אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה יח

הלכה יג

כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה משה רבינו ע"ה כמו שביארנו וכל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.
וכל ספק בשחיטה נ"ב קשה אמאי לא הוי ודאי נבלה משום חזקת איסור, ואפשר דחזקת איסור אינו אלא על עשה, דשאינה זבוחה אינו עושה ודאי נבלה, אבל ממש"כ בפ"א הל' י"ב י"ג קשה, ועיין כו"פ בסי' נ' שהוכיח דבריעותא מחיים אזלינן בתר חזקה מיבמות דל"א דבין בקדושין בין בגירושין ליכא חזקה, ועיין חידושי הרשב"א שם, וממילא יש לומר דהיכי דנשחטה לפנינו ויש ספק מצד אחר כמו שמוטה או דנמצא הסכין פגום ואנו חוששין שמא בעור נפגמה לא הוי חזקה גמורה ולא הוי אלא ספק. ע"כ.
א) התבו"ש בסימן כ"ט כתב לחלק מדרוסה וקוץ בושט דכתבו התוס' דהוי לן לאוקמי אחזקת היתר אי לא דשכיחי לאיסורא, ובין ספק של מים במוח וכה"ג, דספק דרוסה וקוץ הוי חזקה מבוררת דהא לא נולדו בקוץ ודרוסה משא"כ בספק מים במוח דליכא חזקה שנתבררה בשעתה דאימא נולדה כך, ומה דמוקמינן אחזקת היתר ותלינן בזאב ובמשמוש ידא דטבחא הוא משום רוב בהמות כשרות ואי תלינן בזאב ובטבח לא יצאה מהרוב, אבל במים במוח איתרע לה רובא כדאמרינן בכתובות רוב הנשאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וה"נ יש לומר דרוב בהמות כשרות אין להם מים במוח וזו הואיל ויש לה מים במוח איתרע לה רובא.
וכתב ע"ז החוו"ד דאין הנדון דומה לראי' דגבי בתולה הרוב דבתולה יש לה קול מוכיח דאלמנה נישאת משא"כ כאן דלא אמרינן רוב בהמות שיש להם מים במוח הן טרפות כמש"כ התבו"ש, רק דאיכא תרי רובא רוב בהמות כשרות ורוב בהמות אין להם מים במוח, ואטו בשביל שיצאה הבהמה מרוב אחד תצא מרוב השני, דא"כ בהמה שהיא חולה ונולד לה ספק טרפות ג"כ נימא הכי רוב בהמות כשרות בריאות הן וזו הואיל ואינה בריאה איתרע לה חזקה דכשרות, ובמש"כ התבו"ש דקוץ ודרוסה היא חזקה מבוררת השיג החוו"ד דנהי דלא נולדה בקוץ לית לה חזקת כשרות מבוררת דאטו אנן על הקוץ מספקינן אנן על הנקב מספקינן ואימר נולדה בנקב.
והנה ביסוד הדברים נראה דדברי התבו"ש נכונים דכיון דבהמה שיש לה מים במוח ליכא בה רוב דהיא באופן הכשר וא"כ איך נאמר על בהמה זו דהוא מרוב בהמות הכשרות, כיון דבהמה כזו היא ספק שקול בטבע אם המח מקיף להמים או לא, ומה שדימה התבו"ש להא דכתובות שדחה החוו"ד דהתם איכא רוב שמוכיח שהיא אלמנה והכא ליכא רוב שמוכיח שהבהמה טרפה, באמת אין כונת התבו"ש בתורת הוכחה אלא שהדמיון הוא באופן זה דכמו דשם נעשה ספק משום דאשה זו עכ"פ יצאה מרוב אחד, ה"נ בהמה זו עכ"פ אינה מהרוב דרוב בהמות כשרות הם בלא חולי של מים במוח, ובהמה שיש לה חולי של מים במוח הוי ספק שקול אם המח מקיף וכנ"ל, ומה שהוכיח החוו"ד דא"כ בהמה חולה לא נעמיד בחזקת כשרה אינה הוכחה דהא קיי"ל בגיטין דף כ"ח רוב חולים לחיים וא"כ בבהמה חולה גופא יש רוב דהיא כשרה, אבל במים במוח כיון דכתב התבו"ש דהוי ספק א"כ שפיר ליכא רוב.
ב) ובמה שהקשו על הד"מ שכתב דכן משמע בתוס' בפרק ד"א דהא שם איתא בתוס' להיפוך דאפי' ריעותא מחיים אזלינן בתר חזקה, כתב התבו"ש דמה דבספק דרוסה הוי אזלינן בתר חזקה היינו משום דהוא חזקה מבוררת, והתוס' רצו להוכיח מתחילה דבספק ריעותא מחיים אפי' בחזקה מבוררת לא מוקמינן מדקאמר דר"ה קמ"ל על זאב ולא בריעותא מחיים כמו ספק דרוסה, ובזה הוא שכ' התוס' דבחזקה מבוררת אפי' בספק ריעותא מחיים אזלינן ועיקר בא לאשמעינן בחזקה שאינה מבוררת ובריעותא מחיים כגון ספק מים בראש או ספק שני מרות, ומוכח מזה שבחזקה שאינה מבוררת ודאי לא אזלינן בריעותא מחיים.
והנה דברי התבו"ש תמוהים דהא התוס' סוברים דחזקה שאינה מבוררת לא הוי חזקה וע"כ דמה דחקר הד"מ אי אזלינן בתר חזקה בריעותא מחיים הוא לפי שיטת הפוסקים דאזלינן בתר חזקה אפילו בחזקה שאינה מבוררת וכמו שפסק בהגהת רמ"א בסימן פ"א, והתבו"ש כתב דאפי' להסוברים דאזלינן בתר חזקה שאינה מבוררת משום דהוי חזקה דאתיא מכח רובא היינו בגבינות דאמרינן בחזקה דאתיא מכח רובא דעד השתא לא יצאה מהרוב, אבל בספק דאיתרע מחיים דמצד חזקה בעצמה הוי אינה מבוררת, ומצד רובא הא יצאה מהרוב לכן בהך חזקה לא אזלינן בתר ריעותא מחיים, ודבריו נכונים להך שיטה דאזלינן בתר חזקה שלא נתבררה אבל לשיטת התוס' א"א לומר תירוצו.
ואולי כונתו דהד"מ הוכיח רק דעכ"פ מדברי התוס' אנו למדים דאפי' להך שיטה הסוברת דאזלינן בתר חזקה שלא נתבררה, אבל בריעותא מחיים לא אזלינן מדאוקים הגמ' בזאב וטבח ולא בריעותא מחיים.
אכן באמת נראה לי דעיקר קושייתם בספק דרוסה וקוץ בושט איך מוקמינן אחזקה דהא הוי חזקה שלא נתבררה אינה קושיא, דבאמת יש סברא דכתבו החולקים על דעת התוס' דהוי חזקה דאתיא מכח רובא, דהתוס' אינם סוברים כן משום דכיון דעכ"פ הך בהמה נטרפה ויצאה לפנינו מהרוב לכן אם היינו מעמידים בחזקה דמעיקרא והיינו יודעים זמן שלא היתה טרפה היינו יכולים לומר דעכשיו נטרפה, וכמש"כ התוס' גבי נגע בפ"ק דחולין, אבל כאן דאין אנו יודעים זמן שהיתה כשרה ולא הוי חזקה גמורה רק שנאמר דמכח רובא נדע שלא היתה טרפה לכן כיון שאנו רואין שיצתה מהרוב אין דנין בה חזקה מכח רובא, אבל בספק דרוסה או קוץ וכן בנמצא נקב דנוכל לתלות בזאב וטבח אף דמשום רוב כשרות לחוד לא נוכל לדון כיון דעכשיו נולד מעשה בבהמה זו המספק לנו, מ"מ כיון דאיכא חזקה מכח רובא דרוב בהמות כשרות ואין אנו יודעין ודאי שבהמה זו יצאה מהרוב אנו מעמידין אותה בחזקתה הקודמת ולא דמי לבהמה שנטרפה דהיא ודאי יצתה בהרוב ואין אנו יכולים לדון בה דין רוב, ולכן אף דבלא חזקה לא נוכל להכשיר מטעם רוב כיון דנולד ספק לפנינו כמו ספק דרוסה וקוץ או שנמצא נקב דלא נוכל לומר בזה הלך אחר הרוב דרוב בהמות כשרות כיון דבהמה זו נולד בה ספק המספק לנו שמא טרפה היא מ"מ ספק זה כיון שאינו מוציא אותה בודאי מרוב בהמות כשרות אינו מעכב מלדון בה חזקה דמעיקרא שמכח רובא היינו דנין שהיתה כשרה, ודוקא אם נתבררה שהיא טרפה שבודאי יצאה מהרוב אז לא נוכל לדון בה חזקה דאתיא מכח רוב.
אכן עוד אינו מבורר דכיון דנאמר דכשנמצא טרפה אנו אומרים דנתבטל חזקה מכח רובא כיון שע"כ יצאה מהרוב, א"כ ה"נ בספק טרפה כיון שע"כ נאמר שגם ע"י ספק יצאה מהרוב דאי לא"ה למה לן חזקה וע"כ כהתבו"ש דיצאה מהרוב א"כ יתבטל החזקה דאתיא מכח רובא, ע"כ נראה דנוכל לצרף דברינו ביחד עם דברי התבו"ש, והיינו דבדרוסה וקוץ בושט דע"כ לא נולדה כך, וכך שהכו"פ והחוו"ד הקשו דהא אנו דנין על הנקב ולא על הקוץ ועל הנקב הוי חזקה שלא נתבררה, ובזה נוכל לומר דבאמת הא איכא חזקה דאתיא מכח רובא ורק דאנו אומרים דכיון דע"כ יצאה מהרוב א"כ ליכא חזקה דאתא מכח רובא, ובזה שפיר נאמר דכיון שמה שיצאה מהרוב הוא ע"י הריעותא דדרוסה וקוץ וזה ע"כ לא נעשה בתולדה וא"כ כשנולדה הי' עכ"פ חזקה דאתיא מכח רובא.
וארווחנא בזה דלענין ספקו של הד"מ בספק אם המח מקיף המים בזה באמת נשאר חזקה שלא נתבררה דהא הספק אפשר משנולדה וא"כ כיון דע"י הספק יצאה מהרוב יצאה ג"כ מחזקה דאתיא מכח רובא וכנ"ל.
ולכאורה הייתי רוצה לומר כן בדעת התבו"ש אך זה א"א דהתבו"ש כתב להדיא וז"ל ול"ד לס"ד ולישב בו קוץ בושט דכתבו התוס' דמהני חזקה אי לאו דשכיחא טפי לאיסורא, התם איכא חזקה מבוררת שבשעה שנולדה ודאי לא נולדה דרוסה ולא בקוץ בושט עכ"ל ומוכח להדיא דסובר דאפי' בספק אם נטרפה כלל נמי לא מוקמינן אחזקה לשיטת התוס' משום דהוי חזקה שאינה מבוררת, ולפי דבריו מה דמוקמינן אחזקה בזאב ובטבח צריך לומר דהכא מטעם רוב בהמות כשרות, וצריך לומר דהיכי דניקבה ואנו תולין בזאב וטבח לא יצאה הבהמה מהרוב כלל, [וכ"כ התבו"ש וכ"כ הכו"פ בסי' נ' רק דהכו"פ כתב זה גם בס"ד וקוץ] ולא דמי לס"ד ולישב קוץ בושט, ולכן צריך הוא לומר דס"ד וקוץ בושט הוי חזקה שנתבררה, ובזה הקשו הכו"פ והחוו"ד דגם זה לא הוי חזקה שנתבררה דאם מסופק לנו שבא היא טרפה אפי' משום נקב אחר לא הוי חזקה, ויש לדון בדבריהם דעכ"פ עכשיו אין אנו דנין על טרפה אחרת, ומה שהק' הכו"פ דא"כ אם נמצאת כוליא שהקטינה הוי חזקה מבוררת אימא דאה"נ.
ובאופן אחר י"ל דסברא דחזקה שלא נתבררה יש להסביר באופן אחר דדין חזקה יש בגדר שלא נשתנה מכמו שהיתה, ויש עוד חזקה שאין אנו מוציאין ממה שהיינו מוחזקין בה, ואפשר דסוברים התוס' דחזקה דהעמידנה כמו שהיתה לא מהני היכי דאיכא חזקה דהשתא דטרפה ורק דיש עוד חזקה שאין אנו מוציאין ממה שהיתה מוחזקת אצלנו, ובזה הוא שכתבו התוס' דבעינן דוקא חזקה שנתבררה אצלנו, ולכן מה שכתבו הראשונים לחלק ממה דמעמידין אותה בחזקת בתולה אף דעכשיו בעולה לפניך היינו משום דאין אנו מוציאין ממה שהיתה מוחזקת אצלנו כיון דהוי חזקה מבוררת, אבל היכי דאיכא חזקה דהשתא דהיינו בספק טרפות מהני גם חזקה שלא נתבררה כיון דעכ"פ אנו יודעים עכשיו דמעיקרא לא היתה טרפה.
ג) והנה מה שכתבתי למעלה שחפצתי ליישב דברי התבו"ש דכונתו להוכיח עכ"פ לדברי הראשונים דסוברים דאמרינן חזקה דאתיא מכח רובא בגבינות באמת אי אפשר ליישב כן דהא התבו"ש רוצה לבאר כן דברי התוס' דמה שהוכיחו ביבמות מהא דרב הונא דבריעותא מחיים לא אזלינן בתר חזקה והוא מדאמר בגמ' נ"מ לבא זאב ונטל ב"מ, ולא אמר נ"מ בספק ריעותא מחיים כגון דרוסה, וע"ז תירצו דספק דרוסה כיון דהוי חזקה מבוררת כו"ע מודו דאזלינן, וזה לא הוי רבותא והגמ' קאמר רבותא בבא זאב ונטל משום דהוי חזקה שאינה מבוררת, ומה דאסור בספק דרוסה הוא משום דשכיחה איסורא, וזהו שהוכיח הד"מ מדלא אמר הגמ' בספק ריעותא מחיים דהוי חזקה שאינה מבוררת מוכח דבזה לא אזלינן וא"כ אפילו אם נחפוץ לומר דהוכחת הד"מ הוי עכ"פ לדידן דאזלינן בחזקה שאינה מבוררת, אבל איך אפשר לבאר כן דברי התוס' דמשו"ה אמר בגמ' בבא זאב ולא בדרוסה וקוץ משום דהוי חזקה שאינה מבוררת דהא התוס' סברי דבחזקה שאינה מבוררת לא אזלינן ולדבריהם צריך לומר דבא זאב הוי טעמא משום רובא כמו שכתב התבו"ש בתחילת דבריו.
אולם לפמש"כ נוכל ליישב דברי התבו"ש אף אם לא כיון לזה דכיון שכתב התבו"ש לחלק בין ספק דרוסה לספק ריעותא מחיים דס"ד הוי חזקה שנתבררה, וכתבנו במה שהקשו הכו"פ והחוו"ד דהא אנו דנים על הנקב ולא על הקוץ דבאמת הא איכא חזקה דאתיא מכח רובא רק דהתוס' סוברים דכיון שנתבטל הרוב בשביל שיצאה הבהמה מהרוב על ידי הריעותא שבה נתבטלה גם החזקה דאתיא מכח הרוב, וכן מצאתי בראש יוסף וכיון דע"כ בס"ד ליכא רובא וכן בספק ריעותא מחיים לכן נתבטלה גם החזקה, ולכן כתב התבו"ש דבס"ד הוי חזקה מבוררת, והיינו דעכ"פ הריעותא דדריסה וקוץ זה לא יוכל לבטל החזקה משעת לידה ולכן נשאר החזקה דאתיא מכח רוב משא"כ בספק ריעותא מחיים, וא"כ שפיר נוכל ליישב דגם בבא זאב נאמר דמה דמתירין הוא דוקא מכח חזקה ולא מכח רוב והיינו לפי דברי התוס' דמתירין אפי' שלא במקום שיניו, ובזה נוכל לומר דהוי ספק אם נקב ביותר משיניו רק דתלינן וכן במקום דממשמש יד הטבח דבודאי רוב ריאות שהטבח ממשמש אינו מנקב אותם ומ"מ תלינן דריאה זו ניקבה הטבח, ובזה שפיר נוכל לומר דבכל אופן אינה מוציאה מהרוב דהא רוב ריאות אין הטבח מנקבן, ולפ"ז בכאן דמי ממש להא דרוב נשים בתולות נשאות שהביא התבו"ש, אלא אף אם לא נאמר כן דהוי רוב להיפוך מ"מ יש עכ"פ לומר דכמו דבספק מים במוח כתב התבו"ש דעכ"פ יצאה בהמה זו מהרוב כן נאמר גם בזאב וטבח דעכ"פ יצאה בהמה זו מהרוב אלא דמ"מ לא דמי לגבינות דשם יצאה מהרוב והוי טרפה ואין לנו שום סמך לומר דעכשיו נעשה לכן שפיר נתבטל גם החזקה דאתיא מכח רובא, אבל הכא כיון דמה דעכ"פ יצאה מהרוב אפשר דעכשיו יצאה מהרוב וניקבה אחר שחיטה שפיר נוכל להעמיד בחזקה דאתיא מכח רובא.
ולפ"ז נוכל לומר כדברי התבו"ש דעיקר ראיית התוס' הי' מתחילה דספק ריעותא מחיים לא אזלינן בתר חזקה מדאוקים כגון זאב ולא בריעותא מחיים כגון ספק דרוסה, וע"ז כתבו התוס' דבספק דרוסה פשיטא דאיכא חזקה דאתיא מכח רובא דהא עיקר השאלה הוא על שעת הדריסה והגמ' אשמעינן אפילו בזאב דהספק הוא גם מתולדה ומ"מ אשמעינן דמיקרי חזקה דאתיא מכח רובא, ושפיר מוכיח הד"מ דאי בספק ריעותא מחיים נמי אוקמינן אחזקה לא הו"ל לאוקמי בזאב.
איברא דעכ"פ אין להוכיח זה מדברי התוס' דאפילו אם נפרש דברי התוס' כן היינו משום דאזדו לטעמייהו דסברי דחזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה, אבל הד"מ דפסק דלא כדברי התוס' בזה אין לנו ראיה מדברי התוס' רק דשפיר נוכל לומר בזה דעכ"פ גם לדידן הוי הוכחה מהא דלא אוקים הגמ' בספק ריעותא מחיים ואוקים בזאב מוכח דבריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקה.
אכן לפמש"כ באופן השני דטעם דחזקה שלא נתבררה הוא רק לענין מה שהיינו מוחזקין שאינה טרפה בזה מהני סברא דשלא נתבררה, אבל לענין שלא נשתנה מכמו שהיתה בזה לא מהני סברא זו רק דלענין שלא נשתנה יש חזקה דהשתא וזהו דוקא גבי גבינות, א"כ אין ליישב כהתבו"ש וקשה קושייתו למה אמרו בגמ' כגון נטל זאב ולא אמרו כגון ספק רעותא מחיים.
אכן אפשר לומר דהתוס' נחתו כאן רק לחקירה זו אם מעמידין בחזקת היתר בנולד הספק מחיים אף דעכשיו היא אסורה משום אבמה"ח והוכיחו התוס' מדלא אוקים בספק דרוסה או קוץ בושט, וכתבו דאלו הספקות הוי שכיח לאיסור וכ"ז בלא הותחל מעשה הטורף ואף דקוץ בושט הותחל מעשה הטורף מ"מ כיון דאנו צריכים לחוש שהבריא זהו ספק חדש דהוי בצד זה כמו לא הותחל בעשה הטורף, ובהא דיבמות כיון דהוי שני כתי עדים הוי ספק גמור אבל היכי דהותחל מעשה הטורף אפשר דאנו צריכים לברר שלא נגמר ולא מהני בזה חזקה כיון דעכ"פ נשתנה מכמו שהיתה.
ולפ"ז נאמר דספק ריעותא מחיים באמת אסור כדברי הד"מ אבל הטעם הוא כיון שכבר הותחל מעשה הטורף, ונצטרך לומר דס"ד וקוץ בושט הוי כמו שלא הותחל מעשה הטורף, ואף דהרשב"א כתב להדיא להפוך דס"ד וקוץ בושט הוי הותחל מעשה הטורף היינו לפי פירושו דדרוסה שכיח ורק הספק אם גמר הדריסה לפנים, ובקוץ בושט מפרש שמא ניקב ולא שמא נתרפא ע"ש.
והנה החוו"ד מתרץ דברי הד"מ דמקשה על דברי המפרשים דס"ד וקוץ בושט הוא משום דשכיח לאיסור ועולא אפי' בשכיח מתיר, וא"כ בספק השקול כו"ע מודו דמותר וא"כ מאי פריך מס"ט ברה"י דוקא לעולא, ועוד דהא ספק נתערב איסור בהיתר ודאי אסור, וקושייתו הב' לק"מ דהתם ליכא חזקה וכן כתב בעצמו בריש סימן א' אך קושייתו הא' קשה, לכן כתב דהתוס' סומכים על דברי הרשב"א דלא אסור משום ספק אלא כמו ס"ד וקוץ בושט שכבר הותחל מעשה הטורף, ולכן מתחלה דלא היו התוס' סוברים דדרוסה שכיח וא"כ הוי ספק ריעותא הקשו דהא נשחטה הותרה, ותירצו דדרוסה שכיח ולא הוי ספק אלא בגמר מעשה, וכן בקוץ אין כונתם משום דשכיח אלא משום דהותחל הטורף, ועולא דמכשיר בס"ד אף שיש ריעותא מקשה הגמ' מס"ט דספק נגעה הוי כמו ריעותא.
והנה אמנם שכדבריו כתב הרשב"א שהביא החוו"ד שכתב וז"ל ולא דמי לס"ד וקוץ בושט דהתם אתייליד ריעותא שהותחל בה מעשה המטריף וכו' ונמצא שלדברי הרשב"א מחלוקת רב ושמואל אם דרס דריסה האוסרת אבל ודאי דרס, ובגמ' שם איתא מר סבר מעשה קא עביד בהו ומר סבר מחמת ביעתותא היא דקא עבדו ומוכח דרב סבר דאמרינן דלא עשה מעשה, ואם באנו לומר דבזה גופא פליגי רב ושמואל אי שכיח או לא אבל בשכיח רב נמי מודה א"כ כמאן סבר עולא דאמר אין חוששין כיון דבהותחל מעשה המטריף רב נמי מודה, וצריך לומר בכונת הרשב"א דבהותחל מעשה המטריף כו"ע ל"פ דאסור.
במש"כ למעלה בביאור ענין חזקה שלא נתבררה בשעתה לחלק דיש ענין חזקה שלא נשתנה, וחזקה שאין אנו מוציאין אותה מכמו שהוחזקה אצלנו, והנה לפמש"כ שם בפשוטו הוא טעות דהא עיקר זה למדו התוס' מפרה ומעדים דליכא חזקה דהשתא וע"כ מוכח דגם בלא חזקה דהשתא לא אזלינן בתר חזקה שלא נתבררה, ולכן צריך לומר דודאי לא אזלינן בחזקה שלא נתבררה כלל והא דלא סברי התוס' חזקה דאתיא מכח רובא הוא כמו שכתבנו דכיון דעכשיו יצאה מהרוב דהא נטרפה לפנינו ע"כ לא אזלינן גם מכח חזקה דאתיא מכח רובא, ואף דהא יש לומר דעכשיו הוא שיצאה מהרוב סברי דכיון דאין לנו טעם לומר דעכשיו נטרפה ולא קודם ואי משום רוב מאי נ"מ אם עכשיו יצאה מהרוב או קודם יצאה מהרוב לכן לא אזלינן בתר חזקה זו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה