אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה יג
שחט רוב האחד או רוב השנים והשלים השחיטה בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחילה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה. שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה. הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה.
במה שכתב הרמב"ם ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה"ז פסולה, הקשו עליו המ"מ והכ"מ דהא פסק למעלה בהלכה י' דאם שחט מיעוט סימנים בהחלדה וגמר שלא בהחלדה ה"ז ספק פסולה, ותי' המ"מ תי' א' דהכא נמי כוונתו שהוא רק ספק ומשום שליש האמצעי כתב פסולה סתם, וזה דחוק, ותי' ב' כתב דהכא מיירי דהחליד בשליש הראשון יותר ששחט הושט, ולא שייך כאן היתרא דחצי קנה פגום דלא שייך זה אלא בתחלת השחיטה דאין הנקב פוסל בקנה אבל אחר ששחט הוושט דאם יניח השחיטה הו"ל נבילה אז פוסל גם במיעוט הראשון.
ובבירור סברתו של המ"מ יש לחקור איך יהי' אם אחר ששחט הוושט יעשה נקב בקנה ע"י חולי, ולכאורה פשוט דכשר דאין פסול בקנה שהוא פגום ואם כן אמאי לא נימא דגם בדרס או החליד יהי' כמו שנעשה פגום בעצמו, ואם נימא דע"י שחיטה שאני וליכא דין חצי קנה פגום א"כ גם אם דרס או החליד במיעוט הקנה קודם שחיטת הוושט נימא דפסול דע"י שחיטה שאני, וצריך לומר דקודם שחיטת הוושט כשדרס או החליד אנו אומרים דל מהכא שחיטה זו ויהי' כאילו עוד לא התחיל לשחוט אבל כאן באמצע השחיטה אין אנו יכולים להפסיק השחיטה ולומר דהוי כאילו לא נשחט וכיון דעומדים באמצע השחיטה יש דין דדרסה ע"י שחיטה ואז אף דאם הי' נעשה מעצמו הי' כשר אבל ע"י שחיטה יש בה דין דרסה או חלדה - זהו שיטת המ"מ.
אכן נראה דאין צריך לסברא זו דבאמת לא הזכיר הרמב"ם היתרא דחצי קנה פגום אלא בשהי', אף דאין זה ראיה דבגמ' לא הוזכר זה אלא בשהי', ומ"מ נוכל לומר דבאמת סובר הרמב"ם כשיטת השחיטות אשכנזית שהביא הב"י דאף דשהי' במיעוט קמא דקנה כשר מ"מ דרסה פסול דבשהי' נעשה הפסק אבל בדרסה הכל שחיטה אחת, אך באמת לפלא על הב"י שהוצרך להביא זה בשם שחיטות אשכנזית דדבר זה מבואר בבה"ג שכל דבריו דברי קבלה דחלדה במיעוט קמא דקנה פסול וכבר הביא הכו"פ והתבואות שור דבריו, אכן רוצה לומר דהבה"ג סובר דגם שהי' במיעוט קמא דקנה (פוסל) פסול, וכן רוצה לומר הכו"פ ודבריהם תמוהים דהא ברייתא מפורשת היא שחט חצי קנה פגום ושהה שחיטתו כשרה כמו שהקשה הש"ך, והתבו"ש רוצה לתרץ דהך ברייתא אזלא אליבא דמ"ד מחצה ע"מ כרוב וכן הכו"פ מתרץ תי' אחר כעין זה דעכ"פ הברייתא אינה כהלכה ודבריהם תמוהים דשניהם העלימו עין דהבה"ג בעצמו הביא ברייתא זו להלכה וכיון דהבה"ג סובר כן א"כ אין חידוש לומר דהרמב"ם סובר כן, וא"כ שפיר נוכל לפרש כפי' המ"מ דהכא מיירי היכי דהוא באמצע שחיטה דהיינו ששחט כבר הוושט וסמך הרמב"ם על מה שכבר כתב דשחט מיעוט סימנים בהחלדה ה"ז ספק פסולה, ולכן כתב כאן דדין חלדה שייך גם במיעוט קמא דקנה ולא כמו בהגרמה דעלה קאי דהתם אפי' שחט מקודם הוושט נמי כשר כשהגרים שליש העליון משום דאינו פסול בשחיטה אלא דאינו במקום שחיטה.
והנה הרמב"ם מוכרח לסבור סברא זו לחלק בין שהי' לדרסה וחלדה דהא פסק גבי שחט מיעוט סימנים בהחלדה דאינו אלא ספק וגבי שהה במיעוט ושט פסק להדיא דהוי ודאי נבילה וכבר הרגיש בזה הלח"מ וכתב בטעמא משום דגבי שהי' נעשה הפסק בשחיטה וחשבינן מיעוט קמא כאילו הוא נקובת הושט, רק דמשם לא ידעינן סברא זו אלא לחומרא לומר דסברא דהפסק עושה השחיטה דמקמי שהייה לנקובת הושט, אבל כאן מדברי השחיטות אשכנזית שהוא שיטת הבה"ג אנו למדים זה גם לקולא לגבי שהי' דמשו"ה אינו פוסל שהי' במיעוט קמא דקנה. והא דפוסל להבה"ג שהי' במיעוט בתרא אף דאם נימא דנעשה הפסק כבר הוכשר השחיטה, צריך לומר דשאני התם דכיון דגמר השחיטה א"כ צירף להדיא שחיטת המיעוט האחרון להשחיטה ועשה אותו לשחיטה שלמה אבל שהי' במיעוט קמא דקנה ההפסק של השהי' הוי כמו נמלך שלא לשחוט ונעשה נקב בקנה וכשגמר השחיטה אין בזה גדר צירוף להקודם אלא שחיטה חדשה. ומצאתי שסברא זו לחלק בין שהי' במיעוט קמא דקנה לשהי' במיעוט בתרא כתב היש"ש, אכן גם הוא לא הזכיר אלא השחיטות אשכנזית ולא זכר את הבה"ג.
(אך יש לחקור אם הא דאינו פוסל שהי' במיעוט קמא דקנה משום דהוא הפסק הטעם הוא דכיון דהוא הפסק אינו יכול לפסול אבל בעצם דין השהי' הוא כמו דיני דרסה וחלדה שהם פסולים בדיני שחיטה, או דנימא דדין שהי' הוא בעיקר חלוק מדין דרסה וחלדה, דדין דרסה וחלדה הוא פסול בהכשר שחיטה אבל דין שהי' מעיקר אין הפסול אלא בשביל ההפסק ואין בה דין פסלות אחר כלל, ונוכל לומר דבזה חלוקים הרמב"ם והבה"ג דהרמב"ם סובר דשהי' אין בה פסול אחר אלא הפסק...)
אלא דאכתי יש לעיין דמשמע מדברי הבה"ג דמפרש שהי' במיעוט סימנים בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא דכתב שניהם בלשון אחד דשהי' בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא אסורה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא, דאף דיש לפרש דכלל מיעוט קמא ומיעוט בתרא לאיסור והטעם דכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא קאי על מיעוט בתרא, אך דהלשון לא משמע כן וא"כ כיון דפשיטא להבה"ג דשהי' במיעוט קמא דקנה כשר משום דהוי הפסק א"כ אמאי לא פשיטא לי' דשהי' במיעוט קמא דוושט ודאי פסולה.
ונראה דאפשר לומר לשיטת הבה"ג דכיון דהך דינא דשהי' במיעוט קמא דקנה היא ברייתא מפורשת דמספקא להו לחז"ל דאפשר אמרינן הך סברא דהפסק לקולא ולא לחומרא וכמו דמצינן כעין זה דאמרינן לבוד להקל ולא להחמיר והיינו דלענין מיעוט קמא דקנה אמרינן להקל דכיון דאפשר להפסיק השחיטה אינו פוסל שהי' אבל במיעוט קמא דוושט מספקא לן דאפשר גמירי שהי' דוקא בין סימן לסימן דזהו אמצע השחיטה אבל מיעוט הסימנים כיון דאינו עיקר השחיטה אינו פוסל בהו שהי' וגבי דרסה וחלדה נאמר דדוקא בגמר הרוב בדרסה חלדה אז פסול, אבל להרמב"ם פשוט טעם הפסק בין להקל בין להחמיר ולכן סובר דודאי שהי' במיעוט קמא דקנה כשר ומיעוט קמא דוושט ודאי פסול ולא שייך ספק בזה וכן מיעוט בתרא ודאי לא שייך ספק דאפי' בדרסה חלדה דאין בהם משום הפסק ג"כ פשוט להרמב"ם דלא שייך לפסול כיון שכבר נגמר ההכשר ולא שייך לפסול למפרע.
ואפשר לומר עוד דלשיטת הרמב"ם עיקר דין פסול שהי' אינו אלא מטעם הפסק ולכן פשוט דבמיעוט קמא דקנה לא שייך לפסול ובמיעוט קמא דוושט ודאי פוסל, ויהי' נ"מ בין סברת הרמב"ם לסברת בה"ג שהסברנו שיטתו עפ"י ד' השחיטות אשכנזית דלשיטת הבה"ג שהי' אינו פסול מטעם הפסק אלא דאמרינן סברא דהפסק לקולא להתיר השחיטה בסברא דנוכל לומר שהוא הפסק ונפסק השחיטה הקודמת, ומ"מ לא אמרינן הכי בודאי בשהי' במיעוט בתרא כיון דע"כ הרי גמר השחיטה וצירף המיעוט בתרא להשחיטה כמש"כ היש"ש.
אבל לשיטת הרמב"ם נוכל לומר דעיקר דין שהי' הוא מטעם הפסק ולכן אינו פוסל במיעוט קמא דקנה ולא מטעם דהפסק הוא סברא המתרת אלא דאין בשהי' שום גדר פסול אחר אלא הפסק ולכן במיעוט קמא דקנה ודאי כשר ובמיעוט קמא דוושט ודאי פסול ובמיעוט בתרא דושט נמי כשר אלא דבזה אינו מטעם זה דאינו אלא הפסק דהא גם בדרסה וחלדה נמי כשר במיעוט בתרא ומשום דיצאה השחיטה בהכשר וכמש"כ.
והנה בארנו ד' הרמב"ם ע"פ שיטת המ"מ שפירש דברי הרמב"ם במה שכתב שחט מיעוט סימנים בהחלדה וגמר שלא בהחלדה כפשוטו דמיעוט הראשון הי' בהחלדה ממש ומשכחת לה דשחט מיעוט הראשון של הושט תחת הקנה וכן מיעוט הקנה תחת הושט דזהו חלדה ודאית, אבל הטור מפרש דהחליד תחת מיעוט סימנים ומיבעי אי הוי חלדה והיינו אם תחת העור אינו חלדה או שהי' נפסק העור ומיבעי ליה דשמא מיעוט סימנים יותר לא הוי חלדה, וכן פי' הפר"ח דבריו, וכתב דהא פשוט דהחליד במיעוט סימנים פסולה כמו שפסק הרמב"ם על שהי' אחר מיעוט קמא דושט, אכן אפי' אם אפשר לפרש כן לשון הגמ' החליד במיעוט סימנים אבל לשון הרמב"ם לא משמע כן שכתב שחט מיעוט סימנים בהחלדה משמע דההחלדה היתה חלדה ודאית ולא דמספקא לן אי הוי חלדה.
ונראה לי להביא ראי' לזה דשיטת הרמב"ם הוא כן דחלדה במיעוט סימנים אפי' חלדה ודאית הוי ספק דכתב הרמב"ם בפ"ד הל' י"ג התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף, ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן להדיא הכל מודים שאם שחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עכו"ם. אכן לשיטת המ"מ דהרמב"ם סובר דחלדה במיעוט סימנים הוי ספק ניחא שפיר דבאמת יש לדייק בהא דאמר מעיקרא בגמ' הכל מודים היכי ששחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל ואח"כ מסיק לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים ואמאי לא אמר מעיקרא הכל מודים היכי ששחט מיעוט סימנים עכו"ם וגמרם ישראל, ולכאורה חשבתי דלהכי אמר סימן אחד עכו"ם שיהי' שפיר גם על שחיטת הקנה, אבל באמת אינו מיושב דהא מסתבר דגם בחוץ צריך דוקא מקצת שחיטה ולא מקצת קנה דכשר כמו חצי קנה פגום, ומיעוט סימנים היינו מיעוט שני הסימנים א"כ הי' יכול גם גבי שחט עכו"ם לומר ששחט מיעוט סימנים כיון דהכוונה מיעוט סימנים של שני הסימנים, אכן לפי שיטת המ"מ דהרמב"ם סובר דהחליד מיעוט סימנים הוי ספק וע"כ דהוי ספק דאפשר דיני פסלות דשחיטה אינו אלא היכי שנעשה פסול בעיקר השחיטה אבל לא במיעוט הסימנים א"כ שפיר דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מיפסל משום ששחט עכו"ם מיעוט הסימנים ואף דלהשיטות דשחיטת עכו"ם נלמד מוזבחת ושחיטת עכו"ם הוי כמו קוץ בעלמא וא"כ בשחיטת קוץ ודאי פסול במיעוט ושט כמו כל ושט פגום, אבל לשיטת הרמב"ם דשחיטת עכו"ם נלמד מוקרא לך ואכלת מזבחו א"כ הוא רק פסול בשחיטה שפסלתו התורה וראי' דהא הרמב"ם סובר דשחיטת עכו"ם אינה מטמאה, וכיון דהוא רק פסול א"כ שפיר נימא דאי חלדה ודרסה במיעוט קמא דושט כשר א"כ שחיטת עכו"ם נמי כשר, אלא דבזה שאני שחיטת עכו"ם משחיטת דרסה וחלדה דבשחיטת דרסה וחלדה לא תלינן זה כלל בדין ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף משום דשחיטת דרסה אינו איסור מיוחד אלא הלכה שנמעטה שחיטת דרסה וחלדה מלהיות שחיטה כשרה וספק לנו אפשר באה ההלכה על כל השחיטה היינו שנגמרה לגמרי שלא כדין. אבל שחיטת עכו"ם הוא איסור שאסרה תורה שלא לאכול שחיטת עכו"ם והוי כמו שחוטי חוץ שאסרה תורה שלא לאכול שחוטי חוץ ולא מיעוט מדין כשרות השחיטה, ולכן שייך לומר דאם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ עכ"פ יש בה דינא של שחיטת עכו"ם כיון שישנה להשחיטה מתחלה ועד סוף ויש בה איסור שאסרה תורה, אבל דרסה וחלדה אינו אלא מיעוט מדין כשרות ובזה מספקא אפשר דעכ"פ לגבי זה שם שחיטה עלה דלא למיהוי כמו קוץ בעלמא ולא מיעטה ההלכה אלא מדין כשרות דזהו דוקא בגמר השחיטה.
ואף דבחצי קנה ראשון אמרינן בדף י"ט דאינו אוסר שחיטת עכו"ם זה פשוט דכיון דאפי' אם הי' פגום ע"י קוץ הוי מותר א"כ לא הותחל עדיין שחיטה כלל ובזה יהי' דרסה וחלדה חמיר שכתבנו דשיטת הרמב"ם והבה"ג דפוסלין אפי' במיעוט קמא דקנה משום דעכ"פ הוא שחיטה אחת וכך הוא הלכה שלא יהי' שחיטה ע"י דרסה ולכן אי ההלכה באה גם על מיעוט קמא דפוסל השחיטה אז אפשר דאפי' במיעוט קמא דקנה פסול משום דפוסל כל השחיטה, אבל שחיטת עכו"ם ודאי אינה מצטרפת לשחיטת ישראל והיא בעצמה אינה יכולה לפסול ולא שאסור דלא גרע מחצי קנה פגום ולא יהא אלא נפגמה בקוץ, וכל זה בקנה אבל במיעוט קמא דושט אפי' אם נימא דדרסה וחלדה במיעוט קמא אינם פוסלין מ"מ גבי שחיטת עכו"ם פוסל אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והיינו דמיעוט קמא דושט אפי' אי בדרסה וחלדה אינו פוסל מ"מ עכ"פ בזה לא דמי למיעוט קמא דקנה ובזה פוסל שחיטת עכו"ם אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. - וא"כ מיושב שפיר דברי הרמב"ם דבגמ' בכוונה אמרו סימן אחד דבזה פוסל אפי' אין דרסה וחלדה במיעוט סימנים, ולכן אמר שפיר דאפי' אינה אלא לבסוף בודאי פוסל אבל הרמב"ם שהזכיר מיעוט סימנים לכן כתב שפיר בטעמא משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.
מצאנו באופן אחר
במה שכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות שחיטה ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה"ז פסולה. והקשו עליו דהא לעיל כתב שחט מיעוט סימנין בהחלדה וגמר שלא בהחלדה ה"ז פסולה מספק, ונאמרו בה הרבה תירוצים, א' כ' המ"מ דכונתו גם כאן פסולה מספק וכ' פסולה משום שליש האמצעי, ב' כתב דמיירי כאן אחר שחתך הושט ואז לא דמיא למיעוט סימנים, וגם דין דחצי קנה פגום ליכא כיון דהוא עומד באמצע שחיטה. והנה חידוש המ"מ אינו מבורר דאפשר נאמר דכיון דחצי קנה פגום בעצמותו אינו עושה מעשה טריפה לא איכפת לן גם אחר הושט, ולא דמי להא דאמר בגמ' שחט ישראל וגמר עכו"ם דהתם גמר עכו"ם סוף הקנה, אבל הכא תחלת הקנה אינו גורם פסלות כלל ומה שהי' נפסל אם הי' מפסיק זהו בשביל הושט, ובטעמא דהמ"מ צריך לומר דמה דאינו פוסל בחצי קנה לא שהי' ולא דרסה והחלדה היינו משום דאיכא למימר דל מהכא זו המעשה דא"א להפסיק השחיטה משום שהי', אבל באמת גם זו אינו מיושב דהא אין אנו צריכין להפסיק שחיטת הושט אלא על שחיטת הקנה אנו אומרים דל דבאמת איך יהי' אם באמצע השחיטה בין ושט להקנה יהי' ניקב הקנה שלא בדרך שחיטה האם נימא שיפסול הא א"א לומר כן דהא נקב בקנה אינו פוסל בשום אופן וא"כ גם על שחיטת הקנה נאמר דל. והנה במה דכ' הרמב"ם שחט מעוט סימנים בהחלדה מפרש הטור דכונתו שהחליד תחת מיעוט סימנים, אבל באמת לשון הרמב"ם אינו סובל זה כלל דהא כ' שחט מיעוט סימנים בהחלדה, ומשמע דההחלדה היתה ודאית, ומה דמוכח מדברי הרמב"ם דבשהי' במיעוט קמא ודאי פסיל כ' הלח"מ משום דהתם כיון ששהה נפסק השחיטה ונעשה נקב בושט, אכן יש לעיין אם נאמר לפי"ד הלח"מ דרק לאסור חלוק שהי' מדרסה חלדה משום דכבר נפסק השחיטה, אבל מ"מ לא גרע שהי' מדרסה חלדה לענין דין דהוא פסול בשחיטה וכמו דאמרינן דדרסה חלדה הוא פסול בשחיטה ה"נ שהי', או דנימא דשהי' אינו פסול בהכשר שחיטה כלל אלא דהוא רק הפסק ותו לא והכי אגמרה רחמנא דשהי' הפסק ודרסה חלדה הם פסולים בדרך כשרות השחיטה, ויש להוכיח ממה שכתב הרמב"ם ממה דפוסל שהי' אחר שחיטת רוב הקנה ומיעוט הושט משום דכבר נפסק רוב הקנה ומיעוט הושט הוי נבילה, והנה בשלמא מיעוט הושט צריך הרמב"ם להסביר אמאי הוי פסול בודאי ובזה הסביר משום דכבר נעשה נבילה, אבל בשחיטת רוב הקנה למה צריך להסביר הא אפי' מאן דסבר דפסוקת רוב הקנה הוי רק טריפה מ"מ אפשר שתפסול שהי' כיון דעכ"פ לא הוי מיעוט והוי חצי השחיטה וא"כ נעשה השחיטה בפסלות ובודאי מסתבר דאפי' למאן דסבר דפסוקת הגרגרת טריפה מ"מ מועיל לפסול כ"ש פסולי שחיטה שהי' דרסה חלדה משום דעכ"פ אינם שחיטה, אכן אם נימא דכל דין שהי' אינו אלא דין דנפסק הקודם מן המאוחר ואין זה פסול בשחיטה אלא דאינו יכול להצטרף וא"כ הוה אמינא כיון דעכ"פ כל אחד עשה בהכשר ולגבי המחצה השני הלא אפי' אם הי' מקודם רק פסוקה הי' ג"כ כשר ולא הי' שייך פסול שהי' לזה אמר הרמב"ם דפסוקת הגרגרת נבילה אבל אם נאמר דהוא פסול בדרך שחיטה א"כ בכל אופן כיון דאינו מיעוט אפשר לפסול אותה מדין שהי'.
ואפשר לבאר עוד יותר דאם נאמר דשהי' הוא פסול בהלכות שחיטה א"כ כששחט ושהה כל השחיטה נעשה בפסול וכמו לדעת רש"י שהי' במיעוט בתרא, אלא דהרמב"ם חולק ע"ז משום דכבר יצאה בהכשר, אבל עכ"פ כשנעשה באמצע השחיטה הרי פוסל גם שחיטת הנשאר, אבל אם נימא דאינו פסול אלא משום דנפסק הראשון מהקודם א"כ אינו פסול על הנשאר והי' אפשר לומר דאם פסוקת הגרגרת אינו נבילה דלא שייך לפסול שהיה, אלא דאולי נוכל לומר דמסתבר להרמב"ם דאפי' אם שהי' הוא פסול מ"מ לא שייך פסול אלא אם הקודם מצד עצמו עושה נבילה, אבל אם אינו עושה נבילה א"כ מאי איכפת לן והא באמת סגי בסימן השני וכמו דחזינן בחצי קנה פגום דסגי בגמרו כיון דאינו עושה פסלות.
והנה אם נאמר דדין שהי' הוא רק הפסק ולא פסלות בדין שחיטה א"כ אפשר שפיר לומר דמה דאשכחן בגמ' דבקנה בעוף לא שייך שהי' היינו משום דהוי רק הפסק ולא פסול על מעשה השני, אבל דרסה דהוי פסול במעשה השחיטה גם שהי' במיעוט קמא דקנה פוסל ולא אמרינן כלל סברת דל שחיטה הקודמת ולא דמי לשהי' במיעוט בתרא דאין הרמב"ם מסכים לפסול משום דהתם כבר יצאה בהכשר, אבל במיעוט קמא דקנה אפשר לפסול אם הוא שחיטה אחת ולכן הא דשהיה במיעוט קמא דקנה אינו פוסל הוא משום דשהי' אינו פוסל כלל בשאר השחיטה אלא הפסק ולכן כיון דמיעוט קמא אינו פוסל לכן כשר שהי' בקנה.