אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ג
יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גנבה ואבדה ומתה וכיוצא בהן שאם הי' שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם הי' שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלין פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלים, ודין אמת הוא זה למבינים.
השגת הראב"ד. יראה לי שאם פשע השומר וכו' עד למזיק מטלטלין. א"א ואם אמת הוא זה למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם, ואם נפשך לומר הלא מודה במקצת שאם יודה ישלם, ואעפ"כ אינו נשבע, הרי אמרה תורה כלל ופרט בש"ח וכלל ופרט בש"ש מה ש"ש מיעט את שלו מעיקר התשלומין ולא מן השבועה לבדה, אף ש"ח שמיעט את אלו אף מעיקר התשלומין ולא מן השבועה לבדה, ואין פושע מזיק שאם הי' כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק.
דברי הראב"ד צריכים באור במה שהתחיל בהשגתו דש"ח למה אינו נשבע וכתב ע"ז ואם נפשך לומר דהא מוב"מ אינו נשבע והשיג מטעם אחר דש"ח דומיא דש"ש, וקשה כלשון הגמ' ודקארי לה מאי קארי לה, ולמה התחיל להשיג בדבר מופרך דהא ודאי דאין נשבעין על הקרקעות ואינך, בין בשבועת מוב"מ בין בשבועת ע"א וא"כ מהיכי תיתי יהי' חייב שבועה בשבועת השומרים, והנה ידוע השאלה אם דין שבועה היא רק חיוב שבועה אלא דאם אינו נשבע משלם ונחתינן לנכסיה בשביל שאינו מקיים חיובו, או דאמרה תורה דטענתו צריכה בירור ובלא בירור צריך לשלם, ומוכיחים מהא דקיי"ל דאם אינו יכול לשבע משלם ומוכח כאופן הב', אלא דזה תלוי בדין לא הוי ליה למידע פטור, וכשיטת התוס' והראב"ד בפ"ה מהל' שאלה ופקדון, א"כ מוכח דאין הטעם משום דעיקר הטענה בלא בירור צריך לשלם, דא"כ מה מועיל דלא הוי ליה למידע, וע"כ דהוא רק חיוב שבועה ומ"מ בהוי ליה למידע משלם משום דכיון דאמרה תורה שישבע ואם לא ישבע נחתינן לנכסיה ומשלם, א"כ לא יכול לפטור את עצמו במה שטען מתחלה טענת איני יודע ואינו יכול לישבע, דכיון דעיקר הכפירה מחייבו שבועת בירור לא נפטר במה שטען שאינו יכול לברר, וכמש"כ הראב"ד שם וז"ל דהתם הוי ליה למידע ואערומי הוא דקא מערים ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת, אבל היכי דלא הוי ליה למידע א"א לחול עליו שבועת בירור כלל, אבל לשיטת הרמב"ם דגם לא הוי ליה למידע חייב, א"כ ע"כ מוכח דעיקר הטענה צריכה בירור של פטור.
ולפי"ז יש מקום לחלק בין שבועת מוב"מ וע"א לשבועת שומרים דכיון שבארנו דלהשטות דלא הוי ליה למידע פטור אין שבועה דין בירור שבל"ז צריך לשלם מצד עיקר הטענה, וזהו דעת הראב"ד, א"כ יש לומר דכל זה הוא בשבועת מוב"מ ובשבועת ע"א, אבל בשבועת שומרים נוכל לומר דטענת אונס וכן טענת גנבה ואבדה אינה טענה מצד עצמה כלל בלא בירור של שבועה, וממילא מוכח דכיון שפטרה תורה ש"ח משבועה בקרקעות ועבדים ושטרות ע"כ משום דהוא פטור מעיקר חיוב התשלומין אלא דמ"מ לא פסיקא להראב"ד הך סברא וכתב ואם נפשך לומר דאין נ"מ בין שבועת שומרים לשבועת מוב"מ ובא להשיג מטעם אחר לדמות פטור דש"ח לש"ש.
ובדברינו נוכל לבאר דברי הראב"ד בב"ב דף ע' גבי שטר כיס היוצא על היתומים למ"ד נשבע וגובה מחצה דהתוס' כתבו דמה דאינו משלם פלגא דפקדון משום דטענינן ליורשים שאביהן החזיר כיון דאביהן הי' נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, אבל לא טענינן נאנסו דמילתא דלא שכיחי לא טענינן ליתמי, וכתבו בתוס' ואין להקשות אמאי פטרינן להו הא מחוייבין הן שבועה ואין יכולין לישבע דלגבי יורשין לא אמרינן משואיל"מ, והבעל המאור כתב שם וז"ל והרב ר' אברהם ז"ל דחה זו הסברא ואמר דלא אמרינן משואיל"מ אלא בענין היו שניהם חשודין דאיכא גבי לוה ריעותא דחשדא אי נמי גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דריעא נמי טענתיה מ"ש דידע בהני ולא ידע בהני, אבל הכא דאבוהון לא הוי גביה ריעותא דאלו הוא קיים ופטר נפשיה לא אמרינן הכי, והביא ראיה מדברי ר"ח ז"ל, ולא הי' צריך לטעם שאמר ולא לראי' שהביא כי הטעם והראי' מפורסם מן הכתוב ומן ההלכה, דתני ר' אמי שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים, ודברי הראב"ד צריכים ביאור דלמה הוצרך להאריך בדבר ידוע בגמ' דביורשין לא אמרינן מתוך, אבל לפימש"כ הי' שפיר מקום לומר דמה דלמדנו מן הכתוב דביורשין לא אמרינן מתוך, זהו דוקא בשבועת מוב"מ כדאוקים בגמ', אבל טענת נאנסו היא טענה שצריכה בירור מצד עצמה לכן הוצרך לומר דגם בשבועת השומרים היכי דליכא ריעותא לא אמרינן מתוך, ואפשר לומר עוד בכונתו דאפי' נימא גבי שומר עצמו דצריך השבועה לעיקר הפטור זהו כמש"כ בתוס' דאונסא קלא אית ליה והי' יכול להביא עדים. דהא במקום שבודאי יש עדים לא מהני אפי' שבועה כדאיסי בן יהודה דיש רואה יביא ראי' ויפטר, אבל ביורשין דליכא ריעותא זו פטורין גם בלא שבועה, ולא עוד אלא שטוענין להם דהא כן שיטת הראב"ד, ולפי"ז נוכל לומר דאפי' לדעת הראב"ד גבי יורשין דחסרון שבועה אינו עיכוב להפטור מ"מ גבי שומר עצמו יש מקום לחלק בין שבועת השומרים לשבועת מוב"מ, ולכן הסתפק כאן בזה אם יש להוכיח מפטור שבועת מוב"מ לפטור שבועת השומרים גבי קרקעות ועבדים ושטרות.
והנה צריך ביאור מה דמוקים רבא הא דתני ר' אמי דשבועת ד' וגו' ולא בין היורשים בשבועת מוב"מ ולא בשבועת שומרים דעלה קאי קרא ובכה"ג דשטר כיס היוצא על היתומים שכתבו בזה הראשונים דמשו"ה לא אמרינן גבי היורשים. ולשיטת התו' מיושב דלא טענינן ליתמי נאנסו, אכן כבר העיר בקצוה"ח סי' ל"ט דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא היכי דרשינן קרא דולא בין היורשים, והקשה זה לפימש"כ התו' דלמ"ד שעל"ד אפי' בשעבדו בפי' לא מהני, ועיין בנתיבות שכתב דמשכחת לה בהחזיר המשכון, וא"כ א"א לאוקמי בשטר כיס היוצא על היתומים, כיון דגם שטר לא מהני מדאורייתא, וכבר כתב שם הקצוה"ח מד' התו' בגיטין דרבא סובר שעל"ד ולאוקמי ג"כ בשנתן לו משכון יש לומר דגבי פקדון כיון דכ"ז שהחפץ בעין אכתי ליכא חיוב תשלומין, ולפי"מ שנכתוב לפנינו בדעת הרמב"ם יש חיוב על הנפקד להחזיר הפקדון, אבל עכ"פ ליכא חיוב תשלומין לא אמרינן בזה בע"ח קונה משכון, ואף דחזינן דחל שעבוד על הנכסים כשכותב לו שטר ע"ז כדמוכח מדין שטר כיס היוצא על היתומים דדיינינן בחלק הפקדון רק בדין טענת נאנסו, אבל עכ"פ הי' אפשר להשתלם גם מהיתומים מהנכסים שנשארו מאביהן, אפשר דיש לחלק בין דין שעבוד בשטר דאפשר לשעבד הנכסים גם בעד חיובו להחזיר הפקדון, אבל בע"ח קונה משכון נימא דלא הוי אלא בחוב מבורר, ולפי"ז יהי' צריך לומר דנ"מ בין אי שעבודא דאורייתא דכתב רשב"ם בב"ב דף קע"ד מקרא דיוציא אליך את העבוט, א"כ משכון ושעבוד שוים, ולרגמ"ה שפי' שם משום דכתיב עבד לוה לאיש מלוה ג"כ אינו מוכח דגבי חיוב פקדון איכא שעבוד, ובין אי שעל"ד דאמרינן דחל שעבוד בכל אופני חיוב כשנשתעבד בשטר, ויש לעיין בכ"ז.
ובעיקר הך מילתא אם בשבועת שומרים מהני השבועה לעיקר הפטור דחידשה תורה דנאמן להפטר בטענת אונס ע"י שבועה או דמן הדין הי' להשומר להיות נאמן בלא שבועה, רק דחידשה תורה לחייבו שבועה, יש לתלות בהמחלוקת בדין יש רואה דצריך להביא ראי' דהרמב"ם בפ"ב מה' שלוחין הל' ט' סובר דכן הדין בכל שבועות התורה, והטור כתב שם דהרמ"ה חולק וסובר דהוא דוקא בשבועת השומרים, ועיין מה שכתבתי שם, ויש לומר דתלוי בזה דאם נימא דבשומרים עיקר דין הנאמנות שיפטר בטענת נאנסו הוא ע"י השבועה, א"כ י"ל דדוקא בזה חידשה תורה דאם יש רואה צריך להביא ראי', אבל בטענת החזרתי שהיא טענה טובה מחמת עצמה אפי' יש רואה א"צ להביא ראי', ולכן מד' הרמב"ם דסובר דבכל שבועות כן ע"כ דסובר דגם טענת נאנסו הוי טענה מעלייתא להפטר אלא שחידשה תורה שבועה בשומרים, וממילא ילפינן דין דאיסי דיש רואה לכל השבועות, דאם יש רואה צריך להביא ראי'.
ובמה שהקשה הראב"ד דנלמד פטורו דש"ח מפטורו דש"ש נראה דהרמב"ם בפ"א הל' ב' כשכתב השלשה דינים דש"ח וש"ש ושואל לא כתב כלל דין דש"ח צריך לשלם אם פשע, וכתב רק פטורו דש"ח דאם נגנב או נאבד ואצ"ל אם נאנס נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור, והנה בודאי מלשון זה מוכח דאם לא שמר חייב, ומ"מ צריך טעם למה לא כתב בפי' דאם פשע חייב לשלם, איברא דכן הוא לשון המשנה בב"מ דף צ"ב ע"א ש"ח נשבע על הכל, והתוס' בדף צ"ד ע"ב כתבו דלא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים, ומ"מ בדברי הרמב"ם אינו מיושב כיון דלא כתב לשון המשנה הי' לו לכתוב בפי' דאם פשע חייב ואם שמר כדרך השומרים פטור, והנה בדף צ"ה בפלוגתא דפשיעה בבעלים דפליגי אי קרא דבעליו עמו קאי אש"ח, פירש"י בד"ה אש"ח דכתיבא ביה פשיעה על כל דבר פשע, והרמב"ם לא הזכיר דין חיוב פשיעה ולא קרא דעל כל דבר פשע אף שדרכו לכתוב המקור מהכתוב, ומוכח דסובר דפשיעה מסברא חייב, ובסוף המפקיד מוקמי ב"ש וב"ה קרא זה לדין שליחות יד, ואולי סובר רש"י דתרתי ש"מ.
ונראה דהרמב"ם סובר דכל השומרים נתחייבו משעת משיכה לשמור הפקדון ולהחזירו לבעלים, ודוקא אם שמר כדרך השומרין נפטר מחיובו, ומה שהוצרך הרמב"ם לכתוב דפושע הוא מזיק היינו דלא נימא דבמה נתחייב הא לא קנו מידו שיתחייב שאם לא ישמור כדרך השומרין ישלם, ע"ז כתב שהפושע מזיק הוא והיינו דלא צריך דין חדש מדיני שומרים שיתחייב במה שקבל עליו, שנאמר דכיון שנתמעטו קרקעות ועבדים ושטרות מדיני שמירה פטור גם בפשיעה, אלא דהוא מסברא בלא דינים מיוחדים מדיני שומרים, דכיון שהמפקיד סמך עליו וקבל עליו שמירת הפקדון ופשע בו הוי כמזיק וחייב, ולכן אף שנתמעטו מדיני שומרים, חייבין על הפשיעה, ומה דפטור בפשיעה בבעלים שאני התם דגזה"כ הוא לפטור אף בש"ח, וע"כ דהוא לפטור גם מפשיעה, ונמצא דאף דכתב הרמב"ם דפשיעה הוי כמו מזיק, אבל אין הכונה דחייב על הפשיעה אלא עיקר החיוב הוא שלא קיים התחייבותו ולא שמר כדרך השומרין דאם לא שמר ממילא חייב כיון שנתחייב לשמור, אלא דמ"מ אין עיקר השבועה אלא שאין אצלו הפקדון ושאר השבועות היינו ששמר כדרך השומרין ושלא שלח ידו הוא ע"י גלגול כמו שכתב בפ"ד מה' שאלה ופקדון.
ועכשיו לא קשה מה שכתב הראב"ד דש"ח דומיא דש"ש דחיובא דש"ח לשלם אם פשע לא כתיב להדיא ואין חיובו מדין חיוב שומרים שחייבה תורה, אלא שנתחייב בעצמו לשמור וממילא אף שנתמעטו מדיני שומרים מ"מ אם פשע ולא שמר שפיר חייב, ואף דפשיעה בבעלים פטור שאני התם דאמרה תורה לא ישלם וכנ"ל ובאמת בבעלים אינו משום דנתמעט מדיני שומרים דהא מוכח מד' התוס' בב"ק דף נ"ז ע"ב דחייב שבועה, ובקצוה"ח בסי' רצ"א ס"ק י"ח הביא דהוא פלוגתא בירושלמי.
-השמטות ומלואים-
בארתי בד"ה ולפי"ז. דיש לומר דדין אם בלא הוי ליה למידע אמרינן משואיל"מ תלוי אם דין שבועה במוב"מ הוא רק חיוב שבועה, או שהטענה צריכה בירור ליפטר ולפי"ז כתבתי דיש לומר דגם להראב"ד דסובר דבלא הו"ל למידע פטור זהו דוקא בשבועת מודה במקצת דאין הטענה בעצמה מצריכה בירור, אבל בשבועת שומרים יש לומר שהטענה בעצמה צריכה בירור, ואח"כ כתבתי בד"ה ובעיקר, דהך מילתא אם טענת נאנסו בשומרים צריכה בירור יש לתלות בהמחלוקת הרמב"ם והרמ"ה בדין יש רואה, דהרמב"ם סובר דמשבועת שומרים ילפינן גם בשאר שבועות, ולפי"ז ע"כ דסובר דגם טענת נאנסו הוי טענה מצד עצמה, והעירני נכדי הרב מ' שניאור שיחי' דיש כאן סתירה דלפימש"כ דלשיטת הרמב"ם דסובר דגם בלא הו"ל למידע משלם כשאינו יכול לישבע ע"כ דסובר דגם בשאר שבועות הטענה מצד עצמה מצריכה בירור, א"כ אין הוכחה משיטתו גבי יש רואה דשבועת השומרים אין הטענה מצריכה בירור, כיון דלשיטתו גם בשאר שבועות הטענה בעצמה צריכה בירור.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב חתני הגאון ר' יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ח ספר פרשת המלך.
מה שכתבתי בתחלת ההשמטות בשמו ממה שאמר לי מכבר נמצא זה עתה בתוך דבריו שביאר הענין ברחבה.
בפ"ב מהל' שכירות הל"ג כתב הרמב"ם דאף דעבדים וקרקעות ושטרות איתמעטו מדיני שומרים. איתמעטו רק מדין גנבה ואבדה ומתה וכיוצא בהם שאם היה ש"ח כו' פטור משבועה וכן אם היה ש"ש כו' פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלים. והר"א השיג עליו בזה מכמה טעמים. וכבוד אאמו"ר דן שם בישוב שיטת הרמב"ם מהשגותיו של הר"א.
ויש בזה להעיר על נקודה חדשה בנוגע לדברי הרמב"ם ושיטתו דכפי הנראה מדברי הדנים בשיטת הרמב"ם שכל הפושע מזיק הוא ומשו"ה חייב בפשיעה גם בעבדים וקרקעות ושטרות. כן הוא לדידיה גם בהקדשות ומפורש כן בדברי הש"ך בסימן ס"ו ס"ק קכ"ו. ודברי המשנה דשקלים המובאים בב"מ דף נ"ח דבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים מביא כיסוד לדברי הרמב"ם דלדעתו ממה דהשיבו בגמ' שם על הקושיא דאיך נשבעים לגזברים דהרי הקדש נתמעט מדין שבועה. דשבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות. מוכח דמדינא אם אמנם פשע מחויב בתשלומים. ושייך לומר דתקנו בזה שלא נאמין שלא פשע אלא בשבועה וע"ש בדבריו. בכ"א נראה ברור דס"ל דשיטת הרמב"ם היא דגם בהקדש מחוייב על פשיעה. וכן נראה מדברי הלח"מ כאן דמקשה על שיטת הרמב"ם מהוכחת התוס' בב"מ נ"ז ע"ב לדבריהם דגם בפשע פטור על כל אלה ממה דהקשו בגמ' שם דף נ"ח על הנאמר במשנה נושא שכר אינו משלם מדברי הברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים כו' לפיכך אחריות שבת עליו מאי לאו לשלם. ולא השיבו בגמ' דאיירי בדפשע אלא ודאי דאפי' בפשע בהקדש פטור והכ"נ באינך. ומבואר בדבריו דאין לחלק לשיטת הרמב"ם בין הקדש לאינך.
אמנם פשטות דברי הרמב"ם שבכאן מורה על החלוק שביניהם דבהא כותב שלשה דינים האמורים בתורה בד' השומרים אינן אלא במטלטלים כו' יצאו קרקעות ויצאו העבדים כו' ויצאו השטרות כו' ויצאו הקדשות כו' מכאן אמרו חכמים העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ש"ח שלהם אינו נשבע כו' ואח"כ בה"ג כותב יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גו"א כו'. ומבואר דבבואו בחדוש דבריו בדין דכשפשע חייב אינו מזכיר הקדשות רק עבדים קרקעות ושטרות. אף דבה"א מזכיר שני פעמים במפורש הקדשות. ואם דבראש דבריו בה"ג כותב שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם. והיה אפשר לומר דנכלל בזה גם הקדשות אבל ממה דמסיק ומפרש כולם. וכותב שאינו פטור בפשע בעבדים וקרקעות ושטרות ומשמיט הקדשות נראה ודאי דדוקא קתני ובכונה השמיט להקדשות.
אלא דאפשר לומר כיון דלפני זה בה"ב מביא דתקנו חכמים שנשבעים על הקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. ממילא כבר לא צריך להזכיר בה"ג שאם פשע חייב בהקדשות כיון דמתקנת חכמים גם נשבעים שלא פשע א"כ ודאי משלמים כשפשע. אמנם לאחר העיון אין זה מיישב הענין. דהרי מה דכותב בה"ב דנשבעים הוא מתק"ח ובה"ג דן מה דמחוייב בעבדים ושטרות וקרקעות אם פשע מעיקר הדין ומדאורייתא והיה לו להזכיר דין זה גם בהקדשות. ואם כפי דכבר הזכרנו מדברי הש"ך מדברי הגמ' בב"מ דשבועה זו ת"ח היא. מביא סעד לשיטת הרמב"ם דבפשע חייב מדאורייתא וכנ"ל. אמנם בדברי הרמב"ם דכותב הכל במבואר להל'. אין לומר דממה דכותב דנשבעים על ההקדשות מתקנת חכמים. כבר מבינים דבפשע מחוייב מדאורייתא. ואין לו יותר צורך להזכיר מזה ואדרבא אם יסוד הדין במה דכתב דנראה לו דבפשע חייב הוא מדברי הגמ' בהקדשות היה לו ודאי לכתוב בראש דין זה בהקדשות ולכתוב אח"כ מה דבהקדשות מת"ח גם נשבעים שבועת השומרים.
ועוד דממה דכותב הרמב"ם מת"ח שנשבעים על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה. עוד אינו מבואר דנשבע שלא פשע דנדע מזה ממילא דכשפשע מחוייב. דהרי אפשר לכוון דבריו לשבועה שאינו ברשותו. דבזה ודאי אם אמנם ברשותו עליו להחזיר ופטור מדינא גם משבועה שאינה ברשותו. ומת"ח נשבע בהקדשות ועיין במ"מ בה"ב כאן. וכן מבואר בד' הרמב"ן בחידושיו לב"מ נ"ח דבכל הנך פטור מדינא גם משבועה שאינה ברשותו. ומוכיח כן ממה דהגמ' שם לא מתרצת דנשבעים לגזברים בשבועה שאינה ברשותו וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם דפטור מכל שבועה מעיקר הדין. ועיין בדברי הרמב"ם והר"א בהל' טו"נ פ"ה ה"ו ודברי המ"מ שם אינם מבוארים ועיין בלח"מ שם.
ואמנם דעפי"ז כבר הורע יסוד דברי הש"ך להוכיח מגמ' דב"מ כשיטת הרמב"ם לחייב בפשיעה גם בהנך מדאמרו בגמ' שבועה זו דנשבעים לגזברים ת"ח היא. ונראה לו מכאן דרק השבועה היא מת"ח אבל התשלומים ביודעים שפשע מעיקר דין תורה הוא. דהרי גם בגמ' אפשר לפרש דכשתירצו שבועה זו כו' כונתם לשבועה שאינו ברשותו. וכדמקשה הרמב"ן דאם היתה שבועה שאינה ברשותו גם באלה מדאורייתא. היה להם לתרץ דנשבעים לגזברים בשבועה שאינה ברשותו. גם כשמתרצים דשבועה זו מת"ח היא אפשר דכונתם לשבועה שאינה ברשותו.
היוצא מכל הנ"ל דקשה לומר דמשו"ה השמיט הרמב"ם בה"ג הקדשות משום דסמך על מה דכבר כתב בה"ב אלא נראה ודאי מדבריו דשאני דין הקדשות בזה מדין קרקעות עבדים ובשטרות. ובהקדשות אפי' בפשע פטור אלא דודאי יש לחקור אחרי הטעם שיש בזה לחלק בין הקדשות לשאר הדברים דאיתמעטו מדיני שומרים.
ומה שנראה לכאורה בזה כיון דכל טעמו של הרמב"ם דאם פשע חייב לשלם הוא משום שכל הפושע מזיק הוא ועוד מוסיף הרמב"ם לבאר הדבר ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלים. א"כ שאני הקדש דהרי מזיק עצמו פטור גבי הקדש מדין תורה וכדברי התוס' בגיטין מ"ט ע"א וב"ק בדף ו' ז' וסמכו דבריהם על המבואר בירושלמי בראש הנזקין דגם בנזקי גופו נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש. ומוכיחים כן גם מהנראה ממתני' ב"ק ט"ו ע"ש. ויש א"כ אמנם הפרש בין דין המזיק הקדש לדין המזיק הדיוט.
אלא דיש להשיב ע"ז דאם נימא כן יהיה קשה למה צריכים עצם המעוט גבי שומרים מכי יתן איש אל רעהו למעט הקדש דאם גם בפשע אף דחייב להרמב"ם בכל הנך דאיתמעטו מקרא דפרשת שומרים. בהקדש פטור משום דמזיק הקדש פטור. א"כ כש"כ דש"ש פטור על גו"א. ולא צריך קרא למעט ש"ח משבועה שלא פשע כיון דמכח הקרא הזה לא נפטר רק משבועה שלא פשע, ומשום דמזיק הקדש פטור. פטור מעיקר החוב אף בדפשע בין ש"ח בין שאר השומרים.
ובע"כ דאין לבא כאן משום דמזיק הקדש פטור ובטעם הדבר להרמב"ם במיוחד היה אפשר לומר דלא ס"ל כלל מזה דמזיק הקדש פטור ואף דבתוס' סומכים דבריהם על הנאמר בירושלמי גיטין "אי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש". ס"ל כיון דבבבלי אינו מבואר בשום מקום דמזיק הקדש פטור. ואדרבא מהנאמר בב"מ צ"ט משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק משמע דמזיק הקדש איתמעט רק מחומש וילפי' ממזיק תרומה. כדעמדו אמנם ע"ז בתוס' שם ומה דמפרשים בתוס' דחיוב זה אינו אלא מדרבנן פשטות הדברים אינו מורה ע"ז וכן מדברי הרמב"ם בהל' גו"א פ"ג ה"ג דסתים ותני אבל בהקדש אינו כן אלא משלם עשרה משמע דחיוב הקרן הוא מעיקר הדין וע"ש.
ועיקר דבריו בזה דדרשינן כי יאכל פרט למזיק הוא בהל' תרומות פ"ו ה"ח ושם ודאי לכו"ע חיוב הקרן הוא מדאורייתא וכמבואר בתוס' עצמם שם ואף דבירושלמי מסתמך על ברייתא דר' חייא, אמנם דברי הברייתא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה דהוא מתוספתא פ"ד דב"ק אפשר לפרש בכל נזקי ממון ולא בנזקי גופו. אלא דבירושלמי גיטין שם מפרשה גם בנזקי גופו. ולא נראה לי כן מבבלי שם ועיין בפני יהושע גיטין דף נ"ג גבי הכהנים שפגלו במקדש דמפרש אמנם כן בשיטת רש"י דלא ס"ל כתוס' בזה דמזיק הקדש פטור מדאורייתא גם בקרן וכדנימא כן בשיטת הרמב"ם כבר בטל הטעם הנ"ל דמשום הכי יש לפטור גבי הקדש גם בפשע אף לדידיה משום דמזיק הקדש ג"כ פטור.
ואמנם דגם בלי זה דיש לדון בשיטת הרמב"ם דיסבור דמזיק הקדש חייב ונימא דס"ל בזה כשיטת התוס' דמזיק הקדש פטור יש הכרח לומר דאין חיובי השומרים תלוי בדין חיובו דמזיק, דהרי אם נימא דתלוי זב"ז יהיה קשה גם לתוס' דס"ל ודאי דמזיק הקדש פטור למה לדידהו לקרא למעט הקדש מחיובי שומרים. כיון דאפי' בפשעו פטורים משום דמזיק הקדש פטור ונראה דאין לדידהו שום חלוק ביסוד הפטור בין הקדש לקרקעות עבדים ושטרות ממה דמוכיחים דגם בפשע פטור בכל הנך מההיא דהשומר את התנוק כו'. ולפי הנראה מדבריהם בדף נ"ח בד"ה "לשמור" איירי זה בהקדש וכפירושו של רש"י שם וברור א"כ דס"ל גם הם דכל הפטור גבי הקדש הוא רק ממעוטא דקרא דרעהו ולא של הקדש וכמפורש בברייתא בגמ' שם. ול"ל מעוטא לזה כיון דגם מזיק הקדש פטור וכנ"ל. ובהכרח עלינו לומר דאף לאחר דנתמעט מזיק הקדש. הייתי עוד אומר דשאני דיני שומרים כיון דקבל עליו לשמור הוי כאילו התחייב עצמו בחיובים הנובעים עפ"י דיני התורה מקבלת שמירתו. ואף דנתמעט מכי יאכל פרט למזיק מחיובי מזיק גבי הקדש. לא נתמעט בזה מחיובי שומרים שקבל עליו לולא המעוט המיוחד דאיכא גבי שומרים דממעט להקדש.
ולפי"ז נראה דכבר אין לומר בדעת הרמב"ם דמשום דכותב בטעם החיוב בפשע בקרקעות ועבדים ושטרות שכל הפושע מזיק הוא. לפיכך בהקדש דגם מזיק הקדש פטור אף בפשע צריך להיות פטור הרי שאני חיוב השומרים דאף על פטור גו"א דש"ש בהקדש צריך למעוטא דקרא אף דמזיק הקדש פטור ומשום דשאני שומר דחיוביו הם כתוצאה ממה דקבל עליו לשמור וכנ"ל.
אלא דבכ"ז יש עוד לדון בישוב שיטת הרמב"ם בדרך הנ"ל ולומר דאף אם גם דעתו כן דחיובי שומרים לא מתחשבים עם דיני חיובי מזיק. ואף דמזיק הקדש פטור אפ"ה מחיובי שומרים לא היה נפטר לולא מעוטא דקרא בכ"ז בפשע בהקדש עוד יש לפטור מכח זה דמזיק הקדש פטור. והטעם שבדבר כיון דכל הנך נתמעטו מדיני שומרים וחיוביהם ואם בכ"ז ס"ל הרמב"ם דבפשע השומר חייב גם על הנך דאיתמעטו מקרא. ומשום דפושע הוי כמזיק כבר לא באים בזה מכח חיובי השומרים אלא מגדר חיובו דמזיק. וע"ז כבר י"ל דבהקדש כיון דמזיק פטור גם פושע פטור ויוצא לפי"ז אל נכון דאף דמזיק הקדש פטור, מ"מ צריך למעוטא דקרא דאין חיובי שומרים בהקדש דלולא מעוטא דקרא לא היה חיובי שומרים נמדדים כלל עם גדרי הדין דמזיק. אבל אחר דכבר נתמעט מקרא דאין מדיני שומרים בהקדש אם נבוא לומר בכ"ז בדפשע חייב להרמב"ם ומשום שכל פושע מזיק הוא, החיוב הזה כבר נמדד עם גדר הדין וחיובו דמזיק וכנ"ל.
אמנם אין עוד הדברים מספיקים דודאי גם הרמב"ם דס"ל דבפשע חייב משום דהוי כמזיק. אין כונתו לומר דחיובו אינו תלוי כלל בזה דקבל עליו להיות לשומר ואף דנראה דהבין כן בדבריו הר"א ז"ל בהשגותיו דמשיג על הרמב"ם וכותב דאין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור. אבל בשיטת הרמב"ם נראה ודאי דלא כיון כלל לומר דחיובו בפשע הוא בלי קשר כלל עם זה שנעשה לשומר אלא דס"ל דאם רק נעשה לשומר ומחויב בשמירת הדבר אז בדפשע בשמירתו. כבר מחויב גם בלי זה דכתוב ומבואר חיובו בפרשת השומרים וגם באופן דנתמעט מחיובים שבפרשה מחויב בדפשע שכל פושע מזיק הוא ואין המעוטים בכל הנך באים אלא על החיובים הלמדים אותם ויודעים עליהם רק מתוך המבואר בקרא. אכן לענין שמירה בבעליו אמרי' דמועיל הפטור גם בפשע כיון דגם אז חיובו קשור בזה דשם שומר עליו. ואם מפורש בפרשה דאם בעליו עמו לא ישלם נאמר בזה דאינו כלל לשומר באם בעליו עמו. וממילא נתמעט גם בפשע כיון דגם אז יסוד חיובו הוא מה דקבל עליו לשמור. ועיין בש"ך שם בדבריו לחלק בין הנושאים בבאור דברים מעין זה וגם כבו' אאמו"ר בפנים הספר עמד ע"ז ליישב דברי הרמב"ם מהשגתו של הר"א וכיון שכן דגם להרמב"ם עיקר חיובו בפשע הוא משום דקבל עליו להיות לשומר ע"ז. הדרנא להנ"ל דמה דס"ל דמזיק הקדש פטור אינו גורם פטור לחיוב הנובע מכח מה שקבל עליו לשמור.
ואולי בכ"ז נאמר אליביה כיון דבנדון זה חיובו בפשע אם רק קבל עליו לשמור הוא מן הסברא ומשום שכל פושע מזיק הוא כבר שייך לבא בזה מדיני פטור מזיק ואף דלולא היה שומר שקבל עליו לשמור לא היה שייך לעשותו לפושע בשמירה, אבל כיון דאם רק נעשה עי"ז לפושע כבר גדר דין מזיק עליו וזוהי סיבת חיובו ומה דצריך שיהיה לשומר היינו רק משום דבלא זה לא שייך לומר דפשע בשמירה ולכן כבר שייך לפוטרו בהקדש באם ס"ל דמזיק הקדש פטור.
ועפ"י הנ"ל דנימא בשיטת הרמב"ם דמה דחייב בפשע הוא רק בקרקעות ועבדים ושטרות ולא בהקדשות, מיושבת ודאי הקושיא דמקשים על הרמב"ם מההיא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' דהוכיחו התוס' משם דגם בפשע פטור וכנ"ל. כיון דלפירוש רש"י ותוס' שם איירי הכל בהקדשות ולשמור את הפרה היינו הפרה האדומה שלא תפסול בעלית עול או מום ולשמור את התינוק היינו שמגדלים אותו לפרה וזרעים היינו בשדה הזרוע לעומר. והלח"מ כשמקשה על הרמב"ם מקשה ג"כ לפי הפירוש הזה וההוכחה היא ממה דמקשים בגמ' שם על הנאמר ש"ש אינו משלם ממה דאיתא בברייתא היה שכיר שבת כו' אחריות שבת עליו ולא משני כשפשע. א"כ להנ"ל בשיטת הרמב"ם דבהקדשות אמנם גם לדידיה אין חלוק בין פשע ללא פשע ולעולם פטור עולה אל נכון מה דלא משני כשפשע ואין להוכיח משם על קרקעות עבדים ושטרות.
אלא דכל זה לפי פרושם של רש"י ותוס' דהברייתא דהשוכר את הפועל איירי בהקדש וכנ"ל. אבל דעת הר"ח וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם לב"מ שם דכולם בשל חול ולא בשל הקדש. ומזרעים קא מותיב דזרעים שנשרשו משמע והיינו קרקעות ומקרקעות קא פריך ומוכיחים כן ממה דבתוספתא שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדש. וכדנפרש כן כבר אין לבא בדרך הישוב הנ"ל ובדעתו יש להוכיח מדבריו בהל' שבת פ"ו הכ"ד דאמנם נוטה בפירושו לפירוש הר"ח דכותב שם השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת כו' ואם היה השכיר שכיר שבת כו' לפיכך אחריות שבת עליו ומסתימת דבריו ביחוד ממה דכותב השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה כו' משמע ודאי דמפרש בשל חול ומענין דאותו הדיוק יש אמנם גם בתוספתא שבת פי"ח וב"מ פ"ו דשם מובא ג"כ לשמור לו את הפרה כו' ולא כנוסח הברייתא שבגמ' לשמור את הפרה וסעד גדול מלשון התוספתא לפירושו של הר"ח. ועיין בחסדי דוד לתוספתא שבת שם דעמד על שנוי הלשון שבין התוספתא והברייתא בגמ' בזה ועיין גם בדבריו לתוספתא ב"מ שם דהעיר ע"ז דמדברי הרמב"ם נראה כהמפרשים דאיירי בשל חול ובזה מתבאר מה דמשמיט הרמב"ם בהל' שבת שם לשמור את הזרעים כיון דבזה דהוא קרקעות כבר הקשו בגמ' ע"ז דאחריות שבת עליו. וצריך להוסיף מה דהשיבו בגמ' ע"ז דאיירי בשקנו מידו ואין מענין הדברים בהל' שבת להביא את זה דאין זה מוסיף כלל על הנוגע להל' שבת ועצם הדין דבשקנו מידו מתחייב גם בהנך דאין בהם מדיני שמירה. מביא בהל' שכירות פ"ב ה"א [אגב יש להעיר דבתוספתא שבת וב"מ שם לא נזכר כלל לשמור את הזרעים רק לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק. ורק בנוסח הברייתא שבגמ' נתוסף לשמור את הזרעים וכבר יש לחשוב דהרמב"ם בהלכותיו לשבת שמביא דבריו בנוסח השנוי בתוספתא מביא בכל כהרצאת הדברים שבתוספתא ושם לא נזכר מזרעים] ובזה מתיישב הערת הלח"מ בהל' שכירות שם על דברי הרמב"ם בהל' שבת שם דלא הזכיר בשקנו מידו. דאין על הרמב"ם להזכיר מזה שם כיון דמביא רק לשמור לו את הפרה ואת התינוק ומפרש כפירוש הר"ח דהיינו בשל חולין וכנ"ל. א"כ אין צריך לקנין מיוחד בישנו בחיוב שומרים.
ולפי"ז ודאי כדי ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל דאם פשע חייב אף בקרקעות ממה דהקשו עליו מקושית הגמ' בהשוכר את הפועל כו' לשמור את הזרעים דאחריות שבת עליו ולא משני שפשע עפ"י דברי הש"ך שם דהלשון השוכר את הפועל כו' לפיכך אחריות שבת עליו משמע בכל דיני חיוב דש"ש ואף בגנבה ואבדה.
והנה איך שלא תהיה שיטת הרמב"ם בדין חיובם של שומרים בהקדשות בדפשעו הרי ברור דשבועה שלא פשעו אין בהקדשות מעיקר הדין אלא מתקנת חכמים וכמבואר במשנה וגמ' ב"מ שם. ושבועות שיש על גו"א נראה דלא תהיה גם מת"ח ומה דאמר ר"א בגמ' דשבועה זו ת"ח היא שלא יזלזלו בהקדשות קאי על שבועה שלא פשע וכמבואר ברש"י שם בבאור דבריו דשבועה זו ליפטר מן התשלומים ובש"ח כו' ובדפשע ודאי אז משלם או מעיקר הדין לשיטת הרמב"ם אם לא נחלק בשיטתו בין הקדש לאינך או מת"ח בדנאמר כנ"ל דבהקדש גם הרמב"ם מודה דפטור השומרים הוא גם בדפשע. וש"ש על גו"א בהקדשות נראה דלא משלם אף מת"ח וממילא כבר לא שייך דנתחייבו בשבועה שלא נגנב או נאבד וכדכבר הערנו ע"ז.
ויש להעיר על כ"ז דדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' שקלים לא מורים כן דדבריו שם בה"ח בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שליח ונגנבו או אבדו אם ש"ח הוא הר"ז נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שנית כו' ומסתימת דבריו אם ש"ח הוא הר"ז נשבע להם ונפטר כדרך כל שו"ח כו' משמע דהשבועה היא מעיקר הדין ומדאורייתא. ולכאורה הר"ז נגד המבואר במשנה ובגמ' ונגד דברי עצמו בפסקיו הל' שכירות וטו"נ וכן קשה מה דכותב בה"ט שקלו את שקליהם ביד ש"ש שהרי הוא חייב בגו"א ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור רואים אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורים שהתורם תורם על הגבוי כו' וברשות הקדש הם ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגו"א כו' ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והם משלמים כו' וגם כאן נראה לכאורה מסתימת דבריו דמה דנשבע לגיזברים הוא מעיקר הדין וכמו מה דנשבעים לפני שנתרמה לאנשי העיר, ומבואר כמו כן דבידוע שנגנב משלם דאל"כ שבועה זו למה היא באה ומפורש כן בדבריו דכותב דבני העיר לא פשעו משום דמסרו לש"ש דמשלם על גו"א והדברים סובבים על אחר שנתרמה דהוא כבר שומר להקדש.
אמנם דבריו בה"ח אפשר ליישבם ולומר דאמנם כוון לזה דהשבועה היא מעיקר הדין ומדאורייתא, דהרי כבר עמד בכ"מ על מה דכותב שם דאם ש"ח הוא נשבע להם וסותם דבריו ואינו מחלק בין משנתרמה התרומה לעד שלא נתרמה כדבריו בה"ט בש"ש וכמבואר במשנה וכותב בישוב הדברים דמשמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש"ח אע"פ שנתרמה תרומה שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו בידי ש"ח וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה. וע"ש עוד דטרח ליישב הסוגיא בגמ' ב"מ אליביה ואיך שלא ניישב אליביה סוגית הגמ' בבבלי ב"מ ובירושלמי שקלים פ"ב ה"א. אבל זהו ודאי ברור דס"ל הכי ומבואר כן גם כאן בדבריו ממה דכותב בה"ט בטעם דבש"ש אחר שנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ובני העיר פטורים משום דמה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש"ש שהוא חייב בגו"א והאונס אינו מצוי ויוצא א"כ מבואר דרק בש"ש אחר שנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ובני העיר פטורים משום דמה היה להם לעשות. אבל במסרו לש"ח דהיה להם לעשות יותר ולמסור לש"ש דמחייב בגו"א נשבעים לבני העיר גם אחר שנתרמה דאין תורמים עליהם ועליהם לשקול פעם אחרת ולפי שיוצא מזה דבשו"ח גם אחר שנתרמה נשבעים לבני העיר א"כ אין זה כלל שומר להקדש ודאי דחיובו בשפשע וכן שבועתו שלא פשע היא מעיקר הדין ומדאורייתא.
אמנם כ"ז בנוגע לדבריו בה"ח בש"ח אבל דבריו בה"ח בש"ש דאחר שנתרמה התרומה נשבעים לגזברים דאז הוי ודאי כבר שומר להקדש. וגם שם נראה מסתימת לשונו כמו שהיתה השבועה והתשלומים מעיקר הדין וזה ודאי א"א ובהכרח עלינו לומר דבה"ט לא כוון לשבועה דאורייתא. אלא למה דאמר ר"א בגמ' שבועה זו ת"ח היא ומשום דלדעתו תקנו חכמים דנשבעים על הקדשות שבועת השומרים כעין של תורה וכדבריו בפ"ב מהל' שכירות סותם וכותב דנשבעים לגזברים. וגם בזה דבש"ש יש מת"ח חיוב תשלומים על גו"א ושבועה שנאנס ישנו הרבה מן החדוש. אמנם לשיטתיה מוכרח הוא הדבר מאוקימתת ר"א בב"מ שם כיון דבשו"ח אמרי' דאף לאחר שנתרמה התרומה נשבעים לבני עיר והשבועה הוי ודאי אז מעיקר הדין ומדאורייתא. א"כ בע"כ דברי ר' אלעזר דמעמיד הנאמר במשנה דמשנתרמה התרומה נשבעים לגזברים בשבועה זו תקנת חכמים היא הם בש"ש דבזה איירי במתני' דאמרה דאם משנתרמה התרומה כבר אין להם שייכות לבני העיר והם שומרים להקדש ואין לומר דגם אם מוקמינן דברי ר"א בש"ש אין עוד הכרח דהכונה לשבועה דנגנבו באונס. ואפשר דלחייב ש"ש דהקדש בגו"א לא היתה כלל תקנה. ומה דנשבעים הוא שלא פשעו ובכ"ז השבועה היא רק מת"ח דרק בש"ח שפשע במסרו לו אז גם אחר שנתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ומעיקר הדין. אבל אם רק מסר לש"ש דלא פשע במסירתו נשבעים לגזברים וממילא גם שבועה שלא פשע היא רק מת"ח. זה א"א דהרי מעצם מה דאמרי' דבמסרו לש"ש לא פשע מוכח ההפך דכל הטעם דלא פשע הוא משום דמה היה לו לעשות כיון דמסר לש"ש דחייב בגו"א וכנ"ל. א"כ ממילא כבר מוכח דתקנו דיתחייב בגו"א ונשבעים ע"ז דנגנבו בלסטים מזויינים.
ואף דבגמ' ב"מ שם אמרו לפנ"ז דיותר מתאים להעמיד המשנה לפי משמעותם של הדברים בשו"ח אבל זה ודאי ס"ל להרמב"ם דאינו לפי האמת וא"א כלל אליביה להעמיד בשו"ח. ומעמיד מסקנת הגמ' דהיינו תרוצו של ר"א לפי ההנחה הזאת דבמסרו לשו"ח גם אחר שנתרמה התרומה בני העיר הם הבעלים ולא ניחא ליה לאוקמי דנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים ואומר ע"כ דשבועה זו ת"ח היא ומיירי בש"ש והכל כנ"ל.
ומתוך הדברים הללו נסתרים ממילא דברי הש"ך הנ"ל דמביא כסעד לדברי הרמב"ם דגם בהנך דאיתמעטו מדיני שמירה חייבים בפשע. ממה דאמרו בגמ' שבועה זו ת"ח היא וקאי על שבועה שלא פשע. ונראה דרק השבועה היא מת"ח אבל החיוב הוא מעיקר הדין ולפי דבריו יש מכאן סמך ג"כ דלהרמב"ם אין חלוק בין קרקעות עבדים ושטרות והקדשות בזה, דלהנ"ל דהרמב"ם בע"כ מפרש לדברי ר"א בש"ש. א"כ אין כלל כונת הגמ' דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא על ש"ח ועל שבועה שלא פשע דבזה ישנו אליביה מחיוב שבועה דאורייתא ואינו כלל שומר של הקדש וכנ"ל. וקאי על ש"ש ונשבעים שנגנבו באונס ובזה ודאי כבר מוכרחים לומר דגם התשלומים הם מת"ח והתקנה היתה על הכל בין על חיוב התשלומים כשיודעים שנגנבה בין על חיוב שבועה כשלא יודעים, בכ"א דוקא לשיטת הרמב"ם אין מגמ' זו שום סמך לדעתו בחיוב פושע בכל הנך דתירוצו של ר"א לא דן כלל בחיוב פשיעה והכל כנ"ל.
וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירות חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו, ופשע ולא עשה חייב כמו שהפסיד בידים וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידים חייב על כל פנים.
השגת הראב"ד. וכן הורו רבותי וכו' עד על כל פנים; א"א משנתנו היא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, משום דבידו היא ועשאוה כתנאי ב"ד, ושכיר שהפסיד מלאכתו דבר פשוט הוא שהוא מזיק בידים שתלא טבחא אומנא מותרים ועומדים הן עכ"ל.
כתב המ"מ דמה שכתב כאן הרמב"ם אינו שייך להמשנה דאם אוביר ולא אעביד דכאן לא התנה שאם לא יעשה ישלם, וגם אין התשלומין שוים, דשם משלם מה שהי' ראוי לעשות וכאן אינו משלם אלא מה שהפסיד, והיינו אם עי"ז שעשה נתקלקל הכרם, והקשה הלח"מ דהא בפ"ח כתב המ"מ דאפי' לא כתב כמו שכתב דכתנאי ב"ד דמי, ותי' הלח"מ דמה שכתב המ"מ שם אע"פ שלא כתב היינו דכשאמר בע"פ אע"פ שלא כתב, וכאן הוא שלא אמר כלל בע"פ, ותירוצו לא נראה דכיון שכ' המ"מ דהוא כתנאי ב"ד ובתנאי ב"ד לא בעי אמירתו וכדתנן בכתובות דף נ"א ודף נ"ב בהרבה דינים בתנאי כתובה דלא כתב לה חייב שהוא תנאי ב"ד, אלא דבאמת בלשון הרמב"ם בפ"ח לא משמע כד' המ"מ דאף אם לא כתב חייב, אך גם לדברי המ"מ שם יש לומר דעיקר לשון אם אוביר ולא אעביד היינו שיניח השדה בורה שלא תכניס כלום; אבל מה שהחסיר איזה עבודה ושאר העבודות עשה והכרם עשה פירות אלא שחסר מכפי שהי' ראוי לעשות י"ל דזה לא נכנס בהך דינא דאם אוביר ולא אעביד ואינו חייב אלא בשביל מה שהבטיח שיעשה כל המלאכות האלו, לכן אין לחייבו אלא מדין פושע.
והנה הרב האי גאון בסוף ס' המקח סובר דגם באם אוביר ולא אעביד אף שלא התנה חייב מדין פושע שהוא כמזיק וצריך לשלם במיטבא; ובמתני' אשמעינן דבמה שאמר לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לא גרע בזה שהתנה, שנאמר דהוי אסמכתא, והבאתי דבריו בפ' י"א מה' מכירה הל' א' ובהשמטות שם בארתי כונתו מה דהוי ס"ד דע"פ התנאי יתבטל מה שהי' מחוייב ע"פ דין, משום דטעמו שכתב דהוי פושע והוא כמו מזיק זהו ע"כ משום שסמך עליו בעל השדה שבודאי יזרע השדה, וא"כ כל זה הוא כשקבל בסתם, אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא א"כ כבר הטיל ספק בקבלתו את השדה דאפשר לא יזרע רק שישלם לו במיטבא, א"כ יש סברא לומר דכבר אינו מזיק על עיקר השדה רק שאנו באין לחייבו מטעם התחייבותו, וכיון שמטעם זה א"א לחייבו בשביל שלא התחייב מעכשיו הו"א שהוא פטור, לכן השמיענו דמה שהתחייב לשלם אינו מגרע מה שסמך עליו דבודאי יזרע ונקרא פושע וחייב לשלם.
והנה כתבתי שם עוד שדברי רה"ג אלו מפורשים ברמב"ם כאן וזהו שכתב הרמב"ם הורו רבותי, ודברי אלו אינם מדוייקים דודאי ד' הרמב"ם אינם כד' רה"ג, דרה"ג כתב דאפי' בכתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא מה דמהני התחייבותו הוא משום דמעיקר דינא מחוייב מטעם מזיק; והרמב"ם בפ"ח כתב להדיא דמתחייב משום דלא הוי אסמכתא, והוא כמו שכבר בארתי שם דרה"ג סובר דפי' אסמכתא אינו משום דלא גמר והקנה אלא משום שסמך דבריו על מה שיהי' אח"כ והוי כאומר לאחר שיתקיים התנאי ולא מעכשיו, וכיון דהקנין נעשה עכשיו באופן דלא מהני על לאחר זמן לכן לא מהני הקנין או ההתחייבות, ולכן מוכרח רה"ג לבאר דגם באם אוביר ולא אעביד, ההתחייבות הוא מדין מזיק, אבל הרמב"ם דאינו סובר כן ע"כ דמה דכתב כאן דמחוייב מדין מזיק היינו משום דלא כתב ולא אמר שאם יפסיד ישלם.
ובעיקר מה דסובר רה"ג דמדין מזיק צריך לשלם מה שהיתה השדה ראוי' לעשות, ולדעת הרמב"ם לפימש"כ המ"מ אינו צריך לשלם מדין מזיק אלא מה שהפסיד בהכרם, נראה דאין כונת המ"מ דדוקא בכרם שלא עבד בו מחוייב מדין מזיק משום שנתקלקלו הגפנים, אבל שדה שהובירה לא נתקלקלה ואינו חייב אלא בשביל שהתנה, דזה אינו דהא גם בבהמה שהזיקה ואכלה שחת אין התשלומין רק בשביל השחת אלא שמין השדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, וא"כ ה"נ כיון דאמרינן דמה שפשע ולא עשה עבודת הכרם הוי מזיק בהכרם ה"נ מה שלא זרע השדה הוי מזיק על השדה, ושמין אותה כמה היתה יפה בשעת הזריעה שהי' אפשר לזרעה וכמה היא שוה עכשיו שעבר זמן הזריעה ולא נזרעה, אלא דמ"מ איכא נ"מ דבשביל זה אינו משלם אלא מה שיש הפסד בשויה של השדה, וגם שמין בששים כדאיתא בהכונס, ועיין מה שכתבתי בהל' נז"מ פ"ד הל' י"ד, ובאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא כתב הרמב"ם בפ"ח דשמין כמה היתה ראוי' לעשות ונותן חלקו, וי"ל דכן הוא גם כונת המ"מ.
ובדעת רה"ג דסובר דאינו משלם אלא מדין מזיק קשה דהא תנן שמין אותה כמה היתה ראוי' לעשות, ונראה דסובר דבפלוגתא דר"נ ורבא בהכונס קיי"ל כרבא דבנזקי גופו לא אמרו בששים, ודלא כהרמב"ם דסובר בפ"ד מהל' נזקי ממון דאין חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו, ובמה דמחלק הגמ' בין דיקלא פרסאה לדיקלא ארמאה גם בנזקי ממונו כן, ועיין מה שבארתי שם בשטתו, וגם הרא"ה הובא בש"מ שם אינו סובר כהרמב"ם, וכתב דהחלוק בין דקלא פרסאה לארמאה אינו אלא בנזקי גופו, ויסבור רה"ג דכיון דבנזקי גופו לא שיימינן בששים נותן לו כל מה שהיתה ראוי' לעשות, ובעובדא דר"ג לא מיירי בלקט הפירות כהרמב"ם אלא שקץ הדקל כפי' הרא"ש, וממילא לא אשכחן דבנזקי גופו ישומו אגב שדה, ואף דהוא חדוש אבל כיון דעכ"פ איכא תנאי דסברי כן גם גבי נזקי בהמתו, א"כ בנזקי גופו אפשר דלכו"ע כן הוא אליבא דרבא, ומה דקיי"ל כר"נ בדיקלא ארמאה אפשר דהוא דוקא בדיקלא ארמאה שהוא גרוע, אבל בשדה קיי"ל כרבא איברא דאכתי קשה דאיך יפרש ר"נ מתני' דאם אוביר ולא אעביד, ואפשר דכיון דעכ"פ הוא מחלוקת התנאים דריה"ג סובר גם בנזקי בהמתו דנדון במשוייר שבו, א"כ מצי ר"נ למימר דמתני' כריה"ג, אבל להלכה סובר דקיי"ל כרבא וכנ"ל, והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם בנזקי גופו שיימינן בששים, א"כ מדתנן גבי אם אוביר ולא אעביד שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות מוכח דאינו מדין מזיק ולכן ע"כ כשיטתו דבזה לא הוי אסמכתא וכנ"ל.
אח"כ ראיתי שהר"י מיגש בחדושיו לשבועות דף מ"ב אמתני' דואלו שאין נשבעין עליהן כתב להדיא כדברי הרמב"ם כאן ואף דבמה שכתב מקודם דחייבין על פשיעה אינו סובר הר"י מיגש כן שכתב שם להדיא דפטור אבל המוסר כרמו לשומר באריסות והתנה עמו שיעבוד בו ולא עבד כתב דחייב, ובודאי שזהו מה שכתב הרמב"ם הורו רבותי, ומדברי הר"י מיגש מבואר דלא כמו שכתבתי ליישב לדעת המ"מ בפ"ח דבאם אוביר ולא אעביד אף אם לא כתב חייב, דמה שהוצרך כאן לדין מזיק הוא משום דאם אוביר ולא אעביד היינו שהוביר לגמרי, והרמב"ם מיירי שהחסיר רק מלאכה אחת, והכרם גדל אבל לא כמו שהי' ראוי ליגדל, אבל בדברי הר"י מיגש מבואר להדיא דאפי' הוביר לגמרי צריך לדין מזיק שכתב שם ופשע ולא פלח ליה מידי, ואף דאכתי יש לחלק מכרם שעכ"פ גדל קצת הכרם אפי' בלא עבודה משדה שאם אינו זורעה הובירה לגמרי, אבל לא נראה כבר לחלק בזה כיון דעכ"פ הוא הוביר ולא עשה כלום מסתבר דנכנס בגדר אם אוביר ולא אעביד, ולכן מוכח מזה דהר"י מיגש סובר דבאם אוביר ולא אעביד דוקא אם כתב ולא כדברי המ"מ מדהוצרך לטעמא דמזיק וכמש"כ דכן משמע מדברי הרמב"ם ועמש"כ שם.