אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ט

הלכה ח

וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנים שהן הקנה והושט, השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.
כתב המ"מ דמה שכתב הרמב"ם ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דהוא דוקא בהחזיר הסימנים ומשו"ה השמיט דין השוחט מן העורף דשחיטתו פסולה משום דכיון דמן הצדדין איירי בהחזיר ובהחזיר אפי' מן העורף שחיטתו כשרה, ודבריו תמוהים דאם היה סובר הרמב"ם דשוחט מן העורף שחיטתו כשרה כמו מן הצדדין למה כתב מן הצדדין דמשמע ולא מן העורף, ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, נראה דלא השמיט כלל כיון דכתב למעלה בהלכה ה' מקום השחיטה מן החי הוא בצואר, וכל הצואר כשר לשחיטה, וא"כ פשוט דאם שחט מן העורף אינו שחיטה בצואר, והוי כמו שחט ברגל, וכבר כתבתי למעלה בהלכה ז' דלדעת הרמב"ם אם ימשוך הסימנים למטה במקום דלא הוי צואר, השחיטה פסולה, ומשום זה כתב גבי שיעור הקנה דכנגד זה המקום מבחוץ נקרא צואר משום דצריך לשחוט דוקא במקום הצואר, ועכ"פ מן העורף ודאי לא נקרא צואר דמשנה שלמה שנינו השוחט מן העורף השוחט מן הצואר, ומוכח דעורף לא נקרא צואר וא"כ ודאי לא הוי מקום שחיטה ואפי' החזיר הסימנים לאחורי העורף ודאי פסול, דאם הי' סובר דמחזיר סימנים אחורי עורף ודאי לא הי' משמיט דין זה וכיון שכתב דוקא מן הצדדין ולא כתב מן העורף כלל מוכח דסובר דאפי' מחזיר סימנים אחורי עורף פסול והוא כמו שבארנו דכיון דסובר הרמב"ם דבעי דוקא צואר א"כ לא מהני חזרה כלל, ואף דבגמ' דף כ' בסוגיא דבני ר' חייא גבי דין מליקה איתא להדיא דבשחיטה מחזיר סימנים אחורי העורף כשר, אבל זהו לפירש"י אבל בפי' רבינו גרשם שם איתא להדיא להיפך דמה דאמרינן מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלאו היינו דבשחיטה פסול, ובזה דחה ר' ינאי דברי בני ר' חייא ואס"ד שאמרו מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי דסברי דמחזיר כשר בשחיטה, ואף דדחה הגמ' ראי' של ר' ינאי היינו למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אבל הרמב"ם פוסק להדיא כמ"ד כשר וממילא מחזיר סימנים כשר בשחיטה.
אכן עוד צריך לבאר דעת הרמב"ם במה דלא הזכיר בהל' מעשה הקרבנות דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ובפשוטו משמע שם דדוקא כהלכתו דמולק מן העורף וקוצץ מקודם המפרקת ואח"כ הסימנים, ואם הרמב"ם מפרש הסוגיא כרבינו גרשם ומשום זה סובר דמחזיר סימנים פסול בשחיטה א"כ ע"כ כשר במליקה וא"כ הי' לו להזכיר דין מחזיר סימנים דכשר במליקה, והנה בפה"מ להרמב"ם במתני' דהשוחט מן הצדדין כתב וז"ל לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שביניהם וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דבר על כל הצדדים שנחלקו, והנני מגיד לך עיקר כולן ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר, עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר, ולכאורה אינו מובן מה חידש וגם לא זכר דין מחזיר סימנים לא בשחיטה ולא במליקה.
ונראה דאפשר דהרמב"ם מפרש פירוש חדש בגמ' דלא כרש"י ודלא כרבינו גרשם אלא דמה דאמר מאי לאו מחזיר סימנים לאחורי העורף היינו דמחזיר סימנים פסול בין בשחיטה בין במליקה, והיינו דממתני' דהשוחט מן העורף פסול והמולק מן הצואר פסול, הי' אפשר לומר דטעמא משום דבמליקה בעינן חתיכת המפרקת קודם הסימנים ובשחיטה בעינן בעיקר חתיכת סימנים, וא"כ לפ"ז אם מחזיר סימנים מאחורי העורף יהי' כשר במליקה מצד הצואר ובשחיטה מצד העורף, לזה כפל התנא לומר דכשר במליקה פסול בשחיטה וכשר בשחיטה פסול במליקה להודיענו דשחיטה מן העורף פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים וכן מליקה מן הצואר פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים ומולק מצד הצואר.
ורק דלפ"ז עדיין לא ידענו דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מצד העורף, ורק דזה ידענו מדאיצטריך התנא לכפול ולהשמיענו דבכל אופן מולק מן הצואר פסול ואם היינו אומרים דמחזיר סימנים אחורי העורף כשר מצד העורף א"כ אין דין כלל שיהי' חתיכת העורף קודם הסימנים ולא שייך להשמיענו דמחזיר סימנים פסול מצד הצואר, ולכן מוכח דבאמת זה ג"כ עקר דחתיכת מפרקת צריך להיות קודם חתיכת סימנים, אלא דמ"מ פסול במחזיר סימנים לאחורי העורף במולק מן הצואר משום דבעי מולק מן העורף דוקא.
ואפשר לומר עוד דבאמת מחזיר סימנים לאחורי העורף לא נקרא מולק מן העורף לגמרי דסימנים נקרא ג"כ צואר וכן מוכח בלשון הרמב"ם בהלכה ה' דכתב כיצד על דין הצואר, וביאר שיעור הושט, אלא דמ"מ יש צד הצואר וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה משיעור הצואר פסול, ונמצא דבמה דכפל התנא להודיענו שצריך דוקא מליקה מן העורף בלא שום מציאות אופני כשרות מן הצואר, נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בין מצד העורף בין מצד הצואר משום דשניהם לא נקרא מן העורף, ומ"מ נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה משום דכפל התנא לומר דצריך דוקא מן הצואר וזה לא נקרא הצואר, וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה מן הצואר ג"כ פסול, וזה שהודיענו הרמב"ם בהלכה ז' שיעור הצואר וכנ"ל, ומה דניחא לי' להרמב"ם לפרש כן ולא כפרש"י ולא כפי רבנו גרשום משום דלשני הפירושים ליכא מיעוט אלא על בבא אחת, ואף דלמאי דממעט מוליך ומביא ע"כ צריך לומר דבבא דכשר במליקה פסול בשחיטה הוא איידי דתנא כשר בשחיטה פסול במליקה מ"מ ניחא למסקנא יותר דנתמעט משני הבבות והיינו כפשטה דמתני' דדוקא עורף במליקה וצואר בשחיטה.
ומה שכתב המ"מ לפרש דברי הרמב"ם דשחט מן הצדדין היינו בהחזיר סימנים בודאי דבריו תמוהים דמפשטות דברי הרמב"ם מוכח דלא מיירי בהחזיר, וכן מה שכתב מדברי התוס', הנה מדברי התוס' שלפנינו לא מוכח כלל הכי, ואדרבה משמע מדכתבו ואפי' החזיר משמע דגם בלא החזיר בדיעבד כשר, ובהמ"מ אפשר דהי' לו תוס' אחרים אבל הב"י הביא דברי התוס' שלפנינו ודייק כן והש"ך פי' דהדיוק מד' התוס' מדכתבו דאפי' החזיר גזרה אטו לא החזיר ע"ש, אכן אפשר דלעולם בלא החזיר נמי מותר בדיעבד אבל בודאי צריך לידע שלא חתך המפרקת קודם גמר הסימנים וממילא שייך גזירה דלמא לא יעיין, אכן באמת הש"ך פי' כן דברי השו"ע דאם ידע שלא נשחט המפרקת כשר גם בלא החזיר דהא להדיא איתא בגמ' ומתני' בדלא אהדר, אכן ראיית הש"ך אינה מוכרחת דהא לר' ינאי דפליג אבני ר' חייא א"צ להעמיד המשנה בדלא אהדר, עכ"פ פשוטן של דברים דמתני' דשוחט מן הצדדים הוא בלא החזיר וכן הוא דברי הרמב"ם ושחט מן העורף פסול אפי' בהחזיר.
ומה שכתב הרמב"ם השחיטה המעולה שיחתכו שניהם כבר כתבתי למעלה בהלכה א' דא"א לומר כהב"י דהרמב"ם פסק כחומרי דתרי לישני דא"כ בעוף א"צ ב' סימנים שלימים והוי סגי באחד שלם ורובו של שני, וע"כ דסובר דבודאי צריך ב' סימנים שלמים והיינו דב' התירוצים אמנם חולקים זע"ז. ובאמת מצד שניהם לא הוי אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ב' שלמים, והלח"מ כתב דהאבע"א קמא אמרו דבעוף בעי ב' שלמים לכן פסק הרמב"ם כן דאבע"א בתרא לא פליג אקמא בדינא אלא דבעי למימר דבבהמה נמי הוי בדיעבד, ודבריו אינם מובנים דהיכן מצא באבע"א קמא דבעי לכתחילה ב' שלמים, דהא באבע"א קמא לא הוזכר אלא דין אחד בעוף דהוי לכתחילה אבל דין רובו ככולו לא הוזכר כלל דלא הוי לכתחילה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה