אבן האזל על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ה
כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהם עסק אין עושין אותן ביום טוב. כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
השגת הראב"ד כל מלאכה שאפשר כו', כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל, ובמה שכתב הרמב"ם דאסרו קצירה ודישה וכו' משום דאין בהם הפסד, כתב הראב"ד וז"ל א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו"ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר, והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש, עכ"ל.
והמ"מ תירץ מה שהקשה הראב"ד מקצירה, דכיון דעיקר מלאכת הקצירה אין בה הפסד אם נעשו מבערב יו"ט לכן גם תלישת פירות לא יצא מן הכלל וע"ז הקשה בעצמו משחיקת תבלין דמותר ביו"ט אע"פ שעיקר הטחינה אין בה הפסד ואסורה ביו"ט, וע"ז תירץ דבמכשירין הקילו יותר, וכבר כתב הלח"מ בפ"ג הל' י"ב דאין כונת המ"מ דמכשירין קיל מאוכל נפש דזה בודאי לא יתכן אלא דכונתו לענין זה דלא נימא לא פלוג רבנן אמרינן דשחיקת תבלין כיון שהוא מכשיר האוכל לא גזרו בו, והיינו כיון דעיכוב עשיית התבלין יעכב בישול כל האוכל לא רצו חכמים למנוע משמחת יום טוב, אבל נראה דתבלין באמת לא נקרא מכשירין אלא אוכל נפש ממש, ועוד אפשר לומר דכיון דעיקר הטעם כתב הרמב"ם דאם יהא מותר קצירה וטחינה יניח זה מערב יו"ט על יו"ט וימנע משמחת יו"ט וכ"ז שייך בקצירה וטחינה אבל שחיקת תבלין דהוי דבר מועט לא שייך גזירה שמא ימנע משמחת יו"ט, והראב"ד לא ניחא ליה בטעמא דימנע משמחת יו"ט דאינו דררא דאיסור מלאכה, ולכן כתב הטעם משום מרבה הטורח ליום קדש, ובכונתו יש לומר כמו שכתב הרמב"ן בפי' על התורה הובא במ"מ בהל' שבת פכ"א דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביו"ט הוא בדין איסור מלאכה אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו"ט חסר מצות שביתה, אמנם אין הדבר מבורר דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין בזה גם משום מצות שביתה.
ובמש"כ הרמב"ם דהא דלא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי להרבות בשמחת יו"ט, כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו"ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ"ל ודבריו צריכים ביאור, והנה דברי ראב"ד הוא לתרץ למה התירו הוצאה דהא הראב"ד לא ניחא ליה בסברת הרמב"ם בהיתר ההוצאה משום שמחת יו"ט, וכיון דהוא מפרש הטעם מפני שמרבה הטורח א"כ קשה דבהוצאה נמי מרבה הטורח, אך מה שכתב לא אמרו זה כו' אינו מובן, ונראה דצ"ל בדברי הראב"ד לא אסרו זה וכונתו דמשום הכי לא אסרו ההוצאה ביו"ט כדי שיהא אפשר לשלוח מנות וכלים ביו"ט איש לרעהו, ומה דמותר משלוח מנות הוא משום כבוד היום, ואף דהראב"ד אינו סובר סברת המ"מ דלא פלוג רבנן שהרי מקשה על איסור תלישת פירות ביו"ט וא"כ היה צריך להיות אסור הוצאה שאינה במשלוח מנות ולהתיר משלוח מנות אפשר לומר דשאני מתלישת פירות דבתלישה וקצירה הוא מגדר כל מלאכת אוכל נפש דהותרה ביו"ט דוקא היכי דלא אפשר לעשותה מבערב יו"ט וה"נ בקצירה דאפשר לקצור מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל תלישת פירות שאינן טובים אלו של אמש כשל היום והוה מלאכה שא"א לעשותה מערב יו"ט מותר אבל בהוצאה אם נתיר משלוח מנות ולא כל הוצאה א"כ נתת דבריך לשיעורין אם יש כבוד היום בשילוח מנות או אין כיבוד היום וכן שלא לחלק מי המשלח ומי המוליך אם הנותן או המקבל ולכן לא חילקו חכמים והתירו כל הוצאה.