אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה ג

הלכה א

כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו, כיצד הפקיד ארבע סאין אצל חבירו והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואח"כ נמצאו והרי הן שוין ארבע סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע, בד"א בשלא הטריחן לבעלים בדין אבל אם הודה שפשע וחייבוהו ב"ד ליתן ולא נתן ברצונו עד שכפוהו ב"ד על כרחו ונטלו ממנו, ואח"כ הוכר הגנב או נמצא הפקדון יחזיר לבעלים כמות שהוא ומחזירין לשומר הדמים שלקח ממנו, ואם כלים או קרקע גבו ממנו בשומא מחזיר לשומר כליו או שדהו.
השגת הראב"ד. כל הקונה הכפל וכו' עד ואינו משלם אלא סלע. א"א דוקא שבא השבח אחר ששלם או שאמר הריני משלם עכ"ל.
המ"מ כתב על ד' הראב"ד וז"ל ולי נראה דכל שבא השבח אחר גנבה הוא של שומר לפי שמאותה שעה נקנה לו הפקדון וכלשון אחרון דרבא, וגנב עצמו אם נאבד הפקדון מאליו הדבר שגנב אינו משלם אלא כשעת הגנבה, ודעת רבינו שהוא אפי' במה שנתייקרו בין פקדון לגנבה וכלישנא קמא דרבא, ודוקא אם הי' יכול ליפטר באמת, אבל בחייב על דרך האמת ודאי כששילם כשעת גנבה שילם שהרי מן הדין הוא חייב וב"ד היו מכריחין אותו בהודאת האמת, עכ"ל, וכתב ע"ז הש"ך בסי' רצ"ה וז"ל, ולענ"ד עיקר כהראב"ד דנהי דקנה למפרע משעת פקדון מ"מ הא קאמר דנעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני ופשיטא אלו תבע לנפקד לבי דינא היה מוכרח לשלם לו כפי שעת התביעה אם לא היה רוצה לישבע דדילמא השתא פשע וכל השומרין משלמים כשעת הפשיעה, א"כ ה"ק כשתגנב ותרצה ותשלימני מה שמגיע לי ע"פ הדין עכ"ל, ע"ש, וכתב ע"ז הקצוה"ח דודאי שבועת השומרין אינו אלא שאינו ברשותו ושנאנס, אבל אם השומר רוצה לשלם ואומר כך וכך היה שוה ובעה"ב אומר כך וכך אין זה משבועת השומרין, וא"כ השומר שטען שנגנב בשעת הזול אין משביעין אותו שמא פשע בשעת היוקר, וכדברי הקצוה"ח כתב הגרעק"א בחדושיו.
אכן לדעתי נראה דאינו פשוט כלל כדבריהם ובודאי יש כאן שבועת השומרין ולא דמי למחולקים כמה היה שוה הפקדון בשעת הגנבה דזהו כשמחולקים בשומת הפקדון, אבל כאן הדו"ד מתי נגנב הפקדון, וזה אנו יודעים ודאי שאם נגנב בזמן מאוחר היה שוה יותר, וא"כ אם רוצה לפטור את עצמו ולומר שנגנב קודם הרי צריך לישבע ע"ז דעל טענת גנבה הרי צריך לישבע. וא"כ לא מהני מה שרוצה לשלם כמה שהיה שוה בזמן המוקדם כל זמן שאינו מברר או נשבע שנגנב באותו זמן. ומה שהוכיח הגרעק"א מדין ביום שהיתה שכורה מתה דליכא ע"ז שבועת השומרין אין ראיה כלל דבשכרה היום ושאלה למחר כיון שטוען שמתה כשהיתה שכורה. א"כ טוען שלא היה כלל שואל על הבהמה. וע"ז ליכא שבועת השומרים אפי' כשטוען כן ע"י טענת מיתת הבהמה קודם כיון דעכ"פ טוען שלא היה שואל על הבהמה. וכן בשאלה ואח"כ שכרה כיון שטוען שלא מתה כשהיתה שאולה לא שייך שבועת השומרים דשבועה זו אינה אלא כשטוען השומר טענת אונס ולא כשטוען שלא נאנסה, ובפרט דהוי כמו טענת החזרה כיון שטוען שיצאה מגדר שאלה ונכנסה לגדר שכירות.
אבל הכא כל זמן שלא נשבע שנגנבה בזמן המוקדם הרי חייב הוא בה ובדמיה עד זמן שמברר שנגנבה, וכיון שאינו נשבע כלל עליו לשלם כשעת התביעה בב"ד, ועוד יותר דהא אין על המפקיד להאמינו כלל שנגנבה ותובעו גוף הפרה רק שאם משלם דמיה כמו שהיא שוה כשעת התביעה אין כאן דין שבועת השומרים מן התורה אפי' אם אין הפקדון מצוי בשוק, שאין כח בב"ד להשביעו על מה שלא יוכלו לכופו לשלם אם אינו נשבע ויוכל לטעון איני רוצה לישבע ואני רוצה לשלם, רק מדרבנן חייב לישבע שאינה ברשותו אפי' אם הוא משלם. אבל כל זמן שאינו משלם כשעת התביעה ואינו נשבע חשבינן כאילו הבהמה ברשותו וחייב להחזירה או לשלם דמיה.
ובדעת הרמב"ם נראה דאינו חולק כלל על זה ובודאי צריך לשלם כשעת התביעה, ומה שכתב ואח"כ נמצאו והרי הן שוין ארבעה היינו שנתייקרו אחר שאמר הריני משלם שכבר נתחייב בדמיהן ובעד זה הקנה לו למפרע את הבהמה לדמיה וכמו שבארנו, והש"ך לפי"מ שהעלה דצריך לשלם כשעת התביעה כתב וז"ל וליכא לאקשויי א"כ מאי פריך אי הכי אפי' גיזותי' וולדותי' נמי דהכי פריך דגוף הגיזות וולדות יהיו לנפקד, ולכאורה לדעת הרמב"ם א"א לומר כן דהא כתב דגוף הבהמה חוזרת לבעלים, אך זה לא קשה דיש לומר דזה אחר דמסקינן דשבחא דגופא לא מקני לכן גוף הבהמה נמי לא מקני, אבל באמת א"צ לזה דקושיית הגמ' שפיר הוא מגיזות וולדות שנעשו אחר הגנבה.
ונראה דיש לדייק כן מדברי הרמב"ם שכתב בהל' א' וכבר בארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש ולדעת המ"מ והסמ"ע בשיטת הרמב"ם שהיוקר משעת הפקדון הוא לנפקד, קשה למה הוצרך הרמב"ם כאן לכפול ולהזכיר דין הגנב עם הבעלים שכבר כתבו בהל' גנבה, ואף שיש לומר דכיון שכתב חזרה הבהמה וגזותיה וולדותיה הוצרך להוסיף זה, אבל אין זה מיושב לגמרי אכן לפי"מ שכתבנו שהנפקד אינו קונה היוקר שעד התביעה, וא"כ אם היה קונה הנפקד גם הגיזות וולדות לא הי' לו נ"מ בזה דהא צריך לשלם כמו שהי' בשעת התביעה, ולענין הנ"מ של גוף הגיזות באמת לא נ"מ אף שהש"ך כתב כן דדוקא בבהמה עצמה שייך נ"מ משום כושרא דחיותא, ולכן ע"כ כל החידוש שהגיזות וולדות אינו קונה הנפקד הוא רק מהגיזות וולדות שלאחר תשלומין שכבר הוא לאחר הגנבה, ולכן זהו שהוצרך הרמב"ם לומר דזה ע"כ מיירי בלא הי' יאוש בגנבה ומשום דקיי"ל סתם גנבה יאוש בעלים, וע"כ דהכא מיירי בידוע שלא נתייאשו הבעלים כגון שהיו עדים שראו מי שגנב והוי כמו גזלה דלא הוי יאוש בעלים, וזהו טעם נכון במה שהוצרך הרמב"ם לכפול כאן לבאר הך דינא דמיירי לפני יאוש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה