אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה כא
ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה נמצא קוץ עומד בושט הרי זו ספק נבלה שמא ניקב הושט ועלה קרום במקום הנקב ואינו נראה.
בשיטת הרא"ה דבשאר אברים לא אמרינן דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, והוכיח מדאתמר רק בושט ובריאה, וצריך לבאר במה אפשר לתרץ ראייתו, ודברי הרשב"א שם אין מספיקין ליישב, ונראה דבושט אפשר לומר דאף שאינו עומד לכך שיתרפא ויסתום הנקב מ"מ אשמעינן דהוי נקובת הושט כמקודם ולא מהני שחיטה והוי נבלה, וא"כ לא סגי כאן בטעמא דאין טריפה חוזרת להכשרה, וגבי ריאה אפשר דכיון דאמרינן אין סירכא בלא נקב וזהו דוקא בריאה ולא בשאר אברים, אלמא דדרך הריאה להעלות סירכא מנקבים משום דריאה שואבת משקין וא"כ הו"א דהוא עומד לכך ולא אמרינן בזה אין טרפה חוזרת להכשרה, ובזה יש לומר לגבי ספקו של הפמ"ג לענין קורקבן שניקב חצי אחד והבריא ואח"כ ניקב חצי השני דבאמת כיון דלא איתמר בשאר אברים אפשר דבאמת הוי מהני נתרפא רק דטעמא משום דאין טרפה חוזרת להכשרה, אכן הפמ"ג תפס לפשיטות דאפי' מה דאמרינן דאינו קרום והיינו דסופו לסתור אינו אלא במה דנעשה טרפה ולא בחצי קרום דבזה לא נימא סופו לסתור, ודבריו מסתברין דהא חולי שאינו מטריף ודאי דרכו להתרפא.
ובמש"כ לחלק מושט יש לומר דזהו מה דאמר בדף מ"ח למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ואמאי לא אמר בושט, אכן לפמש"כ מיושב דהתם איירי לענין מה דאמר זהו פסול שחוזר להכשרו ובושט לא הוי מהני דאפי' אם אין פסול חוזר להכשרו מ"מ יש לומר דעכ"פ עכשיו אינו נבלה ויש לעיין בזה, [הגה מכ"י. בזה נראה להיפוך דנקובת הושט שהיא נבלה א"א שיהי' לה מקודם דין מתה ואח"כ תחזור להכשרה ואם הי' אפשר דיסתם ויהי' כשר לא היתה מתחילה נבלה, ולכן בושט ע"כ פשיטא דאינו קרום דסופו לסתור ולא אשמעינן אלא בריאה] ובעיקר פירושא דקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום דפרש"י בדף מ"ג משום דאינו מתקיים וכן משמע לשון הרמב"ם מה דלא נוכל לפרש כפשוטו דלא מהני כיון שכבר נטרפה נראה דהוא ממה דאמרו אינו קרום.
והנה כל זה שכתבתי הוא לפי ההנחה הפשוטה בראשונים דאין טרפה חוזרת להכשרה, אבל מלשון הגמ' דאמר זהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה משמע דאי לאו טעמא דאינו קרום הי' מותר כמו גבי פצוע דכא ושם אינו מותר מטעמא דאינו עומד לכך, אלא דהתם הסתימה אפשר בידי אדם, ומדברי הראשונים משמע דכל היכי דיש לה רפואה ע"י אדם לא הוי טרפה מעיקרא אלא דדברי הראשונים ברורים דא"א לומר דבאמת יש היתר לטרפה דהוא גמ' מפורשת בריש בהמה המקשה דטרפה אין לה היתר.
והנה תירוצו של הר"ן גבי סירכא בכסדרן דאם הי' ידוע לן דסופו לסתום לא הוי טרפה מעיקרא קשה לי דא"כ לפ"ז לא הוי טרפה ודאית גם בנקב גמור באונה ואינו לוקה על זה, ובפשוטו משמע דהוי טרפה ודאית ולוקה משום טרפה. ובענין אין סירכה בלא נקב כתב הרא"ה בבה"ב דאמוראי בדף מ"ח פליגי בזה אם ודאי אין סירכא בלא נקב או דע"י סירכא נעשה ספק נקב, ובמה שכתבתי מקודם דמלשון הגמ' הי' משמע דאפשר לטרפה לחזור להכשרה, אפשר לומר דזהו כונת הגמ' דודאי אם אפשר היה לטרפה להסתם הי' סברא דאינה נעשית טרפה, אלא דמ"מ אם עכ"פ נסתם הנקב מסתבר דצריך לחזור להכשרו וממילא אה"נ דלא תטרף למ"ד טרפה אינה חיה, ורק דמכיון דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום וממילא אינו נסתם וממילא שפיר נעשית טרפה.
ואם נימא דלשון הברייתא זהו פסול שחוזר להכשרו משמע דבאמת בא להשמיענו דפסול דטרפות אינו חוזר להכשרו והיינו דלא נימא דבאמת נטרף וחוזר להכשרו וקמ"ל דאינו קרום משום דאינו מתקיים ומוכח דאם היה מתקיים הי' פסול דטרפות חוזר להכשרו, אפשר דהך ברייתא סברה דטרפה חי' ורבה דאמר בריש בהמה המקשה דטרפה כיון שנטרפה אין לה היתר סבר דטרפה אינה חיה, ואם הי' אפשר דתחזור להכשרה לא היתה נעשית טרפה כלל, אך א"א לומר כן דכיון דנימא דההיא ברייתא דרבה סברה דוקא טרפה אינה חיה א"כ למה אמר שם תיובתא דעולא דילמא סבר טרפה חיה, ואולי משום דקיי"ל טרפה אינה חיה דקיי"ל סימן לטרפה י"ב חדש, ולכן צריך לומר דבאמת כיון דאמרינן דקרום מחמת מכה אינו קרום א"כ לא משכחת טרפה חוזרת להכשרה, וא"כ א"צ כלל לומר דהך ברייתא דזהו פסול שחוזר להכשרו סבר דוקא טרפה חיה אלא דאפי' למ"ד טרפה אינה חיה אפשר דכיון דכפי שהיא עכשיו אינה חיה הו"א שהוא טרפה ולכן אשמעינן דזהו למעוטי קמ"מ דאי"ק וממילא לא משכחת פסול שחוזר להכשרו בטרפות [וע"ע מש"כ להלן] וממילא שפיר אמר רבה עכשיו דטרפה אין לה היתר וע"כ דבדופן סותמתה וסביך כשרה, ועיין רשב"א בחידושיו שם צריך לומר דבזה שפיר נימא סברת הרא"ה דכיון דאיכא דופן ומצוי שיהי' סביך מעיקרא לא הוי טרפה ומ"מ אם לא סביך טרפה דאמרינן דילמא האי נקב לא הי' עומד להיות סביך.
אבל לשיטת הרא"ה דבשאר אברים קמ"מ הוי קרום וע"כ צריך לומר כמו שכתב דאפי' בליכא דופן אמרינן סברא זו דאם הי' אפשר להעלות קרום מעיקרא לא נטרף וא"כ אינו מבואר לשון הברייתא זהו למעוטי קמ"מ דהא בקמ"מ אם היינו אומרים הוי קרום לא הי' שם פסול חוזר להכשרו אלא דהיינו אומרים דלא נטרפה כלל.
והנה לשיטת הפוסקים וכן הוא שיטת הרמב"ם דלא בעינן לא סביך ולא סריך אלא סמוכה ולכן התם ליכא פסול חוזר להכשרו ורק דאיכא פסול חוזר להכשרו בסרוכה בכסדרן ומשם מוכח שיטת הרא"ה דיש נקבים שמעלים סרכות והם אינם טרפות כלל, וקשה קושיתי שהקשיתי למעלה דא"כ אינו לוקה על נקבים, אבל לשיטת הרמב"ם שבארתי דהרמב"ם אינו סובר דשלא כסדרן הוא מחמת נקב אלא מחמת חסר כיון שהביאם בדיני חסרה וסובר דבסרוכה לא אמרינן דבודאי נקובה ואינו סובר כדאיתא בדף מ"ח דמי האי מינקיב וכו' וממילא ליכא כלל טרפה חוזר להכשרו והרמב"ם לשיטתו בזה.
והנה למעלה כתבתי דכיון דקמ"מ א"ק א"כ לא משכחת טרפה חוזרת להכשרה, ולכאורה הא משכחת בצומת הגידין דדעת הרמב"ן דחותך למעלה וכשרה, אך באמת כתב הרא"ש בטעמו דלא מתכשרה בתוס' כאב (להגירסא המובאת בד"ח) ולפ"ז מסתבר דלא מתכשרה כלל אפי' אם הי' ע"פ דין טרפה חוזרת להכשרה.
ובזה יתיישב מה שהוצרך הרא"ש לטעם זה ולא אמר משום דאין טרפה חוזרת להכשרה, אלא דממה דאיתא בברייתא קמ"מ אינו קרום מוכח דאם הי' קרום טוב הי' כשר ורק דכיון דאינו קרום לא משכחת לה אף אם הי' דין טרפה חוזרת להכשרה.
בביאור דעת רש"י שפי' מקודם הבריא ועלה בו קרום ופי' ב' ניקב, ואח"כ במה דפריך מ"ש מס"ד פי' דהכא לא אפשר למיבדקה דנקב כ"ש בעור החיצון לא מינכר, ולפ"ז קשה למה הוצרך מקודם לומר ועלה בו קרום ואח"כ בד"ה אבל ישב חיישינן כתב שמא ניקבו ב' העורות והבריא החיצון, וקשה למה צריך להבריא החיצון כיון שכבר כתב דנקב כ"ש לא מינכר.
ולכאורה משמע דזהו מחלוקת בין הפירושים דמ"ד הבריא עלה בו קרום ע"כ סובר דנקב מינכר, וקשה לומר דרש"י יפרש פעם לפי' א' ופעם לפי' ב' וכבר הקשו כן המפרשים, עוד קשה דלמה המתין רש"י לומר דנקב בעור החיצון אין לו בדיקה עד דפריך מ"ש מס"ד ולא פי' זה מתחילה.
ונראה דכ"ז שהקוץ הוא בתוך העור וסותם הנקב יש לומר דגם מלבד דאין לו בדיקה מבחוץ לא הוי בדיקה דהקוץ סותם הנקב דבדיקה בנקב היא ע"י ראיית הנקב כנגד האויר שהחלל נראה, ובזה חידש רבה דבחיצון אינו נראה מתוך שהוא אדום מכהה האור ואינו נראה החלל.
אולם יש לומר סברא להיפוך דבקוץ שניקב הוא חשש רחוק שניקב הקוץ בצמצום כעובי עור הושט ורוב הוא שני צדדים כנגד הצמצום כמש"כ התוס' בריש השוחט והיינו אם לא ניקב כל עור הושט או שניקב עור הושט ויצא לחוץ ואם היה יוצא הקוץ לחוץ הי' נראה ע"י שהוא גבוה יותר מעור הושט, ואף דכאן לא דמי למש"כ התוס' ריש השוחט דהתם יש באמת שני אופנים שהם רוב נגד הצמצום, אבל כאן מכיון שאנו רואין שלא יצא לחוץ א"כ הוי ספק השקול אם יצא בצמצום או לא, אלא דמ"מ כיון דרוב פעמים הוו שני הצדדים נגד הצמצום יש סברא דלא ניחוש לצמצום.
ולכן נראה דשני הפירושים חולקים בסברא זו שכתבתי ולכן פי' א' מפרש דחוששין שמא עלה קרום על הושט ולעולם יצא הקוץ לחוץ, ופי' ב' מפרש שמא ניקב בצמצום ובזה א"צ כלל להוסיף דאינו ניכר נקב בעור החיצון דהא הקוץ סותם הנקב ורק דבהא דאמר מ"ש מס"ד כתב דכאן א"א בבדיקה היינו שנוציא הקוץ מן הושט ע"ז כתב שפיר דלא מינכר.
והנה כל זה הוא אם ניקב עכ"פ עור הפנימי אבל אם ספק שמא לא ניקב כלל גם עור הפנימי א"כ אפשר לבדוק הושט מצד הפנימי אבל אם חוששין שמא נתרפא לא מהני בדיקה. וכן כ' הש"ך ולכן בהא דאמר נמצאת איתמר והיינו שלא נתחב כלל אפי' בלא נקב וכן מפרש בדק"ס דנתחב הקוץ לאורכו וכמש"כ הרמב"ם, וא"כ אם נתחב לרחבו אפי' אין אנו רואין נקב כלל אסור, ובזה ע"כ משום שמא עלה קרום, וזה נוכל לומר אפי' לפי' השני דהבריא הוא ניקב ומ"מ ע"כ ג"כ דאנו חוששין גם להבריא כפשוטו דעלה בו קרום, ומה דלא ניחא לרש"י לפרש הבריא כפי' א' דמשמע לרש"י דלעולא אין חוששין כלל ואפי' בדיקה לא בעי וכמש"כ הרשב"א.
והנה מה דמפרשים הראשונים דהרי"ף והרמב"ם חולקים בפי' הבריא, נראה דזה מוכח דגם הרי"ף חושש לשמא הבריא מהא דקשייתא דאישתכח במרה דאמרינן דזיתא מבזע בזע ופי' רש"י דנקב הושט, והרמב"ם פי' דלעולם נכנס דרך הסימפון רק דניקב בהליכתו, וכתב דמה דאינו נראה הנקב משום דהוגלד פי המכה, ועכ"פ לכל המפרשים מוכח דאנו חוששין לנתרפא, והרמב"ם שפי' להדיא טעמא דהוגלד ה"נ פי' כאן טעמא דקרום, אבל אין צריך לומר דנפרש כן בגמ' דאם הי' כונתו לנתרפא ממש כמבואר בשו"ע א"כ למה כתב ואינו נראה דמה יהי' נראה כיון שנתרפא וע"כ כונתו דעלה קרום על הנקב מבחוץ, וכן הוא גם כונת הרי"ף דבודאי כונת הרי"ף דחוששין ואסורה וע"כ משום דחוששין שמא עלה קרום.
ומה שכתבתי דלכל הפירושים הוי ראי' אינו נכון דרק בשביל דמפרשים שיטת הרי"ף כהרמב"ם הוי ראי' דלשי' רש"י אין ראי' דרוב הנבלעים דרך הושט ובזה ע"כ ראי' דנתרפא, אבל על ספק אין ראי' וחוששין אבל לשיטת הרמב"ם הוי ראי' דחוששין שמא הבריא.