אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ז

הלכה ג

קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן, הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא.
השגת הראב"ד. קטן שהפקיד ביד גדול וכו' עד שבועת שמא. א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפי' היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן, ואפי' כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת, ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן, ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין.
כתב המ"מ דדעת הרמב"ם הוא כדברי הר"י מיגש בשבועות דף מ"ב דמה דתנן אין נשבעין על טענת קטן הוא דוקא בשבועת מוב"מ וע"א דצריך טענה דעירוב פרשיות כתיב כאן, אבל שבועת שומרים דלא צריך טענה נשבעין לקטן, ולא כתב ליישב השגת הראב"ד שמבוארת יותר בחדושי הרמב"ן שם דהא בב"ק דף ק"ו אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ופריך בגמ' מברייתא דתניא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום, ומשני אבדה אתיא מכח בן דעת, ומוכח דבנתינת קטן דלא אתיא מכח בן דעת פטור מכפל, וחזינן דמדין שומרין מיעטה רחמנא לקטן ואינו חייב שבועה כדלא מחייבינן ליה כפל, ועוד אי ס"ד דחייב שבועה ודאי חייב נמי כפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינין חייב כפל, עכ"ד הרמב"ן.
והנה בדין חיוב כפל כתב הרמב"ם בפ"ד מה' גנבה דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן ונשבע ואח"כ באו עדים ה"ז פטור מן הכפל, ומוכח דמחלק בין חיוב שבועה לחיוב כפל, וצריך באור דכיון דע"כ אמרינן דמיעוטא דכי יתן איש ממעטינן מיניה שומרים לענין כפל ולא אמרינן עירוב פרשיות דלא קאי אלא על כי הוא זה ועל מודה במקצת, א"כ למה לא נמעט מזה גם לענין חיוב שבועה.
ונראה דהחילוק הוא בפי' עירוב פרשיות דרש"י פי' בב"ק דף ק"ז דקרא דכי הוא זה שייך לאם כסף תלוה, ובפקדון גם כופר הכל חייב, והתוס' וכל הראשונים חלקו ע"ז והוכיחו דבפקדון נמי פטור בכופר הכל, ופירשו דמה דאמר בגמ' אמלוה הוא דכתיב היינו בטענה דשייך במלוה והיינו בכפירה אבל לא בטענת נאנסו, ולפי"ז אין אנו צריכין לומר בפי' עירוב פרשיות דאם לא מפרשינן כי יתן איש על שומרים לא מפרשינן כלל על שומרים, אלא דבשבועה דשייך בשומרים לא בעינן כי יתן איש כיון דלא צריך טענה, אבל מצינן למימר דבמה דשייך למעט נתינת קטן בדין שומרים גופא אפשר למעט, ולכן סוברים הר"י מיגש והרמב"ם דאף דמדין שבועה לא שייך למעט משום דלא צריך טענה, אבל מדין כפל בטוען טענת גנב שייך למעט, וטעמא דדין טוען טענת גנב יש לומר דזהו מגדר גנב, ואף דבגנב אינו חייב אלא עד שיגנוב מרשות הבעלים ה"נ גנב מבית שומר הא חייב כפל דהוי מבית האיש דרשות שומר כרשות בעלים, אבל כל זה בשומר לגדול דהוי יד שומר כיד בעלים ובית שומר כבית בעלים, ומגדר חצר הנפקד קנוי למפקיד, אבל שומר לקטן לא אמרינן דבית השומר הוא כבית הקטן ואפי' יד השומר לא אמרינן דהוא כיד הקטן, דקטן אין לו יד ואינו זוכה בידו ובביתו של השומר שיהי' כידו וכרשותו, ולכן אף דיש דין שמירה גם לפקדון של קטן היינו דמחוייב בשמירתו ובכל חיובי שומרים כמו שחייבים בדיני שמירה לגדול, אבל הגונב מבית השומר אינו כגונב מבית הבעלים.
אלא דמ"מ הגונב מבית השומר ששמר לקטן חייב כפל משום דשומר יש לו דין מיוחד שהוא ג"כ בתורת בעלים על הפקדון כמו שהארכנו בריש פ"א מהל' נזקי ממון, אבל טוען טענת גנב שא"א לומר שהשומר גנב מרשות עצמו ואנו צריכין לומר שהשומר גנב מרשות המפקיד ובקטן לא אמרינן הכי, ועמש"כ בפ"ד מהל' גנבה הל' י' דע"כ טוען טענת גנב אינו חייב משום גנב ממש, מ"מ שפיר יש לומר כדברינו דעכ"פ חדשה התורה דטוען טענת גנב הרי הוא כמו גנב, אבל היכי דאינו ברשותו דמטעם גנב לא הי' חייב, יש לומר דאינו חייב משום טוט"ג, ואף דבודאי גם הגונב מרה"ר ממקום מיוחד חייב כפל, וה"נ מסתבר דהגונב משל קטן המונח ברה"ר חייב יש לומר דשאני ברה"ר שאינו מונח בשום רשות אחר, ומכיון דעומד ברשות הבעלים קרינן בזה וגונב מבית האיש, אבל אצל שומר דגם הוא יש לו דין בעלים וכמו שכתבנו, אלא דבגדול הוא שומר בשביל הבעלים ורשותו כרשות הבעלים, אבל בקטן אינו כן וכנ"ל, ולזה שפיר מסתבר לדרוש קרא דכי יתן איש גם גבי שומרים ולא על דין שבועה אלא על דין כפל, ובודאי בלא קרא דכי יתן איש לא הוי ממעטינן טוט"ג בפקדון של קטן מוגונב מבית האיש דהו"א דגם פקדון של קטן המונח בבית שומר הוי ברשותו דבודאי מסתבר דקטן המופלא סמוך לאיש יכול להקדישו.
ואף לפי"מ שכתבנו בהל' ג' במה שעמדנו דלמה באמת מוקי רבא דרשא דר' אמי דשבועת ד' ולא בין היורשין במודה במקצת ולא במה דקאי קרא בשבועת השומרין משום דרבא לטעמי' דסבר שעבודא לאו דאורייתא, וא"כ לדידן דקיי"ל שע"ד מוקמינן קרא נמי בשבועת השומרין וכן כתב שם הרמב"ן להדיא, וא"כ אינו מוכח דפרשה שני' נאמר בעירוב פרשיות, מ"מ כיון דעכ"פ גם מודה במקצת ילפינן מהך קרא דאמרינן ביה מתוך, וביורשין לא אמרינן מתוך, וא"כ גם בהך פרשה איכא שבועת מוב"מ ועלה שפיר קאי קרא דכי יתן איש ולא קטן.
-השמטות ומלואים-
בדעת הרמב"ם דקטן שהפקיד נשבע לו השומר דקשה מדין טוען טענת גנב דנתמעט מכי יתן איש. וכתבתי דמדין עירוב פרשיות אמרינן דהמיעוט דאיש פרט לקטן הוא רק למעט מכפל משום דאיכא סברא דגבי קטן אין רשות השומר כרשותו וגדר טוט"ג הוא שחידשה התורה דכשנשבע הוי כמו גנב וזה דוקא בגדול דהוי כמו שמונח ברשותו, ויש להוסיף דהרמב"ם והראב"ד הולכים בזה לשיטתם דהרמב"ם סובר בפ"ד מהלכות גנבה הל' י' דשומר שגנב מרשותו חייב כפל והראב"ד השיג וכתב זה אינו כלום, ובארתי שם דהראב"ד סובר דא"א שיתחייב שומר שגנב מרשותו מדין גנב דא"א שיהי' השומר באותה שעה שומר וגנב ביחד, והיינו דאם הוא ברגע שנוטל הפקדון גנב א"כ אינו שומר ואין רשותו כרשות הבעלים וממילא לא גנב מרשות הבעלים ובדעת הרמב"ם כתבנו דשפיר אפשר שיהי' נקרא גונב מרשות הבעלים דבמחשבה בלבד הא לא נעשה גנב וא"כ אפי' ברגע שהולך ליטול הפקדון כ"ז שלא נטל הרי הוא שומר ורשותו כרשות הבעלים ועם נטילתו נעשה גנב וא"כ הרי גנב מרשות הבעלים, עכ"פ לדעת הראב"ד א"א לומר דחיוב טוען טענת גנב הוא מגדר גנב דלשיטתו א"א שיתחייב שומר שגנב מרשותו מדין גנב, וע"כ דדין טוט"ג הוא חיוב בפני עצמו וא"כ לא נוכל לומר דדוקא מדין טוט"ג מיעטה התורה כי יתן איש פרט לקטן ולא מדין שבועה וע"כ דהוא גזה"כ למעט משבועה וממילא נתמעט, גם מכפל בטוט"ג, אבל להרמב"ם לשיטתו שפיר נוכל לומר כמו שכתבנו.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב חתני הגאון ר' יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ח ספר פרשת המלך.
על הל' ז' דן כבו' אאמו"ר שליט"א בדברי הרמב"ם דמביא הוראת רבותיו דנשבעים שבועת השומרים לקטן ובכ"ז כתב בפ"ד מהל' גנבה דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן ונשבע ואח"כ באו עדים הר"ז פטור מן הכפל. ומוכח דמחלק בין חיוב שבועה לחיוב כפל וצריך טעם לזה ואמנם מדברי הגמ' דב"ק ק"ו דמוכח משם דפטור מכפל בטוען טענת גנב בפקדון של קטן הוא עיקר קושית הרמב"ן בחידושיו לשבועות מ"ב על שיטת הר"י מיגש שהיא שיטתו של הרמב"ם דנשבעים שבועת השומרים לקטן. והקושי' משם מרומזת ג"כ בהשגת הראב"ד כאן והכל כמבואר בפנים הספר. ואחר ההנחה דאין אנו צריכים לומר בפי' ערוב פרשיות דאם לא מפרשינן כי יתן איש על שומרים לא מפרשי' כלל על שומרים. אלא דבשבועה דשייך בשומרים לא בעינן כי יתן איש כיון דלא צריך טענה אבל מדין כפל בטוען טענת גנב שייך למעט. דדין טוען טענת גנב יש לומר דזהו מגדר גנב. וטרח הרבה ליישב איך זה יחשב לגנב מרשות בעלים כשהמפקיד קטן וגם עצם היסוד דאם חיובם מגדר דין גנב כבר שייך למעט קטן מכי יתן איש אינו מבואר כ"כ הרי ס"ס לפי הדברים האלה טוען טענת גנב לא צריך טענה מצד המפקיד ודין זה כמו שהוא הוא מגדר דין גנב.
וארשום בזה מה שנראה לי בישוב דברי הרמב"ם והנה זה ודאי דהרמב"ם בדבריו בהל' גנבה סמך על דברי הגמ' בב"ק דנראה משם ברור דלענין חיוב כפל בטוען טענת גנב ממעטינן מכי יתן איש את הקטן. ומצד השני נראה לו דעת רבו הר"י מיגש ז"ל דאין סברא למעט קטן אלא במקום דהחיוב בא מכח טענת התובע ואין טענת קטן טענה. ונראה להם כן מדברי המשנה בשבועות דנאמר שם אין נשבעים על טענת קטן. וא"כ בשבועת השומרים דנשבעים אף על שמא ולא תלוי כלל בטענה לא שני קטן מגדול וס"ל דאין סתירה לזה מהנאמר בב"ק לענין טוען טענת גנב. דיש לחלק בין הנושאים בעיקרי דיניהם ולפי המבואר בתורה. וטעם הדבר דהנה בקרא במשפטים כ"ב כתוב כי יתן איש אל רעהו וגומר אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האל' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
והנה עד כאן כתוב דין השבועה דש"ח פוטר עצמו בזה דנשבע דאמנם נגנב ולא שלח ידו במלאכת רעהו. ועל דין זה כיון דאינו קשור כלל בטענת הבע"ד ס"ל כרבו דאין המעוט דכי יתן איש ולא קטן קאי ע"ז וכנ"ל. ואח"כ כתוב על כל דבר פשע וגו' עד האל' יבוא דבר שניהם. אשר ירשיעון אל' ישלם שנים לרעהו. והנה במקרא זה כבר כתוב הדין דטוען טענת גנב דאחר שהוברר שטען ונשבע לשקר ישלם שנים לרעהו. וגם בב"ק שם מבואר דהנאמר עד אל' יבא דבר שניהם קאי על טוען טענת גנב ובדין זה דטוען טענת גנב דמשלם כפל כבר כתוב עד האל' יבא דבר שניהם. והיינו דכבר ישנם שני בע"ד המתדיינים זה עם זה ובאים בטענותיהם לבי"ד. ומבואר דבעת שנשבע והמפקיד לא ידע מכלום אלא השומר בא ומסר מה שקרה ונשבע ע"ז. לא נזכר כלל בפסוק דבא דבר שניהם לפני אל' אלא ונקרב בעל הבית דהוא השומר (וכפירושו של רש"י שם) אל האל' ונשבע וכיון שכן אין חלוק בין קטן לגדול וכנ"ל.
אבל אח"כ דבאים עדים שבעצמו גנב ונשבע לשקר כבר ישנו בע"ד דיודע מה לתבוע ולבא בטענות אל הנפקד. וכבר שייך בזה למעט נתינת קטן דאין טענת טענה. וכמו בשבועת עד אחד אין נשבעים לקטן לכו"ע דנחשב דהחיוב בא מחמת טענה כמבואר בהר"י מיגש שבועות שם [ודאי כיון בדבריו דע"י ע"א כבר יודע לטעון] ואין טענת קטן טענה. וכש"כ בכי הא והעיקר שבדבר מה דהתורה הגדירה במבואר דחיוב כפל בא אחר שישנו כבר דבר לשניהם. והיינו שכבר ישנו בע"ד הבא בטענה ודבר שניהם בא עד האל' ואז הם מרשיעים אותו שישלם שנים. וא"כ מבואר דחיוב זה בא מחמת טענה ואין טענת קטן טענה ממה דאיתמעט מכי יתן איש ולא קטן.
ואין מקום מהאי טעמא לטענתו של הרמב"ן בחידושיו לשבועות שם דאי ס"ד מיחייב שבועת השומרים לקטן, ודאי מיחייב נמי כפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מיחייב כפילה. דאין כאן שום חסרון בשבועה אלא לפי דמבואר דהרשעת בי"ד על חיוב כפל אינו אלא בדישנו דבר שניהם לפניהם, ובדהמפקיד קטן לא בא דבר שניהם לפני בי"ד וכנ"ל.
ויוצא לפי"ז דטעם גדול לזה דמתחלק חיוב שבועת השומרים דבא שלא מחמת טענה ואין חלוק בין קטן לגדול, לחיוב כפל דבא מחמת טענה ואינו אלא בגדול דאין טענת קטן טענה וכנ"ל, וגם דברי בזה מתבססים על ההנחה הנ"ל דהמעוט דכי יתן איש קאי לא רק על חיוב שבועה דמודה במקצת אלא על כל דבר הבא מחמת טענה גם בדין שומרים גופא.
ואמנם דמדברי הר"י מיגש בחידושיו לשבועות שם נראה דלא כוון לחלק בין חיוב שבועה לחיוב כפל דהרי דבריו שם "ואע"ג דמכי יתן איש אל רעהו הוא דילפי' דהאי קרא בשומרים הוא דכתיב, לאו לענין שומרים הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בהו בקרא וכו'" ומשמעות דבריו דלא נדרש כלי לענין שומרים. ומן הדוחק לומר דכוונתו דהמעוט בנוגע לחיוב שבועה אינו בשומרים אלא לענין כי הוא זה. כיון דהולך ומפרש אח"כ דקאי רק על שבועת מודה במקצת וע"א, ואולי בכ"ז מחמת גודל הקושי' מגמ' ב"ק עליו באם נימא דלא מחלק בין חיוב שבועה לחיוב כפל עלינו לפרש כן דבריו דלא דן אלא בחיוב שבועה ורק בזה כותב דאינו בשומרים, אבל בכל אופן ואיך שלא יסבור הר"י מיגש בזה בדברי הרמב"ם הרי מבואר דס"ל לחלק בין חיוב שבועה לחיוב כפל ועלינו לומר בישוב שיטתו כנ"ל.
ועפי"ז כבר אפשר ליישב גם מה דמקשה הרמב"ן בחידושיו לשבועות שם על שיטת הר"י מיגש דאע"ג דמכי יתן איש אל רעהו הוא דילפי' למעט נתינת קטן, והאי קרא בשומרים הוא דכתיב לאו לענין שומרים הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בהו בקרא הרי גם בפרשה דש"ש כתיב כי יתן איש ושם לא כתוב מודה במקצת וא"כ בע"כ משבועת שומרים ממעט קרא קטן, ולהנ"ל בשיטת הרמב"ם יתיישב זה כיון דהמעוט דכי יתן איש קאי גם על חיוב שומרים היכא דשייך ואם על חיוב שבועת שומרים לא צריך טענה קאי על חיוב כפל אפשר מטעם זה לבא גם בפרשה דש"ש דאף לכאורה לא שייך בש"ש דין דטוען טענת גנבה כיון דחייב על גנבה ואבדה ולא מיפטר בטענתו זו. אבל הרי איתא בב"ק דף נ"ז דאף דס"ל שומר אבידה ש"ש הוא בכ"ז אפשר לן למיסבר דהטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל בדטען טענת לסטים מזויין, ולסטים מזויין גנב הוא, וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' גנבה ה"ד ויוצא א"כ לפי"ז דכבר ישנו גם בש"ש מדין חיוב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין וכבר אפשר לפי"ז לומר דגם המעוט דכי יתן איש דפרשת ש"ש דממעט קטן מתפרש אמנם לדין שומרים גופא אבל להיכא דאפשר וצריך טענה והיינו דבא למעט מחיוב כפל בטוען טענת לסטים מזויין אבל לא ממעט מחיוב שבועה כיון דלא צריך לטענה וכנ"ל.
ואם אמנם אין זה מרווח כיון דבפרשת ש"ש אינו מבואר דין דטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל ומסתבר דכל חיובו משום דלא גרע מש"ח דחייב בכפל אם פטר עצמו בטענת גנב ונשבע ע"ז ואנו נאמר דכוונת המעוט בש"ש הוא על מה דלא מפורש באותה פרשה, בכ"ז לא מן הנמנע לומר דכי יתן איש בא למעט היכא דצריך לטענה, ולפי האמת ישנו גם בש"ש שכזה לענין חיוב כפל בבא לפטור עצמו בטענת לסטים מזויין.
ולפי הנ"ל צריך להיות תלוי אם יש מפרשת ש"ש להוכיח נגד הדעה דמעוטא דכי יתן איש לא קאי על חיוב שבועה, בזה אם ללסטים מזויין דין גנב או גזלן דאם ס"ל לסטים מזויין גזלן הוא וא"כ א"א שיהיה חיוב כפל בש"ש וע"כ קאי המעוט על חיוב שבועה ובדס"ל לסטים מזויין גנב הוא מתפרש המעוט גם בפרשת ש"ש לחיוב כפל, וא"כ להל' דס"ל לסטים מזויין גנב הוא אין קושיא משם להסוברים דהמעוט דכי יתן איש ולא קטן לא קאי על חיוב שבועת שומרים וכנ"ל.
ואיברא דיש לטעון נגד קושית הרמב"ן מפרשת ש"ש גם בלי זה דישנה אפשרות של חיוב כפל בטוען טענת לסטים מזויין גם בש"ש ואף אם לא נחלק כלל בין חיוב שבועה לחיוב כפל, כיון דבכלל השומרים ישנו גם חיוב שבועה הבא מחמת טענה ובעצמו ס"ל דדין דמודה במקצת ישנו גם בשומרים, והיכא דכופר לגמרי דלא לקח ממנו נפטר כדין כופר הכל בהלואה ואינו חייב אלא במודה במקצת ואין הכונה במה דאומרים ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, דהיינו דוקא אמלוה אלא בדוגמת מלוה איירי נמי בפקדון והיינו היכא דלא בא לפטור עצמו בטענת שומרים אלא בטענת כפירה שלא לקח ממנו, וכמבואר בדבריו בחידושיו לשבועות שם ודלא כרש"י בב"ק דף ק"ו אלא כדעת הריב"א בתוס' שם וא"כ גם בש"ש ישנו חיוב שבועה דכי הוא זה הבאה מחמת טענה, ואם דבמבואר לא כתוב בפרשה דש"ש דין דכי הוא זה הרי כבר באנו בנתינת טעם דהמעוט קאי על כל דיני אותו השומר באופן דצריך טענה גם על מה דלא מפורש במיוחד באותה פרשה, ואין כונתי בזה דלשיטת רש"י דבשומרים חייב שבועה גם בכופר הכל אין לבא בטענה זו דהרי גם בכופר הכל הוא חיוב שבועה הבאה מחמת טענה ושייך שיהיה ע"ז המעוט דכי יתן איש, אלא משום דהרמב"ן מדגיש בקושיתו דבש"ש לא כתיב כי הוא זה, ציינתי דאותו הדין ממש ישנו בפועל גם בש"ש, ואם נאמר דל"ל עוד מעוט בפרשה דש"ש הלא לחיובי השבועה הנובעים מכי הוא זה כבר נתמעט בפרשת ש"ח דאין נשבעים לקטן הלא הרמב"ן עצמו לא בא מכח זה אלא משום דלא כתיב בפרשה דש"ש כי הוא זה, וע"ז באתי להעיר דאם רק הדין דכי הוא זה ישנו גם בש"ש כבר שייך כי סובב גם ע"ז המעוט והכל כנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה