אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה יב

הלכה י

כל השוחט צריך לבדוק הסימנים ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.
הרי זו נבלה, וטעמא כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ג כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה ששחיטה כשרה והמ"מ הביא מחלוקת רש"י ותוס' שרש"י מפרש איסור אמ"ה והקשו עליו התוס' דהרי מתה לפניך וכתב הגרעק"א דכיון דקיי"ל למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא וה"נ כיון דהריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לה חזקת אבר מן החי ואמרינן דלא נשחטה יפה משום זה מועלת גם חזקה לאסור הבהמה אף שאין לה חזקת איסור אבמ"ה. וקשה לי דהנה בהא דתנן בפ"ט דטהרות המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקא טמא כשהוא ברה"ר ספיקא טהור, ר"ש אומר רה"ר מפסקת, ורבנן ס"ל דהאחד אינו מברר את השני וכתב הש"ש בטעמא, דרבנן ור"ש לטעמייהו בריש נדה דרבנן ס"ל דס"ט ברה"י ספקו טמא בתורת ודאי וכיון דברה"י הוי ודאי טומאה וברה"ר הוי ודאי טהרה ל"ש שיכריע הודאי את הודאי, אבל ר"ש דסבר שם דרה"י ל"ה רק ספק טומאה לכן מכריע הרה"ר את הרה"י.
אכן צ"ע דהתינח להרשב"א דס"ט ברה"ר נמי הלכתא גמירי לה והוי ודאי טהור, אבל לשיטת הרמב"ם והראב"ד דס"ט ברה"ר טהור הוא משום דכל הספקות מדבריהם ומה"ת מותר וברה"ר לא גזרו, וא"כ ס"ט ברה"ר אינו אלא בתורת ספק וספיקא לקולא א"כ קשה אמאי לא נימא להיפך דהרה"י מכריע את הרה"ר להיות טמא וכמש"כ הגרעק"א גבי ספק פסול בשחיטה.
ונ"ל עפ"ד אדמו"ר הגרח"ס זצ"ל דס"ט ברה"י טמא אינו דאמרינן שהתורה עשתה את הספק טומאה לודאי מעשה כאילו ודאי נבלה דהא בספק סוטה חולצת משום דונטמאה אינו אלא עשה ולפטור מיבום אינו פוטר אלא הלאו ואם נימא שבודאי הי' המעשה א"כ היא סוטה ודאי, וע"כ דהמעשה נשאר בספק ורק דהגזה"כ שתהי' טמאה ודאי, ולפ"ז אמינא דלא שייך שיכריע אחד את השני רק גבי רוב וחזקה דהחזקה מבררת שכך היה המעשה, וגם חזקת היתר הוא ג"כ רק בשביל המעשה שאנו סומכים שהדבר מותר, אבל ס"ט ברה"י כיון דעיקר המעשה אינה ודאי ונשאר בספק ורק דגזה"כ דספק כזה טמא בתורת ודאי, א"כ מה שייך שיכריע הרה"י את הרה"ר כיון דלא נתברר המעשה ורק דספק זה אמרה תורה דהכא טהור והכא טמא. ולכן ניחא טעמא דרבנן דברה"י טמא וברה"ר טהור ובטעמא דר"ש דר"ה מפסקת צ"ל דלדידי' דלא ס"ל למילף ס"ט ברה"י מסוטה, א"כ לא הוי ברה"י רק מדרבנן, ולכן ס"ל דלא שייך למגזר באופן דהוי כחוכא דמקודם הי' מת ועכשיו חי ולכן ס"ל בכה"ג בשניהם לקולא והארכתי בזה במק"א.
הנה בהא דאמרינן דאם לא בדק בסימנים נבלה, הקשו הראשונים דא"כ אמאי מותר שחיטת מומר שמא לא בדק בסימנים, וע"ז כתבו הרמב"ן והרשב"א דחזקה דכיון שהוא מומחה לשחיטה שאינו מסלק ידו עד שגומר שחיטתו ואם בדק ולא גמר גומר קודם שישהא שיעור שהי'.
אכן הרא"ש בתשובה סי' כ' במה שהקשה לו בנו באם לא בדק בסימנים אחר שחיטה אמאי לא אזלינן בתר רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, דבאמת רוב המצויין אצל שחיטה שוחטין כראוי ובודקין אחר שחיטה הלכך מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה ויפה שחט וגם בדק הסימנים, אבל היכי דאיתא קמן ואמר שלא בדק הרי זה מודה שלא שחט כדין ולא יצתה מחזקת איסור שאינה זבוחה.
והנה אם הרא"ש הי' סובר כשיטת הרמב"ן והרשב"א לא קשה מידי דמשמע דס"ל דבאמת לא אמרינן דרוב שוחטין בפעם א' רוב הסימנים אלא דרוב המומחין בודקין וגומרין תיכף קודם שיעור שהיה, וע"כ דהרא"ש סובר דבאמת אם שחט ובדק כתקנת חז"ל אמרינן דבודאי שחט כראוי ולא נפסל ורק בשלא בדק א"כ לא שחט כראוי ובזה לא אמרינן רוב מומחין הן.
אבל באמת לכאורה עשה כאן הרא"ש מן המסובב סבה דאם מסברא היה צריך לומר רוב מצויין גם לענין זה שבודאי גמר השחיטה כדין א"כ למה הצריכו חכמים לבדוק, ואם נימא שהוא חומרא בעלמא לא מסתבר דבשביל זה יבטל חזקת המומחין ויהי' שחיטתו אסורה מדאורייתא ועוד יקשה איך יהי' אם עפ"י אונס לא בדק.
ומה דלא ניחא להרא"ש לומר כהרמב"ן והרשב"א נראה דהרמב"ן והרשב"א כתבו רק לשיטתם דשיעור שהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה משיעור בדיקה לעוף, אבל להרא"ש דסובר מעוף לעוף א"כ אינו מוכרח דהוא יותר משיעור בדיקה ולגמור השחיטה, ובאמת העיר זה הגרעק"א דלדידן דקיי"ל שהיה במשהו א"כ נסתר תי' הרשב"א, ותי' דהא דאמרינן בשהיה במשהו הוא בודאי שהיה אבל כאן הוא רק ספק שמא לא גמר הסימנים ובזה לא ס"ל לאסור במשהו, אכן לדעת הרא"ש ע"כ לא מהני תי' הגרעק"א דכיון דקיי"ל דשהיה במשהו א"כ אם בדק וראה שלא גמר הסימנים ע"פ דין אסור לו לגמור ולהכשיר כיון דעכ"פ באמרינן בשהיה במשהו, וא"כ כבר בטל לי' חזקת מומחין דעכ"פ לא עשה כדין אך אפי' אם לא נימא כן היינו דוקא במה שחושש הגרעק"א לשהיה במשהו דזהו רק חומרא אבל הא נראה דבפשוטו מה דסובר הרא"ש מעוף לעוף משמע דסובר כן מעיקר הדין ולכן לא מהני להרא"ש תי' הרשב"א.
והנה הגרעק"א הקשה לפ"ז דא"כ במוצא בשר במקום שרוב טבחי ישראל דמותר למה לא נימא דהשוחט באמת בדק ומצא שלא נשחטו הסימנים ומשום חשש שהיה במשהו לא גמר הסימנים, ומשום זה כתב דבאמת נימא כן ואינו מותר אלא מוצא בשר במקום דמכיר דנשחטו, ודבריו אינם מבוארים דאם להלכה הוא דהקשה כן הלא באמת קיי"ל כרב דמוצא בשר אסור משום בשר שנתעלם מן העין, ואם כונתו דלמה לן לאסור משום זה הלא בלא זה אסור מדאורייתא דא"כ לא מהני תירוצו, וצריך לומר דקושייתו הוא להשיטות דלא קיי"ל כרב וזהו לשי' הרא"ש והטור, וזה לפמש"כ הש"ך בסי' ס"ג דשחיטה לא הוי סימן.
והנה לכאורה היה מקום לומר דהרמב"ם שכתב ה"ז נבלה אינו סובר דסתם מומחה שוחט שפיר, אבל באמת מוכח מדברי הרמב"ם במש"כ גבי מי שאינו יודע הל' שחיטה דלא הוי אלא קרובה לספק נבלה וגם בזה כתב דאם הוא מוחזק ששוחט ד' וה' פעמים שפיר דלא הוי אלא אסור, ומשמע דלא הוי קרובה לספק נבלה, והיינו משום דמחזקינן לי' דשחט שפיר, ומוכח דסתם מומחה שוחט רוב הסימנים דאל"כ מהיכי תיתי נאמר שלא שהה כיון שאינו יודע איסור שהי' א"כ אפשר לא גמר בפעם אחת וגמר בב' פעמים ומוכח דסובר הרמב"ם דסתם מומחה שוחט שפיר.
ולכן נראה לי דבאמת עיקר הקושיא יש לישבה בפשיטות דהנה צריך טעם מה דלא אמרינן רוב שוחטין שפיר וכמש"כ התוס', והתוס' כתבו דהוא מדרבנן אבל מדברי הרמב"ם מוכח דהוא דאורייתא, אכן הוא מבואר בדברי הרשב"א משום דהוא רוב התלוי במעשה וכבר כתב הגרעק"א דאף דהרשב"א סובר דרוב התלוי במעשה דלא אזלינן הוא מדרבנן אבל הרמב"ם יסבור שהוא מדאורייתא, ורק דמה דהגרעק"א כתב דהרמב"ם יסבור שהוא ספק דאורייתא, מדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דהיא ודאי נבלה, ומה דהוי ודאי נבלה צריך לומר משום דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת.
ויש להסביר עוד עפ"מ שכתב הריב"ש בסי' שפ"ה דמשו"ה ספינה שרובה לאבד אסורה מדאורייתא משום דאיכא חזקת איסור וחזקת אשת איש, וכאן נוכל לומר חזקת איסור שאינו זבוח או אבמ"ה וחזקת שלא נשחטה דהיא ג"כ חזקת הגוף דהסימנים נשארו שלמים שלא נחתכו רובן.
אכן עכ"פ איך שנאמר בין משום רובא התלוי במעשה בין משום דהוא נגד ב' חזקות היינו דוקא אחר המעשה דאז שייך שפיר לומר חזקה שלא נעשה המעשה או שלא נשחטו הסימנים. אבל קודם המעשה כמו דאשכחן שמא מת לא אמרינן שמא ימות אמרינן ומוכח דליכא כלל חזקה על להבא ה"נ להבא לא מגרע כלל כח הרוב לומר שלא יהי' נעשה מעשה דודאי רוב בהמות ועופות לשחיטה ולא נאמר דהחזקה יסייע שלא יהי' לשחיטה וכדאיתא מפורש בע"ז דאמרינן רוב בהמות לשחיטה זבני, וה"נ כיון דהרוב מומחין שוחטין רוב ב' הסימנים כדין הוי להבא רוב גמור אלא דאחר השחיטה לא מהני כח הרוב בין משום רובא דתליא במעשה בין משום דהוי רוב נגד ב' חזקות.
אבל זה פשוט דאם אנו רואין לפנינו תרנגולת שחוטה ב' הסימנים אין אנו צריכים לחוש שמא לא שחט בפעם אחת וגמר בב' פעמים ע"י שהיה דמהיכי תיתי נאמר כן הא ליכא כאן לא רובא התלוי במעשה דאין כאן שנוי במעשה פעם אחת או בשני פעמים וכן אין כאן חזקת שלם דמנלן מתי שחט דנימא העמידנה באותה שעה בחזקת שלם שלא גמרו כל הסימנים אפשר דבשעה אחרונה גמר ב' הסימנים, ולכן במוצא שחוטה לא שייך כלל לחוש וכן בנותן למומר לשחוט כיון דע"כ באינו רואה שחיטתו דאם רואה שחיטתו אין להסתפק ואם אינו רואה מהכ"ת נאמר שגמר בב' פעמים.
ורק דלפ"ז נאמר דכשהישראל מומר מחזיר לו הבהמה או העוף שחוטה צריך לבדוק אם נשחטו רוב הסימנים ובאמת מגמ' אינו מוכח דאינו צריך לבדוק כמו דיש סברא ברשב"א דגם הסכין צריך לבדוק אחר שחיטה לרב הונא, וחדושא דרבא הוא רק דאנו סומכין דהוא שוחט כדין, אבל במה דאינו תלוי בו דישראל כשר ג"כ צריך לבדוק שמא לא שחט שפיר במומר כיון דצריך לבדוק לא סמכינן עלי', ואולי דיש סברא לומר דכיון דיודע שצריך לבדוק בודאי בדק ואם לא נשחטו רוב הסימנים לא היה מחזיר בחזקת שחיטה דהוי בגדר מדעלא"ג לא משקרי אינשי וצ"ע בזה. ועכ"פ לפ"ז לא צריך לא לחידושו של הרמב"ן ולא לחידושו של הרא"ש.
והנה המחנה אפרים הקשה דאמאי אמרינן רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם הא הוי רוב התלוי במעשה דצריך ללמוד, והכו"פ תי' דאנן אמרינן דאם לא הי' מומחה לא היה נזקק לשחוט ומדנזקק ושחט מסתמא הוא מומחה והוי כמו רוב בהמות כשרות, וראיתי בספר שערי תורה שהביא דברי הכו"פ וכתב שלא הבין כונתו דרוב בהמות כשרות הוא רוב ממילא, והשע"ת תי' דיסוד רוב מצויין הוא משום דאנן מעמידין אותו אחזקת כשרות, ובזה תי' הא דרוב ע"ה מעשרין הן, ורצה לומר דזה באמת כונת הכו"פ, ובודאי אין שייך לכונתו, דעכ"פ למה דימה זה לרוב בהמות כשרות.
ובעיקר דבריו העיר בעצמו דהא ע"כ דנמצא מיעוט שאין כשרין ואינו אלא רובא, וא"כ בשלמא כשאנו דנין אם הוא כשר או פסול שפיר דאמרינן רוב כשרין הם, אבל כשהרוב צריך להכריע שהוא מומחה לימא דהוי רוב התלוי במעשה, וכתב ע"פ שיטת הרמב"ם והר"ח דצריך דוקא מוחזק בכשרות, אבל באמת מה שהראה לדברי הרמב"ם זה אינו דהרמב"ם לא כתב אלא לענין לקנות ממנו דזה הוי כמו לכתחילה אבל הא דראה אחד ששחט פסק הרמב"ם להלכה ואין חילוק אם יודע מי הוא ששחט.
וכתב הש"ת עוד דאפי' לדעת הרמ"א דדוקא בשוחט ומוכר לאחרים צריך נאמן מ"מ מיושב עפ"מ דאמרינן בב' כתי עדים זו בא בפ"ע ומעידה וכו', וכתבו הראשונים דאף דסותר לחזקת כשרות של הכת השני' מ"מ כיון דבאין כל אחד בפ"ע מוקמינן להו בחזקת כשרות, וא"כ גם הכא כיון שזה השוחט לפנינו אנו אומרים שזהו מהכשרים ואף דיש מיעוט שאינם כשרים אנו אומרים שהם אחרים אבל זה השוחט הוא כשר, ולא הבנתי כונתו דהא רוב מצויין אנו אומרים אפי' באופן שאינו לפנינו וכמו מצא תרנגולת שחוטה אף דאיכא מיעוט שאינם מומחים.
ונראה דברוב בהמות כשרות יש לומר שני אופנים אחד ממה דאנו יודעים דרוב בהמות הן כשרות, וא"כ אם נראה בהמה אחת נאמר שהיא מהכשרות, אך זהו בעת שיש הרבה בהמות ולקחנו בהמה אחת מהרבה בהמות ולא שייך לומר קבוע כיון דלא הוקבע אחת טרפה, אבל אם אנו באין לעדר שאין בו אלא בהמה אחת לא שייך כלל גדר זה לומר דזו הבהמה היא מהכשרות דמעולם לא נתערבה עם שום בהמה ואנו דנין על בהמה זו לבדה, ולכן הא דאמרינן רוב בהמות כשרות היינו רוב בטבע אפי' אין בעולם אלא בהמה אחת, ובהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם נוכל לומר שהוא כמו רוב בטבע, והיינו דהוא רוב בסברא שמי שהולך לשחוט הוא מומחה ונוכל לומר באופן אחר שכיון שעכ"פ יש מומחין בעולם אמרינן דמי שאינו מומחה אינו נזקק לשחיטה ובזה לא שייך רוב התלוי במעשה, שאין אנו צריכים לומר שלמד אלא דכיון שהרבה מומחין יש בעולם מי שאינו מומחה אינו שוחט וזהו מה שכתב הכו"פ.
אלא דלפ"ז שכתבתי יהי' ניחא רק במצא תרנגולת שחוטה שאין אנו יודעים מי השוחט, אבל בשחט אחד לפנינו ואנו יודעים אותו מכבר אלא שאין אנו יודעים אם למד הל' שחיטה בפשוטו גם בזה אנו אומרים רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובזה אינו מיושב בתירוצו, אכן בזה יהי' ניחא אם נאמר כתי' השערי תורה דעל איש מיוחד בודאי אנו מעמידין אותו בח"כ בפרט שיש לו ח"כ מנעוריו שלא נולד פסול, ולכן לא מהני המיעוט המצוי שאינם כשרים, ונמצא דנבוא משני פנים במצא תרנגולת שחוטה נבוא רק מכח רוב דאף דאיכא אנשים שאינם כשרים מ"מ נאמר כיון דעכ"פ מצוי כשרים לא הוי רוב התלוי במעשה, וגבי שוחט ידוע יבוא מכח ח"כ של השוחט.
אכן נראה דאפשר נוכל לומר בכל אופן מטעם ח"כ וא"צ למש"כ הש"ת דכל טעם ח"כ שייך רק באיש ידוע, אלא כמ"ש המשמרת הבית דכיון דעפ"י רוב אנו אומרים שזה המתעסק הוא מומחה לא מהני חזקת הבהמה לומר שאינו מומחה, ה"נ כאן אם נבוא לדון מי הי' השוחט אם מכשרים או מפסולים צריך לומר דהוא מהכשרים דרוב כשרים, וא"כ לא מהני חזקת שלא נעשה מעשה ולא למד לומר שאינו כשר דלהיות כשר אינו צריך מעשה, וכיון שהוא כשר ע"כ עשה מעשה ולמד דאי לא"ה לא הי' שוחט.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה