אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה כד
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה.
במה שכתב הרשב"א בחידושיו בשם י"מ ובתוה"א בשם הראב"ד דאם שחט הרבה בהמות ונאבד הסכין אסורות האחרונות משום דנגיעה במפרקת משוי לסכין אינו בדוק, ומוכיח זה הראב"ד מהא דאמרינן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, אלמא דגם רב חסדא מודה להך סברא דבתרייתא אסורות והיינו משום דנעשה הסכין אינו בדוק, וסיים ובזה ר"ה לקולא ור"ח לחומרא, והיינו דלר"ה לא נימא דנגיעה במפרקת משוי לסכין אינו בדוק.
והקשה הגרעק"א בחידושיו ליו"ד דמנ"ל להרשב"א דלרב חסדא נגיעה במפרקת משוי לסכין אינו בדוק, הא בפשיטות אפשר לומר דהך סברא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא לא סבר כמו דאמר מעיקרא מכדי מתלי תלינן וכמו שכ' רש"י ז"ל דבאמת הא דאמר מתלי תלינן קשה הא לרב חסדא אמרינן טעמא משום דעצם ודאי פוגם, ומהיכי תיתי תלינן במפרקת דבתרייתא וע"כ כמש"כ התוס' משום דזהיר טפי בראשונות מבאחרונה, וא"כ שפיר אפשר לומר דלפ"מ דאמר כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא לית לי' הך סברא, אבל מנלן למימר דמשוינן לסכין אינו בדוק אפי' בלא ריעותא, וכתב עוד הגרעק"א ז"ל דאיברא דהכי מוכח בגמ' כדברי הרשב"א דהא פריך אי הכי תיבעי בדיקת חכם והיינו משום דסבר דלפ"ז משוינן לסכין אינו בדוק, אלא דאכתי קשה על הגמ' גופא מנלן למפרך הכי ונשאר בצ"ע.
עוד הקשה על מה דכתב הרשב"א דבזה ר"ה לקולא ור"ח לחומרא דמנלן לומר דר"ה מיקל לגבי רב חסדא, ואי משום דפוסל בקמייתא ואינו תולה במפרקת הא ר"ה סבר דאפילו שיבר בה עצמות אסור ובשיבר בה עצמות ודאי נעשה הסכין לאינו בדוק.
והנה מה שהחליט הגרעק"א ז"ל דבהכרח צריך לומר דמה דאמר מעיקרא בגמ' מכדי מתלי תלינן דהוא משום סברת התוס' דרגיל ליזהר בראשונות טפי, הנה התוס' לא כתבו זה אלא לתי' ב' שתירצו על קושיתם דהא הוי תר"ל, ותירצו דהוא משום דעצם ודאי פוגם ובזה כתבו דלפ"ז הא דאמר מכדי מתלי תלינן היינו משום דרגיל ליזהר אבל באמת לא משמע כלל בגמ' סברא זו דהא בגמ' אמר מכדי מתלי תלינן ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים דילמא בבתרייתא איפגים א"כ ה"נ תלינן במפרקת דבתרייתא ואיזה ראיה היא והול"ל דה"נ רגיל טפי ליזהר, ובפשוטו מוכח דבסתמא תלינן וכן מוכח להדיא מלשון הרשב"א שכתב דמה דאמרו כר"ח ולאכשורי בתרייתא הוא רק דחי' בעלמא, אבל באמת קיי"ל כהך סברא דמכדי מתלי תלינן.
איברא דדברי הרשב"א הם תמוהים דהרשב"א מביא ג"כ קושית התוס' מתר"ל ולא תירץ תי' התוס' דליכא חסר ואתאי אלא משום דעצם ודאי פוגם, וכתב עוד דאפי' לפ"מ דמכשר רב חסדא אפי' בלא שיבר בה עצמות היינו משום דעכ"פ איכא למתלי טפי במפרקת מבעור, אבל במקוה ליכא תלי', וא"כ לדבריו אמאי תלינן במפרקת דבתרייתא ואין לומר כסברת התוס' משום דמזהר זהיר דמדבריו מוכח דלית לי' הך סברא אלא דבעיקר מילתא תלינן לקולא.
ובעיקר הדברים תליא דברי הירושלמי בשם הראב"ד באופן שמפרש הא דעצם ודאי פוגם דאם נפרש כפשוטו דטעם ההיתר משום דודאי עומד ליפגם ואם נאמר דעיקר טעמי' דרב חסדא הוא כדאמר הגמ' מעיקרא משום דהוי ספק וודאי ולא נסבור כמו דאמר אח"כ מכדי מתלי' תלינן, א"כ ע"כ עלינו לומר במה דאמר דרב חסדא נמי מכשיר בלא שיבר בה עצמות משום דמפרקת נמי ודאי פוגם ואף דמכשיר באינו יודע אם נגע במפרקת היינו משום דכיון דמצוי דנוגע במפרקת הוי נמי בגדר ודאי עומד ליפגם א"כ לפ"ז פשיטא דנעשה הסכין אינו בדוק כמו דנעשה תמיד סכין אינו בדוק כשמשמש בו תשמישים שאינם של שחיטה ומצוי שיפגם וא"כ שפיר כתב הראב"ד דהך סברא דאמר כר"ח ולאכשורי בתרייתא דע"כ דאינו סובר דמכדי מתלי תלינן וע"כ טעמא דמכשיר בקמייתא אף שלא שיבר בה עצמות משום דמפרקת ודאי פוגם וא"כ נעשה הסכין אינו בדוק וא"כ אפשר דבאמת הוי סבר הסברא דמתלי תלינן משום דלא הוי תר"ל משום דליכא חסר ואתאי אלא דכיון דסבר דמפרקת ודאי פוגם א"כ מזה הסברא גופא אחרונות אסורות, וא"כ ממ"נ אי סבר דטעמא דמכשיר ר"ח הוא דוקא משום דעצם ודאי פוגם ומפרקת נמי ודאי פוגם א"כ ע"כ דנעשה הסכין אינו בדוק ואי סבר דלא צריך להא דעצם ודאי פוגם ומספק נמי הוי מכשר א"כ אמאי אסר בתרייתא וע"כ משום דמפרקת ודאי פוגם נעשה הסכין בקמייתא אינו בדוק.
[הגהה מכ"י מש"כ כאן לכאורה אין לו מקום כלל דהא אנן עכשיו עסקינן לבאר טעמא דרב חסדא דסבר עצם ודאי פוגם וע"כ דלא ס"ל מתלי תלינן, אכן אפשר לומר דבאמת הוי סבר רב חסדא דכיון דליכא תר"ל דצריך להיות כשר גם בלא סברא דעצם ודאי פוגם אלא דצריך לסברא דאם הי' עצם פוגם כמו עור א"כ כיון דהאי סכין חודו חלש כ"כ שהוא נפגם עכ"פ וא"כ ממילא גם כשנגע בעור נעשה הסכין לאינו בדוק, ולזה אמר עצם ודאי פוגם וממילא לא הוי ריעותא לגבי הסכין, ולפ"ז נוכל לבאר מה דאמר בגמ' מכדי מתלי תלינן והיינו דמה דאמר דעצם ודאי פוגם היינו רק כדי שלא לעשות הסכין לאינו בדוק, אבל בעצם דמפרקת כיון דאינו ברור אם נגע נוכל לתלות דנגע במפרקת האחרונה, אבל למ"ד לאכשורי בתרייתא סבר דעצם דמפרקת מצוי הרבה ליגע ונעשה בזה לאינו בדוק ע"כ].
אכן כ"ז לשיטת הראב"ד דנוכל לומר דמפרש ודאי פוגם כפשוטו, אבל לפ"מ שמפרש הרשב"א דלהכי מכשר ר"ח גם בלא שיבר בה עצמות משום דאיכא למיתלי יותר במפרקת מבעור, והיינו דעכ"פ פוגם יותר מעור ואם נפגם הסכין קרוב יותר שנפגם ע"י המפרקת אבל אין ראיה כלל דמשוינן הסכין לאינו בדוק, ולפי סברא זו באמת לא מוכח כלל דמ"ד ולאכשורי בתרייתא סבר דע"י מפרקת קמייתא נעשה הסכין לאינו בדוק, והרשב"א הביא זה בשם הראב"ד וכתב ע"ז והראשון נראה עיקר והיינו דלא כהראב"ד, והיינו משום דלפ"מ שכתב מקודם אינו הוכחה כלל וכנ"ל.
ומה שהקשה הגרעק"א ז"ל עוד במש"כ הרשב"א בשם הראב"ד דבזה רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא ותמה הגרעק"א ז"ל דמנלן דרב הונא מקיל טפי מרב חסדא דאי משום דאוסר קמייתא הא אפי' מפרקת ודאי פוגם נמי אסר דהא אסר אפי' שיבר בה עצמות, זה אפשר ליישב בשתי פנים או דנימא דבאמת אין כונתו דרב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא והיינו דכיון דכל עיקר למדנו הך סברא דמפרקת ודאי פוגם מהך מ"ד דמפרש כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, וזה תלוי אם נסבור כרב הונא או כרב חסדא דאי ס"ל כר"ה ודאי אמרינן דרב כהנא לאפסולי קמייתא דמהיכי תיתי נוקמי לרב כהנא דלא כהלכתא, ונמצא דבזה הסברא אי מחדשים הך סברא דשחיטת כמה בהמות מיחשב לבתרייתא כסכין שאינו בדוק הוי דוקא אליבא דר"ח, אבל לר"ה לא נימא הכי וממילא אי הלכה כר"ה גם ר"ח לא ס"ל הכי דהא לא מוקמינן לרב כהנא אליבא דר"ה ולעולם סבר ר"ח כמאן דסבר מכדי מיתלי תלינן.
אכן עוד יותר נוכל לומר בפשיטות דבאמת ר"ה ור"ח פליגי בהך מילתא איברא דאין כונתו של הראב"ד לרב הונא אליבא דידי' דהא הראב"ד לדינא קאמר ובשובר בה עצמות פסקינן להדיא דלא כרב הונא, אלא דבלא שיבר בה עצמות פסקינן כרב הונא, וא"כ לדידן דלא פסקינן כרב הונא אלא בשיבר בה עצמות ע"כ דסבירא לן דמפרקת אינו ודאי פוגם, וא"כ אפי' אם נלמוד מהא דרב חסדא דלא פסילי בתרייתא דסובר דמפרקת משוי סכין לאינו בדוק ואפי' ספק נגע במפרקת משום דקרוב שיגע במפרקת, ולהך סברא לא סבר ר"ח מתלי תלינן אלא משום דעצם ודאי פוגם ומפרקת נמי ודאי פוגם, וא"כ עכ"פ אנן דלא פסקינן בהא כרב חסדא לא שייך לכאורה לומר דנפסוק בהא כרב חסדא דמפרקת משוי לאינו בדוק דהא זהו עיקר פלוגתא דר"ה ור"ח אליבא דידן דלא פסקינן כרב הונא לגמרי ובשיבר עצמות מכשרינן ולכן כתב הרשב"א דאף דפליגי בהא ר"ה ור"ח דהיינו רב הונא אליבא דידן דהא לדינא קאמר מ"מ חיישינן לדרב חסדא והיינו דלא פסקינן כר"ה בלא שיבר בה עצמות בתורת ודאי ולא בתורת ספק אף דבשיבר בה עצמות פסקינן בתורת ודאי דהא לקולא פסקינן.