוקמי שטרא דזה לא מהני אלא לאלם כחו של השטר ושישאר בחזקתו, וכמו בהא דסטראי נינהו שכתבו התוס' בב"ב דף ל"ב דמה דמהני מיגו הוא דהוי מיגו לאוקמי שטרא דבלא מיגו כיון דנתן לו בסתם מעות לפרעון איתרע השטר ואם השטר נפרע כבר אינו של המלוה וע"ז מהני המיגו להחזיק חזקתו בהשטר, אבל הכא בפוגמת כיון דמשום סברא דמיפרע דייק גרעו חכמים חזקת השטר והצריכו שבועה, א"כ לא מהני המיגו לאוקמי שטרא ובמיגו לחוד אינה יכולה לגבות דהוי מיגו להוציא.
והנה הרמב"ם בפי"ד מה' טוען הל' ח' כתב וז"ל מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונא הן בידי ויש לי חוב עליהן כך וכך, הואיל ואילו רצה אמר לקוחים הן בידי נאמן, שהרי אינה מוחזקת שהי' לאביו של זה, וה"ז גובה משבחה מה שטען ותחזור ליתומים, אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן, ותחזור השדה וכל הפירות שאכל ליתומים עד שיגדלו ויעשה עמהן דין, אכלה שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובה אותו מן הפירות וגובהו שלא בשבועה מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובה שלא בשבועה מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובה אותו מן הפירות וגובהו שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי הן עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל, נראה מדבריו אפי' יצא עלי' קול שהיא של יתומים וזהו טעות גדולה דאיהי היא, ועוד אני אומר שלא יועיל מיגו לגבות לכתחלה בלא שבועה מידי דהוי אנשבע על המשכון לדעת הגאונים שהוא נשבע ונוטל, ורבה בר שרשום דקא בעי למיפטר נפשיה אחר אכילה קאמר עכ"ל, ומקודם נבאר השגתו דאיך מהני המיגו לפטור משבועה דהא הרמב"ם בעצמו סובר כדעת הגאונים דטוען על משכון אף שיש לו מיגו צריך לישבע.
ונראה דהנה הרמב"ם כתב דגובה מן הפירות, ולמה כתב מן הפירות ולא מן הקרקע עצמה כמו דגובה במוחזק במטלטלין וטוען שחייב לו עליו דנאמן מתוך שיכול לומר לקוחה, אכן הדבר מבואר בש"מ מדברי רבינו יונה בעליות הר"י דבקרקע אינו נאמן לגבות מן הקרקע דהוי מיגו להוציא וגם מיגו מממון לממון, וכונתו דדוקא במטלטלין דנעשה מוחזק בהם ואם טוען חוב יש לי עליהם הוא ג"כ מוחזק בתורת משכון לא הוי להוציא וגם לא הוי מממון לממון, אבל בקרקע לא נעשה מוחזק בהקרקע שנאמר שאם הוא חייב לו עלי' נעשה מוחזק בהקרקע על החוב, ולכן אף דאם בא לזכות בהקרקע עצמה במיגו יכול לזכות ולא הוי להוציא דאין הקרקע ברשות הבעלים אם טוען שלקחה, אבל היכי שהוא מודה שהקרקע של הבעלים, אלא שטוען חוב יש לי עליה הוי להוציא וגם מממון לממון.
אכן רבינו יונה ג"כ סובר כדעת הרמב"ם דהיכי דטוען משכונא היא בידי נאמן במיגו ומ"מ מפרש הא דרבה בר שרשום כדברי הראב"ד משום דבהא דרבה בר שרשום הא כבר אכל שני משכנתא ועכשיו רוצה לגבות בשביל זוזי אחריני, והנה הרמב"ם הא כתב באופן שטוען משכונא הם בידי, ובזה גם רבינו יונה סובר כהרמב"ם דנאמן במיגו לאכול שני משכונא בטענתו, אלא דצ"ע איך יפרש הרמב"ם ד' הגמ' דאיתא להדיא דטוען בשביל זה דהוי ליה זוזי אחרינא גבי אבוהון, ואין לומר דהרמב"ם סובר דאפי' בכה"ג נאמן דא"כ למה כתב באופן שטוען משכונא הם בידי ויש לי חובה עליהן כך וכך.
ונראה דהרמב"ם מפרש דמה דטען רבה בר שרשום והוי לי זוזי אחריני גבי אבוהון אין הכונה דעכשיו רוצה לגבות מן הפירות דבזה בודאי לא מהני והוי מיגו להוציא וכמו דאינו יכול לגבות מן הקרקע דלענין חוב חדש אין נ"מ בין הקרקע להפירות, אלא דהכונה דכיון דהוי לי זוזי אחריני גביתי הפירות בשנים הקודמים בשביל זוזי אחריני דהוי לי והיא טענה כמו הא דכתובות דף פ"ה דטען סטראי נינהו דנאמן במיגו ומפרש שלא קבל המשכנתא לשנים ידועות כמו משכנתא דסורא, אלא שיחזיק המשכנתא עד שיגבה חובו, ואף דבב"מ דף ס"ז איתא דצורבא מרבנן לא ליכול בנכייתא, הא איתא התם דרבינא אכיל בנכייתא, ועמש"כ התוס' שם ועוד דהא מה דאסור בנכייתא הוא דוקא בשביל דמוזיל גביה והוי אגר נטר אבל רבה בר שרשום י"ל שהי' מחשב הפירות כפי שויין, והרמב"ם שלא כתב כלשון הגמ' משום דסובר דלדינא אין נ"מ דהתם עובדא הכי הוי, אבל אין נ"מ בזה דעכ"פ הוא טוען עכשיו הקרקע במשכנתא היא בידי, כיון דגם בעובדא דרבה בר שרשום לא ידעינן אם היא עכשיו משכנתא או לא דהא כבשה לשטר משכנתא, ולכן שפיר כתב הרמב"ם בסתם במי שטוען על הקרקע משכנתא היא בידי דנאמן לגבות מן הפירות דבזה לא הוי מיגו להוציא ולא מממון לממון דהוי כמו טוען על גופן של הפירות במיגו דטען לקוחה היא בידי דכבר קנה זכות בתחלת המשכנתא לגבות מן הפירות, וכמש"כ רבינו יונה דבכה"ג נאמן.
ועכשיו מיושב השגת הראב"ד דאמאי גובה שלא בשבועה ומ"ש מטוען על המשכון שנשבע ונוטל לפי"מ שכתב הרמב"ם דגובה מן הפירות יש לומר דלא דמי לנשבע על המשכון דהתם אף דבע"ח קונה משכון מ"מ יש ע"ז שם נוטל דעכ"פ המשכון הוא של הבעלים אלא שגובה חובו, אבל במשכנתא דקרקע כיון דחזינן דמן הקרקע אינו גובה, אף דבודאי גם ע"ז ניתנה המשכנתא, שאם לא יוכל לגבות מן הפירות כשיגיע הזמן שיגבה מן הקרקע, מ"מ לא מהני בזה מיגו משום דבקרקע אינו מוחזק שנאמר בזה בע"ח קונה משכון, ורק מן הפירות שגובה הוא דינא אחרינא משום דהוי כאילו קנה לכתחלה הקרקע לפירותי' שיגבה מהפירות כדי חובו, וא"כ אין על הפירות שם נוטל בתורת גבי', ואף שכתב הרמב"ם גובה חובו זהו משום דלמעשה כן הוא, אבל באמת נוטל מן הפירות בשביל שלענין דין גביה קנה אותם, ובזה לא ילפינן מדין הגאונים שישבע ויטול שלמדו זה מדין המכיר כליו וספריו ישבע כמה הוציא ויטול, כמו שכ' הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען שהבאנו למעלה דשם נוטל וגובה משל חבירו, אבל הכא הוא נוטל של עצמו.
ונראה דהרמב"ם והראב"ד אזלי לטעמייהו דבפ"ט מה' טוען הל' ח' בדין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שמוציא בעל החפץ אפי' מן היורשין שכתב הרמב"ם שאין בעל החפץ צריך לישבע שלא מכרו לאביהן, והראב"ד השיג עליו וכתב דכל נוטל נשבע בנקיטת חפץ, ומבואר דדעת הראב"ד הוא דדין דכל נוטל נשבע הוא אפי' בנוטל דבר שמן הדין הוא שלו, ולכן שפיר דסובר דגם בגובה מן הפירות צריך לישבע דאף דהוי כטוען על גופן של הפירות, מ"מ כיון דשם נוטל עליו ובלא מיגו הוי הקרקע והפירות בחזקת הבעלים, לכן שפיר צריך לישבע, וזהו שדימה הראב"ד דין המערער בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים דלכאורה לא דמי זל"ז דטוען על המשכון מבואר מד' הרמב"ם דמה שהוא מוחזק במשכון נקרא מוחזק, וראי' דהא אפי' יש עדים שהוא משכון נאמן לטעון כמה הוא חייב לו עד כדי דמיו כמו שכתב בפי"ג מה' מלוה והראב"ד לא השיג שם, וע"כ מה דנשבע אינו בשביל זה דנוטל מן המוחזק אלא בשביל דעכ"פ ע"י חזקתו גובה ממון, וא"כ לא דמי לדברים העשויים להשאיל דהתם מחזקינן החפץ בחזקת המערער, כיון דחזקת התופס בהם אינה חזקה משום דעשויין להשאיל והוא נוטל חפץ שהוא שלו ממש, אכן דעת הראב"ד הוא דמי שהוא נוטל צריך לישבע כיון דעכ"פ אנו צריכין להוציא החפץ מן התפוס בו, ובמוחזק במשכון אף דאין אנו מוציאין מן התפוס דהא אם לא ירצה בעל המשכון לפדותו ימכרנו המחזיק בו בב"ד בשביל חובו, והרי אנו אומרין שהוא נקרא מוחזק מ"מ כיון דעכ"פ הממון שנוטל המוחזק במשכון אינו ממש הממון שלו, אלא שהוא גובה אותם בשביל חובו נקרא בשביל זה נוטל וצריך לישבע, אבל הרמב"ם סובר דדין נשבע על המשכון אינו אלא בשביל שהוא גובה, אבל בדברים העשויין להשאיל כיון שהוא נוטל חפץ שהוא שלו אינו נשבע, ובזה חלוקים כאן בדין הפירות דלהרמב"ם לשיטתו אינו נשבע ולהראב"ד צריך לישבע.
והנה במה שנתבאר דהרמב"ם והראב"ד חולקים אם עיקר דין השבועה מדין הגאונים בנשבע על המשכון שלמדו מדין המכיר כליו וספריו תלוי בדין נוטל או שתלוי בדין גבי' וחדוש חוב. דהרמב"ם סובר דתלוי בדין גבי' וחדוש חוב, והראב"ד סובר דתלוי בדין נוטל מבואר דהולכים לשיטתם בתחלת דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו והשגת הראב"ד שהרמב"ם סובר במפקיד בשטר במקום דאין השומר נאמן בטענת נאנסו דאינו נאמן בטענת החזרתי, צריך בעל הפקדון שבועה כדי ליטול, והראב"ד סובר דהוא דוקא בשאמר לו אשתבע שלא החזרתי, וכתבנו דשיטת הרמב"ם הוא דצריך לישבע מדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים, ושחלוק דין זה מדין מלוה בשטר דאינו צריך המלוה לישבע אא"כ אמר לו אשתבע שלא פרעתיך משום דהתם אין אנו מחדשין חיוב חדש, אבל הכא שאנו מחדשין חיוב חדש צריך לישבע.
אכן כל זה מבואר לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד דכללא הוא דכל נוטל נשבע, א"כ אין נ"מ ממפקיד בשטר למלוה בשטר דעכ"פ גם במלוה בשטר אף דהחוב הוא בחזקתו ואין אנו מחדשין חוב חדש מ"מ הרי הוא נוטל ולא גרע מדברים העשויים להשאיל דבודאי החפץ בחזקת הבעלים מ"מ צריך לישבע לשיטתו כיון דהוא נוטל, וע"כ דמה דבמלוה בשטר דאין הלוה נאמן לומר פרעתי דאין צריך לישבע הוא משום דלזה מהני ראיה דשטרך בידי מאי בעי דא"צ לישבע א"כ גם במפקיד בשטר הכי הוא וא"צ לישבע, אבל לשיטת הרמב"ם דאין הדין תלוי בנוטל אלא בגובה וחדוש חוב חדש, ובמלוה בשטר פשוט דאין צריך לישבע ולא משום חזקת שטרך בידי מאי בעי דחזינן דהך חזקה לא דמי לתוך זמנו דהא במוציא שט"ח על היתומים צריך לישבע, ובתוך זמנו אין צריך לישבע לכן סובר שפיר דמפקיד בשטר צריך לישבע, והנה לפימש"כ הראב"ד כאן שאינו מודה אלא כגון הני עיזי דאכלי חושלא וסובר דבברי וברי א"צ לישבע בנשבע על המשכון בל"ז פשוט שלדעתו א"צ לישבע במפקיד בשטר, אלא שדברינו יועילו לשיטת הראב"ד דגם לדעת הגאונים במפקיד בשטר א"צ לישבע, ועוד דנ"מ דלשיטת הראב"ד גם בשטר כיס היוצא על היתומים באופן דליכא טענת נאנסו צריכים לשלם ואין המפקיד צריך לישבע.
ובמה שכתב הראב"ד אלא שאינו מודה אלא כגון מארי חושלא דתפס עיזי, פי' הלח"מ משום דאין שם מיגו טוב דהוי מיגו דהעזה דאם הי' אומר לקוח הוא בידי הי' מעיז. ולדבריו סובר הראב"ד דהיכי דליכא העזה אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ורק במקום שיצטרך להעיז לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, ולפי"ז גבי של יתומים אם תפוס משל אביהם ואומר אביכם חייב לי דנאמן במיגו, דאי בעי אמר לקוח הוא בידי א"צ שבועה לשיטת הראב"ד כיון דלא הוי מיגו דהעזה, אבל בבעה"ת שער מ"ט חלק ב' הובא בש"ך סי' ע"ב מבואר שיטת הראב"ד דאחר שהביא שם דברי הרמב"ם בפי"ג מה' מלוה בדין נשבע על המשכון, וכן דברי הר"י מיגש בזה כתב הבעה"ת וז"ל, ורבינו בספר כתוב שם (אולי כונתו לספר הזכות להרמב"ן שמביא השגות הראב"ד על הרי"ף, ובגירסתנו מתחיל הרמב"ן בלשון "כתוב בהלכות" ואולי בגירסתו הי' "כתוב שם" והראב"ד מתחיל בהשגותיו על הרי"ף תמיד בלשון אמר אברהם כמו בהשגותיו על הרמב"ם כנראה בהשגותיו על הרי"ף בסדר מועד הנדפס בדפוס ראם, וזה ודאי שרבינו אצל הבעה"ת הוא הרמב"ן כנראה בכל הספר) כתב אמר אברהם באמת וברור זה קשה עלינו כל הימים על מה שחברו כל המחברים נשבע על משכונו שהיא שבועה חמורה דהא איכא מיגו והאריך ובסוף דבריו כתוב כי הוא סבור כי מי שאמרה הוציא אותה על מארי דחושלא דתפסינהו להנהו עיזי וההיא ודאי שבועה בעי דהא לא ידע מארי עיזי לההוא נזקא כמה הוי וכל מידי דלא אפשר ליה לידע לנתבע לא גבי מיניה אלא בשבועה כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ליטול, והבאים האריכו בזה ואמרו על כל משכון ואפשר שהי' טעות בידם או אנו הטועים ויש לי קושיא אחת עליהם מרבה בר שרשום דאי בעי לאפרועי מינייהו בעי לאשתבועי וכו' והשתא קשיא דרבה בר שרשום כדין טוען על המשכון היה ולדבריו איך נצל משבועה חמורה, ויש לתרץ דבדת קאכל ובתר דאכיל להו לא משבעינן ליה כל זה טרחנו להעמיד דברי הגאונים אבל איני יודע [על] מה סמכו עכ"ל.
ובאור ד' הראב"ד הוא ע"פ מה שכתב הר"נ בהלכות פ' האשה שנפלו אמתני' דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול בשם הר"ח והביאו גם הרמב"ן בשבועות בדף מ"ח וז"ל, ומהא שמעינן דכל היכי דאיהו ידע והיאך לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות עכ"ל, וסובר הראב"ד דזהו עיקר דינא דהיכי שמי שצריך ליטול ממנו אינו יודע נשבע המוציא, וסובר דזהו נמי טעמא דהמכיר כליו וספריו דצריך לישבע, אבל הגאונים והרמב"ם סוברים דהתם צריך לטעמא דאיהו ידע והיאך לא ידע לעיקר הדין שיהי' נאמן ליטול דהא אינו מוחזק ומ"מ נאמן, וזהו שכתב וה"מ בעושה ברשות והיינו דכיון דירד ברשות האמינוהו חכמים אם השני אינו יודע דעל סמך זה ירד דאל"כ לא יוציא ההוצאות כיון שלא יהי' נאמן, אבל מה דנשבע ונוטל זהו כלל שלמדין ממנו בכל מקום אפי' היכי דנאמן גם כשמכחישו הנתבע בברי כגון בנשבע על המשכון דכיון שצריך ליטול נשבע, ולפי"ז הוא דלא כמו שכתבנו לדברי הלח"מ דמה שכתב הראב"ד שאינו מודה אלא בכגון מארי דחושלא דתפס עיזי, משום דהוי מיגו דהעזה דלפי"ז אם תפס משל אביהם של יתומים וטוען חוב הי' לי על אביכם דאינו צריך לישבע כיון דלא הוי מיגו דהעזה, אבל לפי המבואר מדברי הראב"ד בבעה"ת אינו כן דעיקר טעמא הוא דחד ידע וחד לא ידע וחולק בנשבע על המשכון היכי דהלוה קיים ומכחיש, אבל היכי דנפרע מיתומים ודאי מודה הראב"ד דצריך שבועה.
והנה הש"ך כתב דהראב"ד אינו חולק על דין הגאונים להלכה דהא כתב גבי דינא דרבה בר שרשום בפי"ד מה' טוען שלא יועיל מיגו לגבות לכתחלה בלא שבועה, ולפי המבואר לא חזר הראב"ד כלל דבהא דרבה בר שרשום מודה ג"כ הראב"ד כיון דהיתומים אינם יודעים, ואף דהראב"ד בבעה"ת כתב ויש לי קושיא עליהם מרבה בר שרשום, ולפימש"כ אין הקושיא דוקא על הגאונים, אבל גם שם אין כונתו על מה שאינו מודה לדבריהם, אלא על מה שהוא מודה לדבריהם דהיכי שהנתבע אינו יודע נשבע המוציא, ומזה הקשה מרבה בר שרשום, והיינו דאף דלכאורה הוא מתני' דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר, אבל באמת אינו ראי' דהתם עיקר הנאמנות הוא חדוש שאינו מוחזק ונאמן להוציא, ובזה תנן שפיר דאף דנאמן משום דירד ברשות אינו אלא בשבועה, אבל בנשבע על המשכון שנוטל במיגו או משום חזקתו או בהא דרבה בר שרשום שיש לו מיגו ונוטל בכח המיגו שלו, ומיגו מהני בזה להוציא כמו שבארנו א"כ שפיר יש לומר דלא צריך שבועה, ולכן שפיר הקשה דמודה על זה מהא דרבה בר שרשום, ולזה תי' דרבה בר שרשום למיפטר נפשיה אחר אכילה קאמר, והיינו דאף דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וזה מוכח מכאן דנפרע מן היתומים צריך שבועה אפי' אחר אכילה, וכמו שהוכיח הרא"ש מדהוצרך למיגו, מ"מ לא דמי דכאן כיון דעיקר דין הנאמנות לענין ממון הוא ע"י מיגו אין מחייבין אותו שבועה כלל דמה דילפינן מדין המכיר כליו דכל היכי שנפרעין ממי שאינו יודע צריך המוציא לישבע זהו דוקא כשגם עכשיו אנו צריכין להוציא ממון, אבל כשכבר תפס הלה וגבה ויש לו מיגו ואנו מחזיקין אותו בהמיגו ליפטר מממון אינו צריך לישבע, וזהו שכתב דלמיפטר נפשיה אחר אכילה קאמר.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה ובמה שכתב הראב"ד, הבאתי דברי הבעה"ת שכתב ורבינו בספר כתוב שם, וכתבתי על זה אולי כונתו לספר הזכות להרמב"ן וכו' וטעיתי בזה שלא ידעתי באותה שעה מהספר "כתוב שם" שהוא השגות הראב"ד על הבעה"מ, וגם א"א לומר שכונת הבעה"ת על הרמב"ן שהרי לא הביא שם אלא דברי הראב"ד.