אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ח · הלכה א

פרק ח

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו אמר הריני משלם ואיני נשבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל, טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהיה הפקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכבר בארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש, נשבע השומר ולא רצה לשלם ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל, טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון, וכן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הריני משלם ואיני נשבע, ואח"כ הוכר הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה לשוכר שאילו רצה השוכר היה נשבע שנגנבה באונס ונפטר.
חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה, עיין מ"מ וכ"מ ובעיקר צריך לבאר דא"כ איך קנה השומר הכפל הא הוי פרה לכפילא דלא מהני היכי דלא עבידי דאתו כמו שהביאו בתוס', ונ"ל דביאור דבריו הוא עפ"י מה דאמרינן ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול דכהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה והוא משום דכיון דחייב באונסי' ובכחשה ובנפחת דמיה לכן חשיב קנין כספו אלמא דאף דגוף הבהמה לבעלים מ"מ כיון דזכות הממון לכהן חשיב קנין כספו, א"כ ה"נ הכא אף דלשי' הרמב"ם גוף הבהמה חוזרת לבעלים, מ"מ כיון דדין הממון הוא לשומר דאם הוזלה הבהמה או מתה ההיזק לשומר לכן שייך הכפל לשומר. וכן מצינו בדף ע' גבי אין מקבלין נכסי צאן ברזל דכתבו התוס' בשם ר"ת דמיירי דפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח, והנה התם ג"כ כל זמן שהבהמה בעין היא לבעלים ומ"מ כיון דאם תופחת או תוזל חייב דמי' כבר נקראת הלואה אלמא דעיקר מילתא משגחינן בדין הדמים של הבהמה לא בדין גופה. והנה לכאורה ממה דפריך הגמ' א"ה אפי' גיזותיה וולדותיה נמי מוכח לכאורה דגם גוף הבהמה לשומר אך זה מבואר בפשיטות דאין ה"נ מעיקרא הוי סבר הגמ' דלגמרי הקנה לו פרתו אבל לבתר דמשני דשבחא דגופה לא עביד אינש דמקני א"כ מסתבר דגוף הפרה בודאי לא הקנה לו ורק הקנה לו הבהמה לדמי' כמו צאן ברזל וממילא הכפל לשומר.
והנה בירושלמי יליף דינא דמתני' מקרא דחיים שנים ישלם למי שהקרן מהלך שם הכפל מהלך, וד' הירוש' צריכים ביאור דלמה נימא דבשילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב דהקרן מהלך לשומר הא כיון דלא קנה השומר להגנבה יחזירו הגנבה להבעלים והבעלים יחזירו המעות להשומר, ולבאר זה נבאר ד' הגמ' דידן בהא דכיפי דאייקור כיפי דאמר ר"נ הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למריה, ופריך ממתני' דשילם ולא רצה לישבע ומשני דהכא אטרחיה לבי דינא וקאמר בגמ' למימרא דסבר ר"נ שומא הדר שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא, ודברי הגמ' צריכים באור דכיון דכבר אמר טעמא במה דהדרי כיפי להמפקיד משום דאטרחיה לבי דינא, א"כ ע"כ הדר אפדנא להשומר, ומצאתי שהקשה כן הרשב"א בש"מ אלא שהקשה באופן אחר דהא אפי' אי שומא הדרא לא הדרא אלא מדעת הבעלים והכא ריעא למרי אפדנא כי הדרא, וכונתו דאם לא הדרא אפדנא ישארו הכיפי להבעלים והכיפי נתייקרו, ותי' הרשב"א דכיון דלא מקנין ליה רווחא משום דאטרחיה לבי דינא, א"כ ניחא ליה דמהדר ליה אפדנא ואי לא ניחא ליה דתיהדר ליה אפדנא מהדר איהו יוקרא דכיפי ויהיב ליה למרי כיפי ואפדנא כדקיימא קיימא בידא דמרי כיפי, ואילו הוא ס"ל דשומא לא הדרא ה"נ הו"ל למימר אפדנא בידא דמרי כיפי ליקום ומהדר ליה אידך יוקרא דכיפי עכ"ל.
ומבואר דבתירוצו מיושב גם קושייתנו דכדפריך לימא סבר ר"נ שומא הדרא זהו גם אחר דמשני דמשום דאטרחיה לבי דינא לא קנה היוקרא ומ"מ סבר דכיון דבעת שומת האפדנא היה חייב השומר לשלם וקנו הבעלים את האפדנא, לכן אם הבעלים רוצים שישארו האפדנא בידם יתנו הכיפי להשומר, אלא שהשומר יחזיר להם היוקרא, והר"ח בפירושו כתב באופן דסבר הגמ' דאי שומא לא הדרא וקנה בעל הכיפי את האפדנא ממילא נעשו הכיפי של השומר וכי אייקור ברשותו אייקור, וכונתו דאף דמשום דין שילם ולא רצה לישבע לא מקנה ליה כפילא, וכן יוקרא זהו שיקנה השומר משום זה הבהמה משעת משיכה חוץ מגיזותיה וולדותיה או שיקנה סמוך לגנבתה; אבל אחר ששילם השומר ודאי דנקנה לו הפקדון, אלא דמטעם זה לא יוכל לזכות בהכפל או בהיוקרא שנתייקר קודם ששילם, ובין לד' הר"ח בין לד' הרשב"א צריך ביאור דאיך יקנה השומר הפקדון ע"י ששילם, דהא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וצ"ל דכיון דהתורה חייבה להשומר לשלם וזה א"א שבין הפקדון בין התשלומין יהיו של הבעלים וע"כ דמכיון ששילם נקנה לו הפקדון מדין התורה וזהו דין השומר ועל אופן זה משך הפקדון וקנה בדיני שומרים שאם יתחייב לשלם נעשה ממילא הפקדון שלו, ויש לומר עוד דהר"ח והרשב"א אינם חולקים. אלא דהר"ח מפרש שהוקרו הכיפי אחר ששילם. והרשב"א מפרש שהוקרו קודם ששילם.
ולפי"מ שנתבאר מבוארים דברי הירוש' במה דאמר למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך. דלפי"ז גם הבבלי סובר שלאחר ששילם קנה השומר הגנבה והקרן מהלך להשומר. אלא דצריך קרא דבלא קרא ודאי לא היינו אומרים דבשביל זה יהי' הכפל להשומר. דהא בעת שגנב היה הפקדון של הבעלים. אלא דהירוש' למד זה מקרא דחיים שנים ישלם. שלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך.
ונראה דבזה מבואר שיטת הרמב"ם דהרשב"א הובא בשיטה הביא ד' הירוש' דאם היו לו עדים שנגנבה באונס לא קנה הכפל. ואם היו לו עדים שנגנבה בפשיעה קנה הכפל. והרמב"ם כפי שביאר המ"מ סובר להיפוך דאם היו לו עדים שנגנבה באונס קנה הכפל ובגנבה ופשיעה לא קנה הכפל. ובאמת הדברים מבוארים בפשיטות דשיטת הירוש' נכונה שפיר עפ"י שיטת הירוש' דלא ס"ל הא דנעשה כאומר. אלא דמדינא הוי הכפל להשומר. משום דלמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך, א"כ זהו דוקא היכי שעפ"י דין שומרים צריך השומר לשלם או לישבע. אבל בהיו לו עדים שנגנבה באונס א"כ כבר נפטר מהבעלים ואין עליו דין חיובי שומרים. וא"כ כשמשלם אח"כ להבעלים הוי כמו שהבעלים ירצו למכור לו הבהמה הגנבה או למכור לו הכפל וזה א"א, דבתורת מכירה אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכן א"א למכור הכפל. ולכן אמר שפיר הירוש' ע"ז המוכר קנסיו לאחר לא עשה ולא כלום. אבל היו לו עדים שנגנבה בפשיעה בודאי הכפל לשומר דזהו עיקר דינא דקרא דכשיפשע יהי' צריך השומר לשלם להבעלים דמי הפקדון. וממילא שייך הפקדון להשומר. ולכן שפיר אמרינן למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך. אבל לשיטת הגמ' דידן דהוא משום שהבעלים מקנה להשומר דנעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני ולשיטת הרמב"ם הוא משום דאי בעי פטר נפשיה א"כ סובר שפיר דבנגנבה בפשיעה דליכא בזה אי בעי פטר נפשיה לא קנה הכפל ובנגנבה באונס דאי בעי פטר נפשיה מקנה לו הבהמה וקנה הכפל.
-השמטות ומלואים-
בפ"ח מהל' שאלה הל' א' במש"כ לבאר שיטת הרמב"ם דהבהמה עצמה חוזרת לבעליה דמה דשייך לו הכפל אף שהבהמה עצמה אינה שלו מ"מ הממון הוא שלו, ע"פ הא דתניא ביבמות דף ס"ו דכהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה, הביא דברי התוס' שחלקו על רש"י שפי' כהן ששם פרה מישראל בשוכר שקבל אחריות אם תכחש או תאנס או תוזל, והקשו התוס' דהא הוי רבית וכתבו אלא איירי בשואל, ולמד כת"ר שסוברים דכהן שואל יכול להאכיל להפרה תרומה, וכן הביא דברי רש"י שכתב על מה שהי' גירסאות הישנות ותסברא נהי נמי דחייב באונסין, וכתב רש"י ה"ג נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה, והרי"ף גורס כגירסאות הישנות, וכתב הרמב"ן ליישב זה משום דפשיטא לגמ' דגם שואל לא יוכל להאכיל תרומה, והנה בראשית ההשקפה תמהתי על דבריו דבודאי אין כונת התוס' לזה אך עיינתי בהקרן אורה וראיתי שגם הוא מפרש כפירושו ותמה על התוס' דבודאי אין כהן השואל יכול להאכיל תרומה וכמש"כ הרי"ף, אבל גם אחרי שראיתי דברי הקרן אורה ברור אצלי שאין כונת התוס' כלל לזה, ולהדיא אמר הגמ' דצריך שיהי' ברשותו לאונסין ולכחשא ולנפחת דמיה, ומה שכתבו התוס' אלא איירי בשואל ודאי אין כונתם בשואל לחוד דהא כהן ששם תנן ושואל לאו היינו שם, ואפי' אם מתה אינו חייב השואל משעת שאלה אלא משעת מיתה ובפרט דבעינן דוקא אחריות לכחשא ונפחת דמיה, וכונת התוס' הוא רק להקשות על רש"י שפירש כגון כהן ששכר וכו', וכתבו דזה הוי רבית לכן כתבו אלא איירי בשואל, וכונתם דהיה שואל ושם הפרה לאונסין וכחשא ונפחת דמיה לשלם כשומא של עכשיו, אבל לא עלה על דעתם דשואל יוכל להאכיל תרומה מה שמפורש בגמ' להיפוך, וכן רש"י שכתב ה"ג נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה זהו משום דבשוכר תנן, ואף שהרמב"ן דחק ליישב דקים להגמ' דשואל נמי אינו מאכיל, וכתב על הגהת רש"י ולאו דוקא לא בשביל זה נדייק דרש"י סובר דלא כמפורש בגמ', אלא דרש"י אינו רוצה לדחוק בזה והגיה, והרמב"ן דרכו ליישב הגירסאות הקדומות ובפרט שכן גורס הרי"ף, אבל זה מפורש בגמ' דבעינן דוקא כל הג' תנאים שיתחייב באונס ובכחש ובפחת דמים.
ובמה שיישבתי ע"פ דין דשם פרה שיטתו של הרמב"ם דפרה עצמה חוזרת לבעליה היינו דהא אמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלימני וכו' והקנה לו הפרה, אלא דכיון דשבחא דגופא לא מקני ליה ה"נ גוף הפרה לא הקנה לו ולא הקנהו אלא הממון שלה והיינו כמו בשם פרה, ובזה מקרייא הפרה שלו לענין דין ממון ולכן הכפל שלו, ובודאי גם בשואל אינו שייך לו הכפל, אלא בשילם ולא רצה לישבע ושואל עד שישלם.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה