אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ח
אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנים ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה.
הרמב"ם השוה דין אנס בסימנים לדין אנסה הבהמה עצמה ובשניהם כתב דהוי ספק נבלה וטעמו משום דסובר דחד טעמא הוא ומכיון דבגמ' מסיק גבי אנסה עצמה בתיקו לכן ע"כ דאנס בסימנים נמי הוי ספק, ואף דר' יוחנן ור"ל נפק מילתא מבינייהו דאנס בסימנים פסולה לא אמרינן דאיפשטא הבעיא מדלא פשטו בגמ', וע"כ דסבר בגמ' דאפשר דהם נמי אמרו פסולה מספק כן כתבו המ"מ והכ"מ. ומצינו כעין זה בסוכה דף ל"ג דאיבעי לרבי ירמיה אי יש דיחוי אצל מצות ופריך דליפשט ממתני' דכסהו ונתגלה חייב לכסות, ומשני דמיבעי אי פשיטא לתנא דאין דחוי או מספיקא מחייב, אכן זהו לפי פרש"י שם אבל בגמ' איתא פשיטא לי' לרב פפא, ונראה דאפשר יש סברא לומר דלפטור לגמרי לכו"ע לא שייך דיחוי. אבל עכ"פ מצינו כעין זה.
אכן בטעם הספק כתב הכ"מ דכיון דבשעת שחיטה היו הסימנים במקום שחיטה אילו היו נשארים כן מתוחים, אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן ונמצאת השחיטה שלא במקומה ולכן הוי ספק דבבחינת שעת שחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר שחיטה הוי פסולה. ודברי הכ"מ אינם ברורים בלשון הרמב"ם דמלשון הרמב"ם משמע דבקנה או בושט הוא בודאי שלא במקום שחיטה, ומכל מקום לא הוי אלא ספק, ומשום דעיקר ההלכה בשחיטה הוא דשחיטה הוא בצואר ושישחוט את הסימנים, ומקום הצואר נאמרה דמשפוי כובע עד כנפי ריאה זהו מקום הצואר שכשר לשחיטה ואח"כ לא נקרא צואר, נמצא דעכ"פ עיקר ההלכה נאמרה דשחיטה הוא בצואר, ומקום הסימנים נאמרו להורות לנו מקום הצואר ולכן יש סברא דאם משך הסימנים למעלה אף דהסימנים לא נשחטו במקומם כיון דמ"מ שחט בצואר וגם שחט הסימנים השחיטה כשרה ועיקר הספק אם נאמרה ההלכה על מקום השחיטה בצואר או שנאמרה ההלכה גם על מקום השחיטה בסימנים.
אכן אכתי צריך ביאור דהא חזינן דלמעלה בתורבץ הושט והגרמה בקנה אין ספק ואפי' אם ימשוך הסימנים למטה משום דאינו ושט כלל, וכן מסתבר דגם למטה בושט דהשיעור עד מקום שישעיר ואח"כ דקאי פרצי פרצי אינו ושט דהא כתב הרי"ף דשם דמי לכריסא וכן כתב הרמב"ם ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס וכיון דטעמא משום דדומה לכרס א"כ מסתבר דיש בו פסול מצד עצמו ולא משום דאינו במקום הצואר, וא"כ היכי משכחת לה מה דפסק הרמב"ם דאנס בסימנים וכתב להדיא ונמצאת השחיטה בין בקנה בין בושט שלא במקום שחיטה, וקשה טובא דכיון דעד מקום שישעיר הוא מקומו ואח"כ דומה לכרס א"כ הוא פסול מצד עצמו ואמאי הוי ספק.
ונראה דצריך לומר דכונת הרמב"ם הוא ודאי על מקום דהוי ושט וקנה וממילא כמו דלא הוי איבעיא בתורבץ הושט ובקנה למעלה משיפוי כובע, ה"נ לא הוי ספק בושט למטה במקום דדומה לכריסא, וכל הספק על הושט הוא אם נשחט במקום הראוי לשחיטה מצד דין ושט ורק שאינו ראוי מצד מקומו שאינו מונח בצואר והיינו היכי שנמשך מקומו עד מקום שישעיר לאחר מקום הצואר והוא למטה ממקום ראש כנף הריאה, דאז אין חסרון בושט אלא משום שאין מקומו בצואר ולכן הוי איבעיא היכי שמשכו הסימנים למעלה, ונמצא שנשחט עכשיו במקום שחיטה בצואר רק מקום הסימנים הי' שלא בצואר, וזה הוא הספק אם מה דנאמר השיעור בצואר דהוא עד כנפי ריאה אם הוא ממילא שיעור גם על הסימנים דלמטה מזה יש פסול בסימנים, או דהוא רק שיעור בצואר, וכיון שנשחט בצואר כשרים כיון דמצד הסימנים אין כאן חסרון, ולפ"ז נצטרך לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב בהלכה ז' וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר לא קאי רק על שיעור הקנה ולא כדמשמע מפשוטן דקאי על מקום ב' הסימנים אף דלכאורה בהלכה ו' כתב מקום השחיטה בחי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה כיצד בושט מתחלת המקום כשחותכין אותו מתכוץ וכו' וא"כ משמע דמה שכתב בהלכה ז' וכל שכנגד מקום זה מבחוץ נקרא צואר קאי גם על הלכה ו' היינו על שיעור מקום הושט, אבל לפ"מ שבארנו אי אפשר לומר כן.
וצריך לומר דלמעלה התחיל מעיקר דין שחיטה וכתב שזהו בצואר, והצואר הוא בודאי הסימנים ולא העור ולכן התחיל לבאר מקום הושט ואח"כ ביאר מקום הקנה, ובושט בין למעלה בין למטה אין בו דיני ושט, אבל בקנה אין חסרון אלא משום דלמטה משיער זה אינו נקרא צואר, וכיון דלמטה משיער זה לא נקרא צואר, ממילא גם הושט אם מונח למטה משיעור זה אף דעוד לא הגיע למקום שהוא פרצין פרצין מ"מ יש בו חסרון משום שאינו מונח בצואר, ולכן על זה הוי האיבעיא ולא היה צריך הרמב"ם לבאר זה, וכן בגמ' בעי בסתמא משום דבושט אחר שנעשה פרצי פרצי הוי כמו כרס ולא נקרא סימנים וכיון דבעי אנס בסימנים ע"כ דעכ"פ שחט הסימנים ורק דהחסרון הוא משום שלא היה במקום הצואר וכמו שבארנו.