אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ז
מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו. המפקיד אומר איני יודע מה היו בו שמא מרגליות היו בו. וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא, שורת הדין שאני אומר בטענה זו שישבע השומר בתקנת חכמים שאינו ברשותו. ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה שוה יתר על שוה כך וכך וישלם מה שהודה בו וכן כל כיוצא בזה. מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו ופשע בו. המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות וכיוצא בהן היו בו. והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היו בו. ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול. והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקידו אצלו. ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחוייב שבועה שאפי' הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים והמפקיד אומר מרגליות היו השומר נשבע היסת ונפטר. כמו שטענו חטים והודה לו בשעורים. וכן כל כיוצא בזה. ובהלכות טוען ונטען יתבארו עיקרי הדברים.
השגת הראב"ד. מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו וכו' עד בהל' טוען ונטען יתבארו עיקרי הדברים. א"א אין זה כלום שהרי היה שם שק ומטכסין והודה בשק וכפר במטכסין, ועוד בדבריו בשק צרור למה נשבע בעל השק ונוטל, לאו היינו דאמרינן לגבי שוורים דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא, אכתי היינו דרבה בר נתן ותו לא מידי עכ"ל.
המ"מ והכ"מ כתבו בביאור שיטות הרמב"ם והראב"ד, אבל לא כתבו כלום ליישב השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם בטעמא דלא הוי משואיל"מ משום דהוא טענו חטים והודה לו בשעורים דהא כאן טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם והוא תימה גדולה, ויש לבאר דעת הרמב"ם דמפרש ד' הירוש' דעכשיו בעת הד"ת לפני ב"ד לא טענו על המעשה של הפקדון שכבר נתברר מקודם שהפקיד אצלו שק צרור ופשע בו, וכמש"כ הרמב"ם מעשה באחד שהפקיד וכו' המפקיד אומר וכו' וכן הוא לשון הירוש' ומבואר שהד"ת לפני ב"ד היה רק מה היה מונח בהשק, ואפי' אם הי' תביעת המפקיד והודאת הנפקד בעיקר מעשה הפקדון בשעת הד"ת מ"מ כיון שבשעה שהתחיל התביעה בב"ד תבע לו רק זה שהפקיד אצלו שק צרור והודה לו הנפקד שפשע ונאנס, א"כ כשתבעו אח"כ מטכסין היה מלא היתה תביעת המטכסין אחר הודאתו בשק, אלא דקשה דא"כ לא היה צריך הרמב"ם לומר משום דהוי טענו חטים והודה לו בשעורים. דהא כבר הודה בהשק צרור קודם שתבעו במרגליות, ולפי לשון הירוש' דלא הוזכר אלא סיגים יש לומר דזה ג"כ הודאה שאינו מסתפק אלא בסיגים ולא בדבר פחות מזה, אך הרמב"ם כתב סיגים או חול ובאמת הוא תימה למה הזכיר חול דלא הוזכר בירוש', ואח"כ כתב שאפי' הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים ולא הזכיר חול, וכן המ"מ לא הזכיר אלא סיגים, ואולי התיבות או חול מיותר.
ובדעת הראב"ד אף דודאי משמע מלשון הרמב"ם והירוש' שהטענה היה עכשיו רק במה שמונח בשק, וע"כ שזה כבר נתברר קודם תביעת המפקיד שהיו שם מטכסין, שהפקיד אצלו שק צרור, וא"כ צריך טעם על מה שסובר הראב"ד דההודאה בשק היא הודאה במקצת, ונראה דיש לומר דסובר דכיון דלזה היה עומד שיתברר בהד"ת גם מה היה מונח בהשק, לכן ההודאה שהיה שק נחשבת כהודאה במקצת. ואף דבתבעו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב, ואם במתכוין פטור כדאיתא בשבועות דף מ' ע"ב וכאן לא מיירי שהיה כמערים, מ"מ יש לחלק דהתם חטים ושעורים הם שתי תביעות, וכיון שהודה בשעורים שלא כמערים קודם שתבעו השעורים לא הוי הודאה במקצת, אבל הכא שתיכף כשתבעו שק צרור הפקדתי בידך היה בודאי עומד שיתבע מה שהיה מונח בשק לכן נחשב לתביעה אחת והרמב"ם יסבור דכיון דעכ"פ ההודאה בשק היתה קודם תביעתו של המפקיד על מה שהיה מונח בתוכו, וגם לא היתה ההודאה כמערים לכן לא הוי הודאה במקצת.
והנה במה שדן כאן הרמב"ם לומר דאין השומר מחוייב שבועה משום שאפי' הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים והמפקיד אומר מרגליות היו השומר נשבע היסת ונפטר כמו שטענו חטים והודה לו בשעורים, יש לעיין דהתם הא פטור לגמרי אפי' מדמי שעורים, אבל בטוען איני יודע שמא חטים ושמא שעורים הא פסק בפ"א מהל' טוען הל' ח' שנשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים, ואף דבאמת גם באומר איני יודע נשבע היסת ולא שבועת התורה משום דאין מודה במקצת חייב שבועה, אלא אם הודה ממין הטענה וכמו שכתב שם בפ"ב הל' ח' שמטעם זה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור משבועת התורה, ובטעמא דאינו פטור מדין כופר הכל יש לומר דמצד הודאתו של הנתבע הא יש כאן הודאה, אלא שהוא פטור משום דהוי כמו שהנתבע אומר אין לי בידך שעורים. ולכן הפטור הוא רק משום דאינו הודאה ממין הטענה, ומ"מ קשה קצת דלמה הוכיח כאן לומר דאין כאן שבועת התורה משום דאם היה כופר היה פטור כיון דיש חילוק דשם היה פטור לגמרי וכאן חייב בדמי שעורים, והיה אפשר לומר כן בלא ההוכחה שאם היה כופר, אלא דההודאה שמא סיגים אינה מחייבת שבועה משום דאין ההודאה ממין הטענה.
ונראה דהנה צריך ביאור מה דסובר הרמב"ם דאם אמר איני יודע שמא חטים שמא שעורים חייב בשעורים כיון שכתב בפ"ג מהל' טוען הל' י' בטעמא דטענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מן השעורים וז"ל. שהרי אומר אין לי בידך שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בב"ד מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום, וא"כ מה מהני דאמר איני יודע שמא חטים ושמא שעורים דהא על שעורים אין צד לחייבו ומצד חטים הא הוי ברי ושמא דפטור, וצריך לומר דטעמו משום דאף דאמרינן דפטור אף מן השעורים אין הטעם דהנתבע מצד עצמו פטור דהא אם תפס התובע דמי שעורים אין מוציאין מידו, וע"כ דהטעם הוא משום דהנתבע הא הודה בשעורים ולגבי עצמו הוא חייב אלא שב"ד אין נזקקין להוציא מן הנתבע כיון דהתובע בעצמו אומר שאין לו בידו שעורים, ולכן אם תפס התובע שעורים אין ב"ד מוציאין מידו דהא הנתבע אינו יכול לתבעו כיון שבעצמו מודה שהוא חייב, וכיון שכן מבואר מה דפסק הרמב"ם דבאמר איני יודע אם חטים אם שעורים חייב לשלם שעורים, דיש לומר דאינו משום חיוב השעורים, אלא משום דכנגד דמי השעורים חייב לשלם על תביעת החטים ומשום דבברי ושמא הא איכא מ"ד דסבר ברי ושמא ברי עדיף, ומ"ד לאו ברי עדיף הוא משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה, וכיון דהנתבע מודה בשעורים לכן לגבי הנתבע בדמי שעורים לא נפטרו משום חזקת ממון כיון דהוא בעצמו מודה שחייב, והתובע שפיר גובה ממנו בשביל שהוא הרי טוען שמגיע לו חטים.
ועכשיו מיושב מה שעמדנו בדברי הרמב"ם במה שמוכיח הדין באומר איני יודע אם סיגין או מרגליות מדין אם היה אומר לא מרגליות אלא סיגים שהקשינו דהתם הא פטור גם מדמי סיגים, ובאיני יודע חייב בדמי סיגים, אבל עכשיו מיושב דמה דצריך לשלם דמי שעורים בטוען איני יודע הא אינו בשביל הודאת השעורים אלא משום תביעת החטים דבזה אמרינן ברי עדיף, וא"כ מטעם זה א"א לחייבו שבועה כיון דאינו משום הודאתו ואי משום שהנתבע בעצמו מודה שחייב לפחות שעורים הא גם באומר יודע אני הא מודה בשעורים, וא"כ אין שום טעם לחלק אלא דמ"מ טעם מה דפטור מן השבועה אינו משום דפטור מן השעורים כיון דהנתבע מודה שחייב שעורים היה אפשר לחייבו שבועה, ורק משום שאין ההודאה ממין הטענה וכמו שכתבנו.
עתה נבוא לסוף דברי הראב"ד שכתב ועוד לדבריו למה נשבע בעל השק ונוטל לאו היינו דאמרינן לגבי שוורים דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי היינו דרבה בר נתן, וכוונתו דהטעם דנשבע המפקיד ונוטל כתבו הראשונים דהוא משום תקנת נגזל, ולא מצינו דנאמן נגזל אלא היכי דגזלו בודאי מקצת ולא ידענו כמה, אבל היכי דלדברי הנתבע פטור לגמרי לא מצינו שעשו בזה תקנת נגזל, והנה מהך גמ' השיג הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מהל' טוען במה שפסק דאם אמר איני יודע אם חטים או שעורים שמשלם שעורים. ומביאו כאן המ"מ, אבל כאן השגתו צריכה ביאור דמה יועיל הראב"ד לתרץ זה במה שכתב שיש כאן גם תביעת שק ועל השק ודאי חייב ושייך תקנת נגזל, דמן הסברא אין טענת השק מועלת לגבי זה דאם נדמה זה לתקנת נגזל או במסור או באשו דמיבעי לגמ' דהתם ידענו שגזלו איזה סכום ממון ולא ידענו בכמה ותיקנו חז"ל שהנגזל נאמן, אבל זהו היכי שמא שגזלו או שהזיקו הוא כלול בכל הממון שאנו מסתפקין ושהנגזל טוען על זה, אבל כאן תביעת השק היא מיוחדה ואין ע"ז ספק והספק הוא מה היה מונח בתוך השק, וא"כ אין עלינו לדון אלא אם יש ודאי חיוב על מקצת שבתוך השק שמשום זה נחייבו על כולו.
ונראה דאין השגת הראב"ד דכיון דהוא פטור גם מן סיגים אין כאן תקנת נגזל משום דאין כאן מקצת ודאי בטענתו של המפקיד אלא דלחייב משום תקנת נגזל הא צריך שיהיה עכ"פ ודאי נגזל, וכן כאן שיהיה ודאי נפקד, וכיון שגם על הסיגים הוא פטור אינו נפקד כלל, ולזה מיישב בדבריו דיש כאן גם שק שעל השק הוא ודאי נפקד, וממילא ע"י השק נאמן המפקיד בשבועתו גם על המרגליות, ועל הרמב"ם לא קשה קושיית הראב"ד כיון דסובר דהיכי דאמר איני יודע שמא חטים ושמא שעורים חייב לשלם שעורים, א"כ שפיר הוי נפקד בודאי ולפימש"כ למעלה באופן א' גם דעת הרמב"ם שחייב על השק אפי' בטוען ודאי סיגים רק דלא הוי מוב"מ כיון דכשהודה על השק צרור עוד לא תבע המרגליות מיושב גם אם היה סובר כהראב"ד בדין איני יודע, דהא מדין תקנת נגזל שפיר דייקינן כיון דעכ"פ הוי נפקד על השק, וכמו לדעת הראב"ד.
והנה המ"מ מפרש בדעת הראב"ד דהשגתו מפ' המניח דלמה לא אמרינן התם דישבע המזיק ויטול, וכתב המ"מ דבנזקי ממונו גם הרמב"ם יודה. וכבר כתבתי בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' י"ט דבנזקי ממונו גם הראב"ד יודה דלא עשו תקנת נגזל, והראב"ד לא נתכוין להוכיח משם דלמה לא עשו תקנת נגזל, והוכחתו הוא רק דבאינו יודע שמא חטים שמא שעורים פטור אף מדמי שעורים, ולכן הקשה כאן דאיך שייך תקנת נגזל וכמו שבארנו.
ובעיקר השגתו כאן ובפ"א מהל' טוען שמוכיח מהא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא דבאמר שמא חטים ושמא שעורים ג"כ אמרינן דפטור אף מן השעורים יש לומר לפי"מ שבארתי דמה דחייב בדמי שעורים לשיטת הרמב"ם אינו מצד חיוב השעורים אלא מצד תביעת החטים, דבזה אמרינן דברי ושמא ברי עדיף. א"כ לא שייך זה אלא היכי דהוא תביעה על הנתבע שהוא חייב לשלם, אבל בפ' המניח דמיירי בשניהם תמין דמשלם מגופו א"כ לא שייך היזק זה לזה כלל, ולא שייך לומר דבשביל דהניזק מודה על הקטן, לכן אין לו כבר חזקת ממון על הגדול כנגד דמי הקטן כיון דאין התשלומין חיוב גופו של הניזק ולכן שפיר דגם באומר איני יודע איכא בזה דינא דטענו חטים והודה לו בשעורים, ואף דבמתני' תנן היה אחד גדול ואחד קטן וכו' אחד תם ואחד מועד וכו' ר"פ אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא וכו', ועל תם ומועד שייך ג"כ לומר דלגבות חוב המועד מן התם לא שייך חזקת ממון כיון שהמזיק מודה בתם, מ"מ לא קשה דר"פ שפיר פריך מאחד גדול ואחד קטן דהוו שניהם תמים ועמש"כ בזה עוד בפ"ח מהל' נז"מ הל' י' וה"ל י"א ובפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' י"ט.
והנה למעלה כתבתי דעיקר טעמא דפטור משבועה אינו משום דפטור אף מן השעורים דהא אמר בגמ' דהוא משום שאין ההודאה ממין הטענה, ויליף זה מקרא וכן כתבו התוס' בב"ק דף ל"ה דר"ג דמחייב שבועה סבר נמי כרבה בר נתן דפטור מן השעורים, אלא שהתוס' כתבו בטעמא דפטור משום שמחל לו וסוברים התוס' דכיון שמודה שנטל שעורים הוי מודה במקצת, ובאמת קשה הדבר דפשטיה דקרא דכי הוא זה שמודה בחיוב תשלומין וכאן המחילה היתה קודם ההודאה, אכן יש לומר דהרא"ש כתב דהא דפטור מן השעורים הוא דוקא כשתבעו באותו יום באותה שעה נטל ממנו חטים, והוא משיב שאז נטל ממנו שעורים, אבל אם תובעו סתם חטים אין כאן לא הודאה ולא מחילה שלא נטל ממנו גם שעורים שעתה תובעו חטים ודעתו לתבעו אח"כ שעורים, והיש"ש כתב דיש להעמיד גם בתבעו סתם כפשטה, אלא כשעומד התובע בטענתו שכשהודה הלה בשעורים משיב התובע חטים אתה חייב לי, אך גם דברי היש"ש קשה לפרש בלשון הגמ' דלא אמר אלא תבעו חטים והודה לו בשעורים ולא קאמר שהשיב התובע חטים אתה חייב לי, ונראה דלא צריך לאוקמי שהתובע השיב עוד פעם חטים אתה חייב לי, אלא דאם לא השיב תיכף זה אמת שגם שעורים אתה חייב לי אלא שאני תובע עכשיו החטים, מזה מוכח שמודה או שמוחל השעורים, וכן מבואר להדיא בחו"מ סי' פ"ח סעיף י"ד מדברי הטור בשם הסמ"ג דאם אמר התובע לאחר שהודה בשעורים ודאי כדברך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה, חייב לשלם לו דמי שעורים.
ולפי"ז יהיה מיושב כדברי התוס' דכיון דמוכח מדברי התוס' שכתבו בד"ה לימא דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורים ומחל לו, וכן כתב רש"י דהא אמר לו תובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי מחול גבך, ומדהוצרכו לטעם מחילה מוכח דסוברים דמשום הודאה לחוד לא הוי אמר רבה בר נתן פטור דהא הנתבע מודה שחייב והי' לב"ד לומר לנתבע לדבריך חייב אתה. וכיון דנחתו עלה מדין מחילה וכיון דנימא דהמחילה הי' ממה שלא אמר לו דבאמת אתה חייב לי גם שעורין, א"כ המחילה נתבררה רק אחר שהודה הנתבע ולכן שפיר חשיב מודה במקצת כיון שבשעת ההודאה נתחייב שעורין, ולכן הוצרכו רבנן לטעמא דלא הוי ממין הטענה ושפיר ר"ג מחייב אף דסבר כרבה בר עולא דפטור מן השעורין.
ולדעת הרמב"ם שכתב שהפטור הוא משום הודאה ולא משום מחילה, וסובר דכיון שהתובע הודה שאינו חייב לו שעורים אמרינן דפטור והיינו שאין ב"ד נזקקין לחייב להנתבע ומשום זה פסק דאם תפס התובע אין מוציאין מידו והיינו אפי' תפס אחר הד"ת וכן כתב הגר"א בדעתו, ולא כדברי רש"י שפירש שקדם ניזק ותפס השור, וכן מפרשים הראשונים דדוקא אם תפס קודם הד"ת מהני תפיסה, אבל הרמב"ם סובר דאפי' אח"כ מהני תפיסה והיינו דגם הנתבע אינו יכול להוציא מהתובע התופס כיון דאינו סובר טעם מחילה א"כ הנתבע לגבי עצמו הוא חייב לכן אינו יכול להוציא מהתובע, ולפי דברי הרמב"ם כתבתי דמשו"ה צריך לטעמא דממין הטענה דכיון דאינו סובר טעמא דמחילה, וכיון שהנתבע מצד עצמו הודה שהוא חייב לכן לגבי שבועה היה חייב אי לאו טעמא דהוא הודאה שלא ממין הטענה דהתובע הא תובע שחייב לו חטים והוא שכופר צריך לברר בשבועה כיון שהוא מודה ששעורים חייב לו.
אכן בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' ט' כתב היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד וכו' המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר, ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת, וכתב הראב"ד אתם ואמועד קאי ופי' המ"מ דברי הראב"ד דבתם ומועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדים לו, אבל כששניהם תמים הרי הם כחטים ושעורים, וכתב ע"ז המ"מ ויש לחלוק שאפי' כששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה, ודברי המ"מ צריכים באור דמה מהני שם עדים דעכ"פ הא אינו חייב שבועת התורה אלא כשההודאה ממין הטענה, וכתבתי שם דיש חילוק בין דין טענו חטים והודה לו בשעורים לגבי לפטור משעורים ובין לפטור משבועה, דלפטור משעורים אפי' אם עכשיו החיוב הוא בתשלומין של ממון, כיון דמעיקר התביעה הוא בחטים ושעורים דכיון שהודה התובע שלא נתן לו שעורים אין לו במה לתבעו בעד שעורים, אבל בדין לפטור משבועה כיון שעכשיו התביעה הוא על תשלומין של ממון נקראת ההודאה ממין הטענה, ואח"כ ראיתי בביאור הגר"א סי' ת' שכתב חילוק זה.
ובזה בארתי דברי המ"מ דאם אין עדים כלל דאז פטור משעורים ממילא אינו חייב שבועה אף דההודאה הוי ממין הטענה, אבל אם יש עדים שחייב לו אחד מהם דחייב בדמי שעורים חייב שבועה כיון דההודאה היא בתשלומין, והרמב"ם לשיטתו שם בפ"ז הל' י"ב דדין תם קודם העב"ד הוי חיוב ממון, אלא שאינו גובה אלא מגופו, ולכן לגבי דין מודה במקצת לא הוי כשני מינים משום דבעיקר אנו דנין על חיוב ממון, ולפי"ז קשה מד' הרמב"ם כאן שכתב דאינו חייב שבועה משום דהוי טענו חטים והודה לו בשעורים אף דכאן כשנאבד השק צרור אין על השומר אלא חיוב תשלומין, ומ"מ פטור משבועה משום דאין ההודאה ממין הטענה.
לכן נראה לומר דלא כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם דסובר ג"כ כדעת התוס' דמה דפטור מן השעורים אינו גורם פטור מן השבועה, אלא דלדעת הרמב"ם היכי דפטור מן השעורים לא צריך לטעמא דההודאה היא שלא ממין הטענה, כיון דלגבי התובע לא מהני הודאתו, ומה דצריך לטעמא דשלא ממין הטענה זהו כמו שכתבתי ע"פ ד' הסמ"ג שהביאו בטוש"ע דאם אמר התובע תיכף כשהודה הנתבע בשעורים דכן הוא שיש לי בידך גם שעורים אלא שאיני תובעם עתה דבזה חייב לשלם שעורים, ומ"מ משבועה פטור דאין ההודאה ממין הטענה, וכן כתב שם הש"ך א"כ שפיר איצטריך קרא דצריך הודאה ממין הטענה, ובדעת הרמב"ם א"א לפרש כדברי הרא"ש דאינו פטור אלא כשאומר באותו יום באותה שעה כיון שסתם וכתב כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים, וכן כד' היש"ש א"א לפרש דהא לא הזכיר שחזר ואמר חטים אתה חייב לי, אבל כמו שכתבתי אפשר לפרש, דאף דגם בזה יקשה ממה שסתם דבריו מ"מ מסוף דבריו שכתב שהרי אומר לו אין לי בידך אלא חטים דאף דודאי דאין כונתו דוקא באופן שאומר לו עוד פעם רק חטים אתה חייב לי וכד' היש"ש, שלא שייך בזה לשון שהרי אלא אם אמר לו וע"כ שאנו מפרשים דבריו דהוי כאומר לו אין לי בידך אלא חטים, מ"מ זה שייך דוקא אם לא השיב לו תיכף גם שעורים אתה חייב לי, וזהו כונתו במה שכתב שהרי אומר לו והיינו כיון שעומד בטענתו ואינו מוסיף לתבוע שעורים.
ויש להוכיח כן בכונת הרמב"ם ממה שכתב הדין דפטור משבועה והדין דפטור משעורים בשתי הלכות, דבפ"ג מהל' טוען הל' ח' כתב אין מודה במקצת חייב עד שתהי' הודיה ממין הטענה כיצד כור חטים יש לי בידך, אין לך בידי אלא כור של שעורים פטור שהמין שטענו לא הודה לו והמין שהודה בו לא טענו, ובהל' י' כתב כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי אומר אין לי בידך שעורים, וקשה למה חלק אותם לשתי הלכות ולמה לא כתב בהל' ח' דפטור משבועה ופטור אף מן השעורים, ומוכח כדברינו דגבי פטור מן השעורים שסיים שהרי אומר לו הוא תנאי דוקא באופן זה דהוי כאומר לו, אבל גבי לפטור משבועה לא צריך לתנאי זה ואפי' אמר התובע תיכף שבודאי אתה חייב לי גם שעורים אינו חייב שבועה משום דהוי הודאה שלא ממין הטענה.
והנה בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' ט' כתבתי שם לבאר גירסת הרי"ף דגורס לימא מסייע ליה דתניא טענו חטים וכו' וקשה דהוא משנה מפורשת ואפי' אם נגרוס דתנן ג"כ לא שייך לומר לימא מסייע ליה על משנה, ולכן גירסת הש"ס מאי קמ"ל תנינא, וכתבתי ע"פ ד' הרא"ש דכשלא אמר באותו יום באותה שעה חייב לשלם שעורים, והרי"ף מפרש דמתני' ודאי לא מיירי באופן דפטור משעורים דא"כ איך אפשר דר"ג מחייב שבועה וע"כ בגוונא דחייב בשעורים, לכן גורס הרי"ף דתניא ולא מייתי הגמ' ממתני' דבמתני' מיירי ודאי לדין שבועה, אבל הברייתא דלא קתני ור"ג מחייב הוי סבר דמיירי לדין ממון דפטור מן השעורים, וע"ז דחה דאפשר גם הברייתא מיירי לדין שבועה, ולפימש"כ עכשיו בדעת הרמב"ם דהאופן דחייב בשעורים ופטור משבועה הוא כשאמר התובע תיכף כן אתה חייב לי גם שעורים, אפשר ג"כ לפרש ד' הרי"ף והוכחתי שם דע"כ כן מפרש הרי"ף דיש אופן דחייב לשלם שעורים, דאל"כ למה מביא את הלימא מסייע לו ומה שדחו בגמ' דהא אין נ"מ להלכה, אבל לפי"ז יש נ"מ להלכה דיש אופן דפטור משבועה וחייב בשעורים ובזה הוא מתני' וכנ"ל.
ועכשיו מיושב הסתירה בד' הרמב"ם במה שכתב דכשהמזיק אומר גדול הזיק והניזק אומר קטן הזיק נשבע הניזק שבועת התורה, וכתב המ"מ דכיון שיש עדים שאחד הזיק איכא שבועה וכתבנו משום דלגבי החיוב תשלומין הוי הודאה ממין הטענה, וקשה דהא כאן ג"כ אינו אלא חיוב תשלומין ומ"מ הוי טענו חטים והודה לו בשעורים, אכן לפימש"כ עכשיו מיושב דבאמת כאן אינו פטור משום דלא הוי ממין הטענה אלא משום דפטור גם מן השעורים, ולכן שם דאיכא עדים שאחד משניהם הזיק דשיטת הרמב"ם דבזה אינו פטור מן השעורים, לכן כתב שפיר דחייב שבועת התורה, ואף דכאן הא מיירי בשאינו יודע אם מרגליות או סיגים ובזה צריך לשלם סיגים כבר כתבתי דמה דמשלם סיגים אינו בשביל הודאתו בסיגים, אלא משום דבכה"ג לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף, ונמצא דמשלם על תביעת חטים בשביל דמי השעורים, ומבואר ביותר מה שכתב הרמב"ם שאפי' הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים ולא כתב משום שלא הודה ממין הטענה, משום דכאן אין הפטור משום שאין ההודאה ממין הטענה, אלא משום דאם היה אומר לו ברי שהיה מלא סיגים היה פטור מן הסיגים וכמו שנתבאר.