אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה ה
אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם או שאמר הריני משלם ומת ואמרו הבנים אין אנו משלמים או שלא הספיק לתבוע את השומר ומת, ותבע הבנים ושלמו בני השומר או ששלמו הבנים לבנים, או ששלם השומר מחצה שאל שתי פרות ושלם אחת מהן, שאל מהשותפין ושלם לאחד מהן, שותפין ששאלו ושלם אחד מהן, שאל מן האשה ושלם לבעלה, אשה ששאלה ושלם בעלה כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהן לפיכך חולקין הכפל או השבח בין בעל הפקדון ובין השומר, ואם קדם אחד מהן ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפי' בח"ל.
אמר הריני משלם וכו' כתב המ"מ אע"פ שאם אמר בב"ד הריני משלם אפי' שלא מן הדין אינו יכול לחזור בו וב"ד יכפוהו לקיים דברו, מ"מ נסתפק לנו בגמ' אם קנה הכפל, והנה ד' המ"מ מבוארים בתוס' דר"ת מוכיח מקודם מכאן דבהא דב"ב דף קכ"ח דאמר לו רצונך השבע וטול גרסינן ונשבע, אבל כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו מדאמר כאן מיהדר קא הדר ביה אח"כ חזר ר"ת וגורס שם נשבע, ומ"מ בעי כאן דאף דאינו יכול לחזור מ"מ כיון שרוצה לחזור לא מקנה ליה כפילא, והרא"ש מוכיח מעיקר דינא דאמר הריני משלם מקנה לו הכפל ואם היה יכול לחזור למה מקנה לו והוכיח דגרסינן נשבע, ולפי המבואר יש לתמוה על ד' המ"מ דכיון דעכ"פ לפי ד' התוס' תליא דין זה אם יכול לחזור בו כאן בדין אמר לו השבע וטול דאם שם יכול לחזור גם כאן יכול לחזור. וא"כ קשה במה שכתב זה על ד' הרמב"ם לומר שבאמת אינו יכול לחזור דהא הרמב"ם בפ"ז מהל' סנהדרין הל' ג' כתב נגמר הדין ונשבע אינו יכול לחזור בו. וכתב הלח"מ שם דגורס ונשבע ואף שיש לחלק דהרמב"ם קאי שם על פלוגתא דר"מ וחכמים באמר לו דור בחיי ראשך דאין זה שבועה: אבל באומר השבע וטול אפשר דסובר דאינו יכול לחזור. אבל א"א לומר כן ובוודאי ד' הלח"מ שם נכונים דגם בהא דהשבע וטול גורס ונשבע. דאל"כ הי' לו להרמב"ם להביא הך דינא דבאמר לו השבע וטול קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו וכיון שכן ד' המ"מ תמוהים במה שכתב שיטת ר"ת לפי שיטת הרמב"ם.
אכן נראה דאף שהתוס' והרא"ש תלו זה בזה אבל הרמב"ם יסבור דלא תליא זה בזה. ואף דהכא כשאמר הריני משלם ודאי אינו יכול לחזור. וכמו שהוכיח הרא"ש דאל"כ למה מקנה לו תיכף הפקדון וזוכה בכפל כשנמצא הגנב אף שעוד לא שלם דשמא היה חוזר. אבל זה אינו אלא כאן דחייב שבועת השומרים מדין תורה וכשאינו רוצה לישבע צריך ע"פ דין לשלם. וכיון שאמר הריני משלם כבר נגמר בזה הדין וחייב בתשלומין אבל שם בעבדי גנבת כיון דאינו חייב אלא שבועת היסת ואפי' אם אינו נשבע אין מוציאין ממנו. א"כ שפיר סובר הרמב"ם דכשכבר נשבע התובע נתחייב לשלם. אבל קודם שנשבע לא נתחייב כיון שלא היה על הנשבע חיוב כלל מן התורה. ומשום שבועת היסת הא אין מוציאין ממון. ובזה מבואר דגם הרמב"ם יסבור כד' התוס' דף ל"ד ע"א ד"ה אלא במה שיישבו דלא תיקשי סיפא לרישא וכתבו דלרבא תנן שילם לאשמעינן דאם נשבע ואח"כ שילם קנה כפל, אבל אמר הריני משלם לא קנה, וזהו בשביל שכבר נפטר בשבועתו לא מהני אמירתו ואינו חייב לשלם.
ב) בהא דשילמו בנים כתב הרמב"ם שלא הספיק לתבוע את השומר עד שמת ושלמו בני השומר. וכן פירש"י ומוכח דבנגנבה אחר מיתת השומר ודאי לא קנו הבנים את הכפל. והיה אפשר לכאורה להוכיח מכאן דלא כד' המ"מ דהרמב"ם סובר כלישנא קמא דרבא דא"כ גם בנגנבה אחר מיתתו כיון דנימא דגם בשלמו בנים מקנה המפקיד. א"כ למה לא יקנה הבהמה מעכשיו בנגנבה אחר מיתתו. אבל אם מקנה סמוך לגנבתה מיושב דכיון דכבר מת אינו מקנה לו. ואף דלפי"ז לא הוי קשה קושיא דר' זירא דאיכא למימר דמה דתניא חוץ מגיזותיה וולדותיה היינו גיזות וולדות שלפני הגנבה וכדאמר בגמ'. ומ"מ כתב הרמב"ם דגם גיזות וולדות שלאחר הגנבה הם לבעלים. יש לומר דכיון דאמר בגמ' סתמא דמילתא שבחא דגופא לא עביד דמקני לכן פסק הרמב"ם כן משום דנ"ל כן גם לאיכא דאמרי. ואף דא"כ יקשה דהיה להרמב"ם לפסוק הך נ"מ דקיימא באגם סמוך לגנבה יש לומר לפימש"כ התוס' בד"ה אי נמי דקיימא באגם בתירוצם דכל הנ"מ בדקיימא באגם אינו אלא לדין גיזות וולדות אי לא נימא הא דשבחא דגופא לא מקני, ומ"מ קשה לבאר כן דעת הרמב"ם ובפשוטו דעתו כדעת הרא"ש דקיי"ל כלישנא קמא דרבא וכר' זירא וא"כ צריך באור אמאי דוקא בשנגנבה קודם שמת השומר ויש לומר דאם נגנבה אחר שמת השומר כיון דהבנים אינם שומרים ולא שייכי כלל לדין הפקדון בודאי אינם שייכים בכל הך דינא לומר שאם ישלמו יקנו הכפל כיון שלא היה עומד לכך כלל שישלמו ובוודאי לא סליק אדעתא דמפקיד להקנות להשומר הבהמה באופן זה וכמש"כ הרשב"א הביאו המ"מ בהל' ב' מד' הירוש' דאם יש עדים שנאנסה אינו מקנה לו הכפל ואפי' אם נאמר שם שגם בכגון זה קנה וכמו שרציתי לומר למעלה לסוגיית הגמ' שלנו מ"מ יש לחלק דשם הוא עכ"פ שומר, ובשעה שנאנסה היה עליו דין שבועה ושייך שישלם, אבל כאן דאינם שומרים כלל ודאי אינו מקנה להם.
ג) והאבעיא דשילם לבנים לא כתב הרמב"ם כלל רק שילמו בנים לבנים, והמ"מ כתב דבנוסחאות שלנו איתא שילם לבנים מהו ופירש"י בשמתו הבעלים וכתב הרשב"א דנראה מתוך דבריו שאם נגנבה בחיי האב ושלם שומר לבניו דפשיטא שזכה בכפל עכ"ל, ותמה ע"ז הכ"מ דא"כ בשלמו בנים נמי בשעה שנגנב כבר נקנה לו הכפל, ועוד דהא לא מקנה לו הכפל עד שישלם, וכתב הכ"מ דמה שפירש"י כשמתו ואח"כ נגנבה דאי נגנבה קודם אין אדם מוריש קנס לבניו, ואני תמה על ד' הכ"מ דהא התוס' בב"ק דף ע"ב כתבו שני תירוצים או דגבי כפל אדם מוריש קנס לבניו ודוקא גבי קנס דאונס ופתוי אין אדם מוריש, או דמתני' מיירי כשעמד בדין, וכיון שהרמב"ם בפ"ב מהל' גנבה סתם מוכח דדעתו דאפי' לא עמד בדין אדם מוריש גבי כפל כתי' א' בתוס', שוב ראיתי בד' הרשב"א שהביא מד' התוס' דכאן דמיירי בעמד בדין, ותמה הרשב"א ע"ז והוכיח מהא דב"ק דגבי כפל אדם מוריש קנס, וגם מה שכתב הכ"מ לפי דבריו דלא תיקשי משלמו בנים דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו הוא תמוה דאטו בעל הפקדון מקנה הכפל הא פריך ע"ז בגמ' דזה א"א וע"כ דבעל הפקדון מקנה הבהמה להשומר, וכיון דנגנבה בחיי האב א"כ השומר קנה הבהמה והבנים יורשים, ובעיקר קושיית הכ"מ כתב הגרעק"א בחדושיו דלא דמי דלהקנות באופן שיהי' הכפל לבנים אפשר דאינו מקנה, אבל כשהקונה הוא השומר אין נ"מ במה שמשלם לבניו, וקיצר בדבריו דלכאורה תליא אם אמרינן לי ואפי' ליורשי, ובאמת קיי"ל בגיטין דף ע"ד דלי ולא ליורשי, אך הרשב"א כתב דכאן לא שייך להך פלוגתא כיון דלא אמר בהדיא לי רק דאמדינן דעתיה ובודאי ניחא ליה אפי' כשישלם ליורשיו, אך יש להעיר מכאן על דברי האבני מלואים בסי' ל"ח דדוקא בנתינה אמרינן לי ולא ליורשים משום דאינם יורשים ע"ז, אבל היכי שיש להם זכות בזה לכו"ע אמרינן אפי' ליורשי, ומדברי הרשב"א מוכח לכאורה דלא כדבריו דהא כאן הם יורשים על התשלומין, ואולי כיון שהי' יכול לפטור עצמו בשבועה גם בזה נימא ולא ליורשי ודחוק.
והנה הרשב"א כתב דהאבעיא של שילם לבנים הוא רק לאיכא דאמרי דרבא אמר סמוך לגנבתה ולכן הקנין תלוי בהבנים ולכן אמר כי אקני לך אבונא כפילא, וא"כ מיושב מה שלא הביא הרמב"ם האבעיא דשילם לבנים, כיון דלדברי המ"מ פסק כלישנא קמא דרבא, ומה דבעי בגמ' שלמו בנים לבנים צ"ל דהוא כמו את"ל דשלמו בנים מקני להו כפילא ומ"מ לא פסק כן הרמב"ם כיון דאינו מפורש בגמ' בלשון את"ל, וכמש"כ הלח"מ בפ' ב' הל' ט' וכן מבואר ביד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ט"ז והביא מד' הר"נ פ"א בקדושין גבי בתך וקרקעך בפרוטה ומד' הב"י באה"ע סי' קכ"ב ובכ"מ ספ"ב מהל' מתנות עניים ע"ש.
ד) ובמה דפסק הרמב"ם דבכל הספיקות האלו חולקין הכפל או השבח בין בעל הפקדון ובין השומר, והרא"ש פסק שהוא בחזקת הבעלים דכיון דמספקא לן אי אקני בהמה לכפילא אוקי בהמה בחזקת בעליה, וצריך לבאר דעת הרמב"ם ועוד יותר הקשו דהא בפכ"ג מהל' מכירה הל' ג' בדין מוכר עבדו לקנס דהוא אבעיא דלא איפשטא פסק דלא קנה הלוקח וגם שם אין הקנס בחזקת המוכר, והנראה בזה ורק צריך להקדים דמה דאנו מעמידים בחזקת הבעלים בספיקא דדינא אינו מדין חזקה דמעיקרא דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא, אלא דזהו דין חזקת מוחזק דאין אנו מוציאין מחזקתו, ויסוד דבר זה הוא מדברי המל"מ פ"ו מהל' עדות דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דמעיקרא שהחזקה לא תכריע הספק בדין, ובקונטרס הספיקות לאחיו של הקצוה"ח בכלל ד' אות ה' מביא דברי הר"ן בריש קדושין גבי נתן הוא ואמרה היא שכתב הר"ן ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו ה"נ מדינא אית לן למימר הכא שתהא מותרת לינשא וכו' ודברי הר"נ צריכים ביאור דמה נסתפק ואיזה חדוש הוא דהרבה מצינו דאמרינן בספק קדושין העמידנה בחזקת פנויה, ולכן מפרש הקונה"ס דהספק הוא בספיקא דדינא, ומביא ראיה מזה דאמרינן אם תפס מוציאין מידו דמזה מוכח דאינו רק משום חזקת מוחזק דמשום זה הוי מהני תפיסה, וע"כ דהוא משום שמעמידין על חזקה דמעיקרא עכ"ד.
והנה כדבריו מבואר במהרי"ט סי' קל"ח אבל לדעתי אין הבאור בדברי הר"נ כן דלפי"ז הוא רק בגדר הוכחה מדין תיקו דממונא לפי ההנחה דמטעם מוחזק צריך שתועיל תפיסת התובע ואין נופל ע"ז לשון דמאי שנא, והיה לו לבאר זה דבפשוטו לא שייך להוכיח מחזקת ממון לחזקת איסור, ועוד דשיטות הסוברים דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא הוא ודאי אפי' היכי דלא שייך חזקה דמעיקרא כגון בתבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו דהוא אבעיא דלא איפשטא, ואף דהתם טוען התובע ברי, אבל דעת הר"נ בחדושיו בריש ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דאפי' בטוען ברי לא מהני תפיסה, ועוד דעיקר לשונו של הר"נ שכתב העמד אשה על חזקתה הוא לשון חדש ותמיד אמרינן בזה העמידנה בחזקת פנויה.
לכן נראה דלהר"ן ג"כ פשוט דבספיקא דדינא לא שייך להעמיד על חזקה דמעיקרא שהחזקה לא תכריע הדין וספיקו וראייתו מתיקו דממונא הוא רק מחזקת ממון והוא מסתפק דאפשר דכמו דבממון מעמידין הממון בחזקת הבעלים אף בספיקא דדינא דלא שייך לדון מדין חזקה דמעיקרא ה"נ נימא בקדושין העמד אשה על חזקתה דאף דאין האשה נמכרת לבעל בדין עבדות מ"מ זה הדין בעצמו שהיא נעשית קנויה אליו שתהא אסורה לאחרים, ע"ז ג"כ שייך לומר העמד אשה על חזקתה שהיא ברשותה ואין רשות אחרים עליה, איברא שהר"נ בהלכות בפ"א דגיטין במתני' דהמביא גט בא"י כתב דאין ראיה דאין טוענין מזוייף בשטרות ממתני' לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשותה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה, מ"מ לא קשה דאף דכשאשה מביאה גט לא דמי למי שיוציא שטר על חבירו דהתם צריך מעשה ב"ד לגבות, אבל האשה אינה צריכה מעשה ב"ד דכיון שמביאה גיטה ברשות עצמה היא להנשא, אבל מ"מ בספק קדושין יש לומר דזהו ג"כ כמו הוצאה שמוציאין ממנה רשותה להנשא לכל מי שתרצה, ולכן בספק קדושין מעמידין אותה בחזקתה, וזהו שהביא הר"נ מכל תיקו דממונא והוסיף שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין מידו והיינו שמוקמינן בחזקתו מדין ודאי.
וזה מבואר בב"מ דף ו' בשמעתא דתקפו כהן דהוי בעי בגמ' לומר דממה דאסורין בגיזה ועבודה מוכח דתקפו כהן אין מוציאין מידו אלא דדחי דקדושה הבאה מאליה שאני, אבל עכ"פ מוכח דאם הי' האיסור בגיזה ועבודה נמשך מדין ממון כהן אי הוי ס"ל דתקפו כהן מוציאין מידו, והספק הוא של הבעלים מדין ודאי לא היו אסורין בגיזה ועבודה, וזהו שהוסיף הר"נ שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין מידו וממילא דין חזקת ממון הוא מדין ודאי ומהני גם לענין איסור וה"נ נימא העמד אשה על חזקתה וממילא ליכא גם איסורא דאשת איש.
וכיון שבארנו דבספיקא דדינא דיינינן רק מדין מוחזק נוכל לבאר דעת הרמב"ם דכיון דסובר דגוף הבהמה חוזרת לבעליה נמצא דאין עכשיו על הבהמה ספק כלל והספק הוא רק על הכפל דאינו בחזקת המוכר, ואפי' השבח דיוקר דלכאורה הוא בגוף הבהמה מ"מ כיון דעכשיו אנו דנין על ממון של היוקר שלא הי' בחזקת בעל הפקדון לא הוי בזה מוחזק, ואף שכתבנו בהל' א' בטעמו של הרמב"ם דסובר דגוף הבהמה חוזרת לבעליה ומ"מ הכפל שייך לשומר, משום דממון הבהמה שייך לשומר שהקנה לו הבהמה לממונה, וכדין כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה, וא"כ גם לדעת הרמב"ם נעמיד הממון של הבהמה בחזקת המפקיד, מ"מ יש לומר דזה היה שייך אם הספק היה נופל בתחילת המכירה דאז היינו צריכים ודאי להעמיד הממון של הבהמה בחזקת בעל הפקדון וממילא הי' הכפל והיוקר שייך לו, אבל כאן הא נולד הספק עכשיו, ואין שום נ"מ עכשיו גם בדין הממון של הבהמה להבא כיון שהבהמה עצמה חוזרת לבעליה, ולכן אף דמעכשיו קמה הבהמה וממונה ברשות המפקיד אבל הספק שנולד על הכפל והיוקר הרי לא זכה המפקיד בהם קודם הספק ולכן אינם בחזקתו ומשום זה פסק הרמב"ם דיחלוקו ומיושב גם הסתירה מדין מוכר עבדו לקנס שפסק דלא קנה הלוקח דהתם נעשה הספק בדין קיום הקנין תיכף בשעת המכר ולכן פסק דמוקמינן העבד לקנסו בחזקת הבעלים.
ובאופן אחר נראה לומר משום דמ"מ יש מקום לפקפק בדברינו לגבי היוקר דמה דמוקמינן גבי ממון בחזקת הבעלים היינו ברשות הבעלים דאין מוציאין הממון מרשותו ואפי' עומד הממון ברה"ר מ"מ הוא תמיד ברשות הבעלים וזהו בכל ספיקא דדינא, אבל כאן גבי גנבה כיון דאמרינן זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו א"כ אין הגנבה ברשות הבעלים, ועל מה שהיא שלו שנעמיד אותה בחזקתה הקודמת הא בארנו דבספיקא דדינא לא מוקמינן בחזקה דמעיקרא, ולכן כאן סובר הרמב"ם דלא מוקמינן בחזקת הבעלים ולכן יחלוקו.
אח"כ ראיתי שאדמו"ר בספרו חדושי רבנו חיים הלוי עמד על הסתירה מכאן לדין מוכר עבדו לקנס בפכ"ג מהל' מכירה ויישב שם ברחבה ע"ש בדבריו העמוקים.
סוף הספר