אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יג

הלכה ד

סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו ביטלם מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט ואין צריך לומר עפר וביטלו אבל בעפר סתם אינו מיעוט.
כתב המ"מ ויש מי שכתב דעפר לא בעי ביטול אלא כל שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג סגי ודעת רבינו כדעת ההלכות דבעינן ביטול גמור ופירוש ביטלו שדעתו להניחם שם לעולם ופי' אין עתיד לפנותו תוך שבעת ימי החג ויש בזה פירוש אחר וזה עיקר, עכ"ל.
ורש"י פירש בדף ד' ע"א תבן וביטלו בפיו לז', תבן ואין עתיד לפנותו ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא ביטלו ממש בפיו, עכ"ל, וכתב הרא"ש כל ביטול דשמעתין פירש"י לז' הימים ור"ח ורבינו אבי העזרי פירשו עד עולם, ונראה כפירש"י דביטול דהכא כל זמן מצות סוכה דומיא דכותל וחריץ שבין ב' חצרות דפרק חלון בדף ע"ח ע"ב דלא בעי ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם דבר שאינו ניטל בשבת ממעט אבל דבר הניטל אינו ממעט, עכ"ל.
והנה בזה יש לומר עפ"י דברי התוס' דכתבו בהא דאמרינן דכרים וכסתות לא הוי מיעוט אע"ג דבטלינהו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולא דמי לארנקי דפרק חלון דאיכא למ"ד דאפילו ארנקי מבטל אינש, וביאר הפ"י כוונתם משום דהתם סגי בביטול לשבת אחד אבל הכא בעינן ביטול לשבעת ימי החג ואין דרך בני אדם לבטל כרים וכסתות לשבעה וכתב הפ"י דלשיטות הסוברים דבסוכה בעינן ביטול לעולם צריך לומר דסברי דלענין שבת נמי לא קיי"ל כר"ה בדר"י אלא כאינך אמוראי דסברי שם בעירובין דלא אמרינן האי סברא דהנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש, ומהאי טעמא גופה דבעינן ביטול לעולם, אכן זה לא יתכן לפי שיטת הרמב"ם דפסק דבסוכה בעינן ביטול לעולם וכמו שפי' המ"מ ובפ"ג מעירובין מוכח להדיא דפסק כר"ה דכל דבר שאינו ניטל בשבת ממעט.
והנה התוס' בעירובין ע"ח ע"ב הקשו אהא דאמרינן גבי חריץ שבין ב' חצרות דאם מילאוהו בדבר הניטל בשבת אינו ממעט, הא אמרי' בשבת ק' ע"א בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ד' ומלא פירות וזרק לתוכו פטור דהפירות מבטלי מחיצתא, ותירצו דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל, והקשו דא"כ מאי מדמי לה לאהלות דהוי דאורייתא, וכן קשה מההיא דאהלות אההיא דשבת והניחו בקושיא, ועל עיקר תירוצם לחלק בין דאורייתא לדרבנן כבר הקשה הגאון יעקב דזה היה שייך אם מדרבנן יהיה לחומרא אבל הכא הא אמרינן דדבר הניטל מערבין שנים ואין אוסרין זע"ז וע"כ משום דהוי מחיצה, ומדאורייתא הא מבטלי מחיצה.
ונראה דבאמת גם לענין שבת אם ימלאו בית עם פירות ויזרק לתוכו לא נימא דהוי כרמלית כמו בית שאין תוכו י', דלא דמי לבור ברה"ר, משום דדין מחיצות דצריך לענין שבת צריך שיהיה רשות בפ"ע ושיהא מובדל מרה"ר ואם יעשו הרה"י שוה לרה"ר וישתמשו בו ביחד או אפילו בדוחק קצת אבל אין בו המחיצות הגמורות של י' טפחים שמבדילו לגמרי מרה"ר אין בה דין רה"י אפי' לשעה ולכן בור שמילאוהו פירות כיון דאם ימלאוהו פירות על כל גדותיו אפי' לשעה הוי לאותה שעה כמו שסתמוהו ואינו מובדל כלל מרה"ר שיוכלו לילך דרך הפירות ולכן אף דלא בטל הפירות ונשארו המחיצות של הבור מחיצות גמורות אבל כיון שאינו מובדל מרה"ר לא מהני מחיצות ואפי' לא סתמו כל הבור אלא מיעטו מי' טפחים גם אז לא הוי רה"י דרה"י צריך שיהיה מובדל בעשרה טפחים אבל בית שמלאוהו פירות כיון דלענין מובדל הוא מובדל מרה"ר ורק דחסר אויר שיהיה לו דין רשות בזה שפיר נימא דכיון דלא נתבטלו הפירות לא בטל דין אויר ויש לו דין רשות, וכ"ז אמרינן לענין דין רה"י אבל בעירובין לענין דין דמערבין שנים דאמרינן דחריץ שבין ב' חצירות מערבין שנים ואם מלאוהו תבן אינו ממעט ואם מלאוהו עפר ממעט התם היינו טעמא דאף דנתבטל דין רה"י מן החריץ אבל כאן לא צריכנן לדין רה"י של החריץ אלא לדין מחיצה וכיון דהמחיצה לא נתבטל ורק דבשעה שמלא תבן אפשר לומר דעכ"פ אין כאן דבר החוצץ ואינו מבדיל בין חצר זה לזה מ"מ כיון דאח"כ יטלו אמרינן אין מערבין אחד כיון דלא יועיל העירוב על כל השבת ולא קשה על סברא זו מהא דאמרו בגמ' גבי מתבן שבין ב' חצירות דמערבין שנים ואין מערבין אחד ומחלק הגמ' בין לעשות מחיצה ללסתום המחיצה, דאדרבא היא הנותנת דכיון דאנו רואים דאם יש זמן בשבת דאין החצירות מחוברין אמרינן דמערבין שנים ולא אמרינן דכמו בחצר אחד אין מערבין שנים משום דכל אחד אוסר על חבירו ה"נ כאן לא יערבו שנים, ולא יערבו לא אחד ולא שנים, וע"כ כיון דאיכא עכ"פ מחיצה סגי בהך מחיצה לחלק בין החצירות דלענין דין מחיצה דעירובין סגי נמי בדין מחיצה כמו דמהני צוה"פ וגוד אחית אף דבמציאות אין הבדל, (ויש לעיין בדמיון זה דצוה"פ וגוד אחית דאפשר מהני נמי לענין מחיצה דאורייתא, והנה צוה"פ משמע דלא מהני, ויש לעיין גם בזה לשיטת הרמב"ם דשלש מחיצות אינו חייב מדין רה"י אם צוה"פ הרביעית עושה רה"י) ובמתבן דמערבין שנים אף אם יטלו המתבן יהיה מותר גם אח"כ למ"ד שבת הואיל והותרה, עיין דף י"ז ודף צ"ד.
ועוד נראה דבאמת לא צריכנן לההסבר משום דעירוב צריך להיות מועיל על כל השבת, דכיון דנימא דדין מחיצה סגי לחלק בין חצר לחצר אף שאין הבדל א"כ כל זמן שלא נתבטל שם מחיצה מהני לערב שנים ואין אוסרין זע"ז ובמתבן דמערבין שנים משום דעכ"פ עכשיו איכא מחיצה דמחיצה אף דאפשר ליטלה הוי מחיצה דלא גרע ממחיצה של ב"א, ואח"כ כשיטלו המחיצה יהא תלוי במחלוקת אי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה, ונמצא עכשיו דעיקר החילוק מפירות דמבטלי מחיצה לענין דין רה"י, משום דחלוק גדר דין מחיצה מגדר מובדל מרה"ר, דלענין דין רה"י לא סגי בדין מחיצה אלא צריך שיהיה מובדל מרה"ר וגבי עירובין סגי בדין מחיצה, וניחא עתה קושית התוס' מה דמדמה הא דאהלות לכאן משום דהכא מיירי לענין לבטל המחיצה, אלא דמ"מ אליבא דר"ה בדר"י דקיי"ל כוותיה אמרינן דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט ועושה סתימה והיינו כיון דלדין רה"י אין שם רשות ע"ז ולא מהני המחיצה כלל, ונימא דגם לענין דין עירובין תלוי בזה כיון דאין סתימה וחציצה בין ב' החצירות לא מיקרי מחיצה, ונמצא דמשום הכי גבי עירובין תליא בדין דבר הניטל משום דכיון לענין דין רשות אזלינן בתר הבדל מרשות לרשות, ולכן אף שכתבנו דדין מחיצה לא נתבטל כיון דלא בטל הסתימה מ"מ כיון דכל השבת תהיה הסתימה ולא יהיה הבדל בין רשות זל"ז לא מהני בכאן דין מחיצה כיון דעכ"פ אפשר לילך מזה לזה לכן אוסרים הא' על חבירו אבל אם עומד ליטלו אז לא חשיב כלל והוי כמאן דליתא והמחיצה מחלקת הרשויות.
ונמצא לפי דברינו דמעיקר הדין היה צריך להיות מחיצה אף אם אין דעתו ליטלו בשבת כיון דלא ביטלו לגמרי איכא עלה דין מחיצה כנ"ל אכן מדברי התוס' הנ"ל משמע להיפוך דמעיקר הדין היה מהני אפילו סתימה בפירוש דפירות נמי מבטלי מחיצתא, והיינו כיון דעכ"פ עכשיו אין הבדל בין החצרות אוסרים זע"ז וע"כ דמערבים אחד ואף דאח"כ כשיטלו הפירות יהיה מחיצה ביניהם ואיך מהני מה שיערבו בחצר אחד כיון דיהיה הפסק מחצר זל"ז בזה ג"כ נוכל לומר או דשבת כיון דהותרה הותרה או דבאמת יהיה אסור בחצר שהופסק ממנה העירוב, עכ"פ לא קשה מה דמייתי ע"ז בגמ' ממתני' דאהלות דמזה מוכיח רק לענין דינא דביטול דכיון דבמתני' מחלק בין תבן לעפר ומוכח דסתם עפר בטל ובמתני' דאהלות מוכח דסתם עפר נמי לא בטל.
והנה לפי דברי התוס' דמעיקר הדין אף אם דעתו ליטלו בשבת חוצץ אלא דמדרבנן חלקו בין ביטלו ללא ביטלו, ומשמע דסוברים התוס' דהחומרא היא לחלקם ולעשותם שתי רשויות ואף דמצד אחד קולא הוא דאין אוסרים זע"ז, אבל יש בביאור דברי התוס' דבאמת כיון דלא נתבטל המחיצה ואיכא עלה שם מחיצה הוי כב' חצירות וכנ"ל אלא דבדבר שאינו ניטל בשבת ס"ל לר"ה בדר"י כיון שאינו מובדל ויכולים לילך מזה לזה הוי אחד, לכן מעיקר הדין היה צריך להיות כחלון וסולם דתליא ברצו ואף בדבר הניטל דעכשיו אינו מובדל ויכולים לילך מ"מ לא עדיף מסולם ותליא ברצו אלא דהחמירו חכמים שלא לערב אחד ומה דמערבין שנים אף שהפירות מונחים זהו משום דתליא ברצו, ולפי"ז נתברר דהוא הסבר אחד ואין חילוק בין מה שביארנו לדברי התוס', וזהו מה שכתבו התוס' בדף פ"ד ע"א ד"ה כיון ומסיק בפירות של טבל שאינן ניטלין בשבת ולא דמי לעפר כו', והיינו דעכ"פ מהני הא דאינו ניטל לעשותו כדין סולם, ולפי"ז מבואר דהתוס' בדף פ"ד אין חולקין על התוס' דדף ע"ח ולא כהגאון יעקב שעשה מחלקת ביניהם.
ובזה מיושב פסקי הרמב"ם דפסק בעירובין כר"ה בדר"י דביטול לשבת הוי ביטול והכא בסוכה מצריך ביטול לעולם דבאמת לא נתבטל דין המחיצה היכא דלא ביטלו לעולם ובסוכה בודאי בעינן שיתמעט שם מחיצות הסוכה שיהיו כמו פחות מכ' אמה ולכן צריך ביטול גמור אבל לענין עירובין כיון דאינו מובדל הוי חצר אחד כנ"ל.
והר"ן מביא ראיה דלא בעינן ביטול אלא לשעה מהא דאמרי' בפט"ו דאהלות דלכרי של תבואה מהני ביטול ואמאי לא אמרינן דבטלה דעתו וש"מ דלא בעי ביטול אלא לשבעה גבי סוכה והתם כ"ז שהטומאה שם ומשו"ה מהני ביטול לכרי של תבואה דמצוי שיניחם זמן מסוים אבל כרים וכסתות אין מבטלם אפילו לשבעה.
ובאמת יש לעיין בסברת הר"ן הא גבי כרים וכסתות אם מבטלם לקרקעות הסוכה אסור לו ליטלם כל ימי החג כמו דפנות ועצי סוכה, וא"כ הוי כמו הא דאמרי' בעירובין הנח לאיסור שבת דאפי' ארנקי מבטל אינש ופירש"י משום דאינו ניטל בשבת וא"כ ה"נ אמאי לא יהיה אסור ליטלו כיון דמבטל בזה מצות סוכה, ואין לומר כיון דמעיקרא אמרינן דביטולו לא מהני משום דבטלו דעתו וא"כ ממילא מותר לו ליקחם ואינה מתחלת כל עיקר דין סוכה כיון דאינו עשוי לבטל כרים וכסתות, אבל באמת זה אינו סברא כלל דאטו מי לא משכחת במי שאין לו סוכה בלילה הראשונה אלא זו ומרוצה לבטל הכרים וכסתות לשבעה ימים ושלא ליקחם ומעשה בר"ג שקנה אתרוג באלף זוז, ואמאי נימא בטלה דעתו אטו לא חשיבא מצות סוכה לבטל עבורה כרים וכסתות וע"כ דטעמא דאמרינן הכי משום דאחר שכבר יצא במצות סוכה יכול עכ"פ ליקח הכרים וכסתות ולא שייך לתלות זה בגדר תנאי דאפילו נימא דמהני עכשיו ביטול מ"מ יכול לחזור אח"כ וליטלם ולא יתבטל מצות סוכה למפרע דלא שייך בזה תליא במעשה שיעשה אח"כ דדין ביטול אינו אלא לשעתה ומש"ה שפיר אמרינן דאפילו אם בדעתו עכשיו שלא ליטול ומרוצה לבטלם בטלה דעתו דבודאי אח"כ יחזור ודעתו עכשיו אינה חשובה כלל, וא"כ יקשה שפיר על דברי הפוסקים שמפרשים דביטול הוי לשבעה דהא צריך להיות מהני לשבעה בכרים וכסתות ולא נימא בטלה דעתו כיון דאח"כ יהיה אסור ליטלם כמו עצי סוכה והוי שפיר ביטול לשבעה כמו דאמרי' לענין שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש.
והנה ח"א העיר דיש לתרץ דאיברא דלא יוכלו להשתמש בכרים וכסתות אבל עכ"פ יקח אותם מהסוכה שלא לדרוס עליהם ובזה לא מהני איסור דמוקצה, אבל מדברי הר"ן שם בסוכה לא משמע כן אלא דטעמא דבטלה דעתו הוא משום דאין אדם מבטלם כל שבעה בשביל שצריך הוא להשתמש בהן ומשתמש בהן תדיר וא"כ קושיתינו במקומה עומדת.
הרמב"ם בפט"ו מאהלות במשניות גורס בית שמלאוהו עפר או צרורות בטלו ופי' שבטל הבית ואין לו דין אוהל להאהיל על מה שבתוכו אלא יש לו דין טומאה רצוצה והוא דלא כגירסת הש"ס בסוכה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה