אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יט
התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהם פגם שוחטין בהן ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה. שחט בהן כשהן מחוברין מתחילת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה ואע"פ שאין בהם פגם.
עי' במ"מ ובכ"מ דשיטת הרמב"ם דתלוש ולבסוף חברו כשר ולעולם אין השחיטה פסולה אלא דומיא דקנה העולה מאליו, ודלא כהרא"ש דפסל בתלוש ולבסוף חברו אם ביטלו. וכן פסק הרמב"ם לענין הכשר זרעים דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ולענין עבודה זרה פסק דהמשתחוה לבית אסרו.
והנה לענין מעילה פסק הרמב"ם בפ"ה הל' ה' דנ"מ בין הקדיש עצים ובנה בית דמועלין ובין הקדיש בית דאין מועלין והקשה הכ"מ דהא במעילה אמרינן על הא דתנן במתני' דבנאה בתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתי' דמוכח דעכ"פ מעל דהגמ' מפרש דמיירי בבנאה ובעי למידק מזה לסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו, ודחי ר"ל דהתם כשהקדישו ולבסוף בנאו, וכיון דזהו למדחי לדרב אבל כיון דפסקינן כדרב דהמשתחוה לבית אסרו א"כ לא צריך לחלק בין הקדישו ולבסוף בנאו לבנאו ולבסוף הקדישו, ואדרבה אי אפשר לחלק דהא מע"ז מוכח דבכל גווני הוי כתלוש. ומתרץ הכ"מ דדוקא גבי ע"ז אמרינן דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש משום חומרא דע"ז, ותירוצו קשה טובא דהא חזינן דהרמב"ם פסק גבי שחיטה דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש וכן פסק לענין הכשר זרעים א"כ מוכח דאינו דוקא לענין ע"ז.
ונראה דהנה הר"ן בחידושיו בחולין כתב בהא דאמרינן בגמ' דלענין ע"ז בודאי דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש, ולענין הכשר זרעים הוי מחלוקת ולענין שחיטה מיבעי, דהוא משום דלענין ע"ז דממעט בקרא הרי מוכח דדוקא מחובר ממש כמו הר לא נאסר, אבל תלוש ולבסוף חברו דלא הוי כמו הר ממש נאסר, וגבי הכשר זרעים כיון דכתיב וכי יתן מים על זרע, לכן איכא למ"ד דהוי כמחובר משום דהתורה הקפידה על תלוש דוקא, וגבי שחיטה מיבעי לן אי טעמא משום דכתיב מאכלת ואז אמרינן דתלוש דוקא ולא תלוש ולבסוף חברו, או דלא ילפינן ממאכלת והוא נלמד מהלכה למעט מחובר ולכן אמרינן דלא אימעט אלא מחובר דוקא.
והנה הר"ן הסביר גבי הכשר זרעים טעמא דמאן דסבר דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, אבל לא הסביר סברת הסובר דהוי תלוש, והרמב"ם פסק דהוי תלוש, ונראה דבאמת הרמב"ם פוסק דלא כדעת התוס' והרא"ש דמשקה שתחילתו לרצון לא בעינן סופו לרצון, וסובר דזהו דין מיוחד בכל כלי דצריך שיהי' נתלשו ברצון, וילפינן זה מכל משקה אשר ישתה, ולכן אפשר דדבר דנתמעט מפרט וכלל שממעט קרקע הוי קרקע דוקא, אף דבספרא ליכא כלל ופרט וכלל, ע"כ כן הוא דהא דריש אפי' מה שאינם בכלים, ולכן אם המיעוט הוא דוקא תלוש אז תלוש ולבסוף חברו לא הוי בכלל תלוש, אבל אם ממעט קרקע אז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש.
אח"כ מצאתי דהתומים כתב להיפוך דמה שנתמעט מכלל ופרט וכלל כמו מה שנתמעט דבר המטלטל וגופו ממון הוי דוקא דבר המטלטל, אבל תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, ולפ"ז יקשה מהכשר זרעים דהא ג"כ נתמעט דמה כלי מיוחד דבעינן תלוש דוקא וא"כ לימא דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, ומ"מ פסק הרמב"ם דתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים הוי תלוש.
לכן נראה דבאמת מה דנתמעט בתורת מיעוט לומר דמה הפרט מפורש בזה אמרינן דדוקא קרקע הוא דנתמעט, אבל מה שאין על זה שם קרקע לא נתמעט, אבל גבי מעילה כיון דילפינן מתרומה בעינן תלוש דוקא, וכמו דהוי סבר הר"ן לומר לפ"מ דילפינן מוכי יותן מים על זרע, אך באמת נראה דלא צריך כלל לחלק בין מעילה והכשר זרעים ואין אנו צריכין לשום חילוק ולעולם נימא דבאמת מדין ע"ז ילפינן דלכל מילי הוי תלוש ולבסוף חברו כתלוש, דהא באמת צריך להבין מה נ"מ בין בנאו ולבסוף הקדישו להקדישו ולבסוף בנאו בשלמא אי הוי אמרינן דעיקר תלוי בשעת הקדש אי בשעת הקדש הוי תלוש או מחובר הי' אפשר קצת לפרש כן, דכיון דעכ"פ בשעת ההקדש לא הי' תלוש לא מהני, אבל באמת חזינן דאם הקדיש מחובר ותלשו מעל הרי דתלוי בשעת התשמיש וא"כ מאי נ"מ, וע"כ צריך לומר דאיברא דאם הקדישו במחובר ותלש מעל היינו משום דעכ"פ הממון הוא ממון הקדש, ואין בזה חסרון דמחובר בשעת מעילה, אבל מ"מ הוי נ"מ בשעת הקדש אי הוי מחובר או תלוש דכיון דעכשיו צריך לחול ע"ז איסור הקדש לענין מעילה ואשכחן דבמחובר לא חייבה התורה במעילה, ולכן רק הקדישו ולבסוף בנאו כיון דכבר חל עליו שם מעילה לא פקע במה שחברו.
והנה בגמ' ב"ב דף ס"ו צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, ופריך בגמ' מני לא ר"א ולא רבנן ואמר שם דהיינו ר"א ורבנן דדף של נחתומין שקבעו בכותל דר"א מטהר וחכמים מטמאין, וע"ז קאמר מני אי ר"א אפילו חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו, ובעי מעיקרא למימר דאתיא כר"א וכי קאמר ר"א דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר אפי' בחקקו ולבסוף קבעו היינו דוקא בפשוטי כלי עץ דרבנן, וע"ז פריך דהא צינור שחקקו מיירי לענין שאובין דהוא נמי דרבנן, ועוד דהא קיי"ל דבדף של מתכת מחלוקת, ומשני לעולם רבנן ושאני שאיבה דרבנן, אי הכי אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, ומוכח מסוגיא דהא דמחלקי רבנן בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו היינו דוקא לענין שאובין דרבנן אבל לענין דאורייתא אין נ"מ, והקשו הפוסקים על הראשונים הרמב"ם בפי' המשנה והר"ש והרשב"א והטור והשו"ע דכולם מחלקים בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו אפי' בכלי לטבול בה דהוי דאורייתא.
ונראה דבאמת מה דפריך בגמ' אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי תמוה דמנלן דדף מיירי אפילו קבעו ולבסוף חקקו, ופשטא דלישנא דדף של נחתומין מיירי שהי' מקודם דף של נחתומין, וכבר הקשה כן החתם סופר, והנה לפ"מ דהוי ס"ד מעיקרא דאיירי בפשוטי כלי עץ יש ליישב קושיית הגמ' דמשמע לי' אפי' הי' מקודם דף פשוט, דמפרש דף של נחתומין שקבעו בכותל היינו דעל ידי קביעתו בכותל נעשה ראוי לתשמיש הנחתומין, וא"כ מעיקרא ודאי לא היה מקבל טומאה והוי כמו קבעו ולבסוף חקקו, אך כ"ז כדהוי ס"ד דמיירי בדף של עץ, אבל לפ"מ דמסיק דמיירי בדף של מתכת א"כ כיון דראוי לערוך עליו כבר הוי כלי אם לא דהוי חתיכת מתכת ממש, ומנ"ל לומר כן, דבשלמא אי איירי בדף של עץ אפשר לומר דאינו טמא אלא היכי דמשמש בפועל אדם ומשמשי אדם כמש"כ התוס' שם, אבל בשל מתכת לא צריך אלא שיהיה כלי ראוי לזה ובודאי כמו דראוי בקביעתו בכותל כן ראוי הוא להניחו על השולחן ולערוך עליו.
לכן נראה דבאמת לענין דף של מתכת אין חילוק כלל ולא שייך לומר קבעו ולבסוף חקקו דהא לא צריך חקיקה כלל, רק דקושית הגמ' הוא לא לענין דף, דבדף של מתכת ודאי לא שייך לחלק בין קבעו ולבסוף חקקו דלא שייך חקיקה, אלא דהגמ' מקשה לגבי צינור דכיון דעכ"פ אם היה הצינור של מתכת דודאי הי' מטמא בין קבעו ולבסוף חקקו בין חקקו ולבסוף קבעו כיון דחקיקה אינה מוסיפה הטומאה, וא"כ הא גם לענין שאובין ודאי היה נחשב שאוב דהמים שהיו בכלי ודאי נחשבין שאובין, וא"כ מאי מהני מה דהם בצינור של עץ הא לענין שאובין לא איכפת לן אם הכלי מקבל טומאה או לא דהא אפילו בכלי גללים נמי הוי שאובין, ולזה פריך שפיר אי ר"א דסבר מחובר לקרקע כקרקע דלדידי' שפיר נוכל לומר דלא הוי שאובין, א"כ אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי דלדידי' אין נ"מ, ואי לרבנן דלא ס"ל מחובר לקרקע כקרקע א"כ מה מהני מה דקבעו ולבסוף חקקו כיון דלא נתבטל שם כלי ממנו ע"י הקביעה בקרקע דהא אם היה של מתכת הי' טמא, וכיון דיש עליו שם תלוש לו יהא דיש עליו דין פשוטי כלי עץ עכ"פ כיון דיש ע"ז שם כלי וכיון דנעשה מקבל ונשאב בתוכו היכי אפשר דלא נחשב שאובין דהא לענין שאובין לא איכפת לן אם הכלי מקבל טומאה או לא.
ועל זה מתרץ בגמ' דטעמא הוא משום דשאובין דרבנן, ופריך א"ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי, ומשני שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, והיינו כיון דאיכא תורת כלי עליו לענין דין קבלת טומאה, והנה אם מדאורייתא לא היה נ"מ בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו, וא"כ גבי קבעו ולבסוף חקקו איכא תורת כלי עליו במחובר, א"כ אין סברא לחלק דמאי נ"מ אם איכא תורת כלי עליו במחובר, שעכ"פ מכיון דאיכא תורת כלי עליו ע"כ דין תלוש יש לו דמחובר לא הוי כלי, וע"כ דהפירוש הוא כן דשאני התם כיון דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ומקבל טומאה לכן הוי שאובין אף דמסברא אין נ"מ אלא דבדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, אך לא נוכל לומר כן רק אי ליכא תורת כלי עליו אבל חקקו ולבסוף קבעו כיון דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ושבשביל זה מקבל טומאה ע"כ הוי שאובין.
והנה לפמש"כ נראה דיסוד נאמן לפסק הרמב"ם לחלק בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו לענין דאורייתא. (חסר)