אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, אסיפת דגים כשחיטת בקר ובחגבים נאמר אוסף החסיל באספה לבדה לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין ומותר לאכלן חיים.
ומותר לאכלן חיים, עיין במ"מ שהקשה מהא דאמרינן בשבת דף צ' רב כהנא הוי יתיב קמי' דרב והוי מעבר שושיבא אפומי' אמר לי' רב שקלי' דלא לימא קא אכיל לי' ועבר משום בל תשקצו, וכתב בזה המ"מ דאין להוכיח משושיבא דהא פלוגתא אי הוי טהור או טמא ושמא משום טומאה אמר לי', ועוד תי' דכאן השמיענו רק שמותרין משום אמ"ה, ותי' הב' קשה טובא דאיך אפשר שיכתוב הרמב"ם שהן מותרין ויש בזה משום בל תשקצו, וגם התוספתא שהביא המ"מ מקודם מקור לדברי הרמב"ם איתא בהדיא אוכל אדם חגבים בין חיים בין מתים, ומוכח דאוכל לכתחילה, אלא דמ"מ אם בגמ' דידן אמר רב להדיא דאסור אין לסמוך על התוספתא, אבל על ד' הרמב"ם קשה, ותי' הא' שכתב דאפשר משום טומאה אמר לו תמוה טובא דבגמ' איתא הכי בהא דתנן במתני' ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, ואמר עלה בגמ' ות"ק סבר לא מ"ט דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוי קאים קמי' דרב וכו' ולהדיא דעל טהור מייתי לה בגמ', והפר"ח כתב דמה דמותר לאכלם חיים היינו לחתוך ממנו אבר ולרחצו דבזה ליכא בל תשקצו, ולכאורה יש לעיין בכוונתו דאם משום דצריך לרחצו א"כ גם שלם אפשר לרחצו, ואי דדין שלם מצד עצמו יש בו איסור א"כ אכתי הי' צריך הרמב"ם להשמיענו דדוקא לחתוך אבר מותר, ועוד דעכ"פ הי' להרמב"ם להזכיר זה בפי"ז מהל' מאכלות אסורות ששונה דין בל תשקצו לאכל מאכלים המאוסים, וצריך לומר דאה"נ דמותר לרחצו כשהוא שלם אלא דאם ירחצו היטב ויונחו בתוך המים א"כ ימות עפ"י רוב לכן כתב הפר"ח דמותר לחתוך ממנו אבר, והא דאמר בשבת לת"ק דאין מצניעין שמא יאכל אותו אף דאפשר לרחצו ולדקדק שלא ימות, דכיון דרוצה ליתן לתינוק והתינוק לא יקפיד ויאכלו אח"כ גם כשהוא יהי' מטונף בליחה היוצא ממנו, ונוכל לומר דזהו באמת מקור לדברי הרמב"ם שכתב בפי"ז הל' מאכלות אסורות הלכה כ"ט אסרו חכמים מאכלים ומשקין שנפש רוב האדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם וכו', והנה מה שכתב בכלים הצואים הוא גמ' במכות האי מאן דשתי בקרנא דאומנא והביא בכ"מ אבל מה שכתב מקודם במאכלים ומשקין וכו' לא הראו מקור ואף דכ"ש הוא מ"מ אין דרך הרמב"ם להביא מה שלא הוזכר בגמ'.
והגר"א ז"ל ביו"ד סימן קי"ז הראה מקור מאבות דר' נתן פרק כ"ו דאיתא שם האוכל אוכלים שאינם עולים על גופו וכו', אבל לשון אינם עולים על גופו לא משמע הכי, והמפרש בבנין יהושע מפרש שמזיקים לבריאותו וציין עוד שגירסת הגה"מ בפ"ג מהל' דעות שאינם עולים על לבו, וא"כ אין מקור לדברי הרמב"ם, אכן לדברי הפר"ח מיושב שפיר שזהו מקור דברי הרמב"ם דמפרש הא דאסר רב חגב חי היינו משום דע"פ רוב הוא מלוכלך בליחה ואינו מרוחץ היטב, ולתינוק אסור לת"ק ליתן אפי' מרוחץ כיון דיוצא ליחה מעצמו לא יקפיד ויאכלנו ומוכיח הרמב"ם פי' זה מהתוספתא שהביא המ"מ דקתני להדיא דמותר לאכלו חי, וא"כ מבואר מקור דברי הרמב"ם ולהדיא הביא הרמב"ם הך דינא במקומו בדיני בל תשקצו ומיושב שפיר.
ובדעת המ"מ שדבריו תמוהים מסוגיא מפורשת דשבת נראה דסובר דכיון דבגמ' דמכות דהוזכרו דיני בל תשקצו במאן דשתי בקרנא דאומנא ומשהא נקביו לא הוזכר הא דאוכל חגב חי ושם הוא בדוכתא דלאו דבל תשקצו, דקא מני שם לאוי דשרצים דנמנה גם בל תשקצו, וכיון דקבע הגמ' הני תרי מימרא ולא קבע הך דינא דחגב חי מוכח דהך סוגיא לא סבר הכי, וע"כ סבר הך סוגיא דרב דאמר שקלי' דלא לימא קא אכיל לי' ועבר על בל תשקצו את נפשותיכם משום דסבר דשושיבא מין טמא, ויש להוסיף על דברי המ"מ דבחולין דף ס"ו פליגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל בראשו ארוך, ולתנא דבי רב ראשו ארוך אסור ולתנא דבי ר' ישמעאל מותר, ואיתא התם דשושיבא ראשו ארוך וא"כ שפיר אפשר לומר דרב לשיטתו סבר כברייתא דבי רב דאסר ראשו ארוך, ואינו משום דחגב חי עובר משום בל תשקצו, ודלא כגמ' דשבת אלא כהסוגיא דמכות הנ"ל, אף דבגמ' לא הוזכר אוכל אוכלים מאוסים זה לא קשה דבגמ' איכא שפיר לומר דרבותא קמ"ל דאפי' בכלים מאוסים הוי בל תשקצו כ"ש אוכלים מאוסים, עכ"פ דברי המ"מ מיושבים באופן זה דיש לו מקום לדחות הסוגיא דשבת וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה