אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ו
הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע, בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב, ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע, וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ורבו ז"ל וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעין וכך וכך היה שוה יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמודין בו, ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יתר מן הראוי לו, ומנין שהדין כך הוא הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעלים אומרים מאתים דינר היו והשומר אומר ודאי שהיו בו דינרין אבל איני יודע כמה היו, נמצא זה כטוען מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע, שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כמו שיתבאר.
השגת הראב"ד. נמצא מחוייב שבועה וכו' עד וכזה הורו רבותי. א"א ורבותי אין מורין כן לפי שאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואערומי הוא דמערים, ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע זה ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה עכ"ל.
הנה הראב"ד כתב שני טעמים לפטור, הא' דלא אמרינן משואיל"מ אלא היכי דהוי ליה למידע, והב' דלא כפר לו בדבר שבמנין, והמ"מ כתב על הטעם הא' דכשעבר ועירבן היה לו לידע שהיה לו למודדן, וכתב המ"מ דמ"מ יש לטענה הא' מקום כשלא עירבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול, ואפשר שכן הדין וגם הרשב"א ז"ל כתב כן בהכונס שלא יטול הלה בלא שבועה כלל, שלא היה לו לנתבע לידע אע"פ שהוא מודה במקצת ואינו יכול לישבע על השאר עכ"ל, ולכאורה משמע מדברי המ"מ דכשלא עירבן ונאבדו בפשיעה, גם הרמב"ם מודה דכיון דלא הוי ליה למידע לא אמרינן משואיל"מ, והוא תימה דבודאי הרמב"ם אינו מחלק בין הו"ל למידע או לא הו"ל למידע כמו שכתב כאן וכן כל שומר שנתחייב לשלם שהוא בפשע השומר וכן בפי"ג מהל' מלוה הל' ד' בהמלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, והמשכון שוה יתר על החוב דאם המלוה אינו יודע כמה שוה יותר הו"ל משואיל"מ, והראב"ד השיג שם וכתב על שיטתו הוא הולך ואין אנו נסכמים עמו לפי שלא בא איני יודע של זה על ברי של זה שאינו אומר אתה יודע ששנים היה שוה, והמ"מ שם ציין לדבריו כאן וכתב ודעת הרמב"ן נוטה לדברי רבינו, ולכן ע"כ מה שכתב המ"מ כאן דבאבד בפשיעה יש מקום לדברי הראב"ד ואפשר שכן הוא הדין, היינו שבזה מסכים המ"מ בעצמו לשיטת הראב"ד בשביל שכן סובר הרשב"א, וכבר כתבתי למעלה בהל' ד' דהרמב"ן והרשב"א חולקים גם שם בדין לא הו"ל למידע אי דיינינן משואיל"מ.
ובעיקר מה שכתב המ"מ דבהלכה זו שעירב הנפקד הפירות אין להשגת הראב"ד מקום דכשעבר ועירבן היה לו לידע שהיה לו למודדן, נראה בדעת הראב"ד דטענת המ"מ שהיה לו למודדן לא שייך אלא אם אנו באין לדון מדין פשיעה ואונס, דאם היה לו לידע ואינו יודע חייב, ואם לא היה לו לידע פטור וזהו לפי דברי התוס' שכתבו בב"ק דף מ"ו דילפינן זה ממה דילפינן מקרא דבין שניהם ולא בין היורשים, דביורשים לא אמרינן משואיל"מ וזהו מהך טעמא, אבל הראב"ד הא כתב כאן משום דהיכי דהו"ל למידע לא מהימנינן ליה שאינו יודע, וזהו כמו דברי הרב ר' אברהם שהביא הבעה"מ בב"ב דף ע', וכבר כתבתי שמדבריו מוכח דפטורא דיורשים אינו מהך טעמא אלא מגזה"כ וא"כ לא תליא בזה אם פשע או לא, ומשכחת לה גם בעירבן עם פירותיו כשראו עדים שעירב הפירות לפניהם אחר שהפקידו אצלו פירות שאינם מדודים דבזה בודאי לא ידע והרמב"ם בכל גווני מחייב.
אכן דברי הראב"ד צריכים ביאור דמדבריו משמע דדוקא משום דתובע טעין עליה מידע ידעת, וא"כ אמאי חייב בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דמנ"ל להתובע שלא שכח הנתבע, והא זה ודאי דאפי' תובע לו הנתבע שהלוהו ק' בב' פעמים והנתבע משיב נ' ידענא ונ' לא ידענא נמי חייב, ואף דכאן אפשר לפרש דכונת הראב"ד לא שטענו בברי מידע ידעת אלא שאני חושד אותך שאתה יודע לכן אתה צריך ליתבע, אבל בדבריו בפי"ג מהל' מלוה שכתב שאינו בא איני יודע של זה על ברי של זה שאינו אומר אתה יודע ששנים היה שוה, מוכח דסובר דבאמת צריך טענת ברי של התובע, וזה קשה מעיקר דין משואיל"מ בנ' ידענא ונ' לא ידענא.
ונראה בכונת הראב"ד דגבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הרי טוען התובע בודאי שידע הנתבע שהוא חייב לו ק' ומה שטוען הנתבע עכשיו שאיני יודע הוא רק טענת שכחתי שזהו טענה שאינה מצויה, ומשום זה יכול התובע לטעון שאתה יודע אף שאינו ברי גמור דעכ"פ צריך לבאר טענתו שאינו יודע ולא מצינו שבועה על איני יודע, ומשום הכי חייב אבל היכי שאנו יודעין שהתובע אינו יכול לטעון שהנתבע יודע בזה לא שייך חיוב שבועה וממילא לא אמרינן בזה משואיל"מ, אכן בדברי הרב ר' אברהם שהביא הבעה"מ שהבאתי בפ"ג הל' ג' מוכח דאפי' היכי דאיכא רק ריעותא בטענת הנתבע חשיב הוי ליה למידע, וגם ביורשים שאומרים חמשין ידענא וחמשין לא ידענא איכא ריעותא ופטור רק מגזה"כ ורק ביורשים דשומרים פטורין מסברא שאם היה אביהם חי היה נשבע וצ"ל דהרב ר' אברהם זהו ר' אברהם אב"ד בעל האשכול חותנו של הראב"ד.
עתה עלינו לבאר הטעם הב' של הראב"ד, והנה כדבריו הביא הרמב"ן בשבועות פ"ו גבי המלוה על המשכון על דינו של הר"י הלוי שאם נאבד המשכון בפשיעה והמלוה טוען שאינו יודע כמה היה שוה יותר על החוב שכתב הר"י הלוי דהו"ל משואיל"מ, וע"ז כתב הרמב"ן וז"ל ואחד מרבותי שמעתי מקשה כיון דהאי אמר לא ידענא כמה היה שוה לא מחויב שבועה הוא דהא לא מודה בדבר שבמנין כדתנן איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור והיכי דמי משואיל"מ כגון מנה לי בידך וא"ל חמשין אית לך וחמשין לא ידענא, ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה שוה, ודברי הראב"ד וכן האחד מרבותיו של הרמב"ן צריכים ביאור דאם איני יודע לא הוי כפירה אמאי הוי מחוייב שבועה בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, והרמב"ן כתב על זה דילמא שאני התם דאמר ברי לי שלא הנחת אצלי אלא אותו סך שהנחת בבית ואיני יודע כמה הוא דהאי לאו דבר שבמדה הוא שהרי הודה במה שבבית ואין אנו יודעין כמה הוא, אבל טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך, והלה אומר יודע אני שהפקדת פירות ואיני יודע כמה היו, אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון והיינו פרוטה וכו' שהרי כשאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין גמור הוא שהרי אינו אומר ברי אין לך בידי אלא חמשין ואפשר שיש לו בידו יותר מחמשין וכו', אלא שכך הוא הדין שכל מי שמודה יש לי בידך ממון ואיני יודע כמה, רואין מה שאמר איני יודע כאלו כפר בו שהרי הוא פטור ואלו כפר היה מוב"מ והוא מתחייב שבועה, ולפיכך משלם הואיל והודה בשו"פ וכו' עכ"ל, ודעת הראב"ד צריך ביאור.
ונראה דהראב"ד סובר דמה דתנן בית מלא מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל דלא הוי דבר שבמדה זהו משום דכיון שזה צריך להתברר ועתיד להתברר כמה נמצא בבית, א"כ אכתי אין כאן כפירה ועוד לא נתברר כמה כפר לו ואין הטעם משום דאמר סתם בית דגם סתם בית יש לו שיעור והוא פחות שבבתים והוא ד"א על ד"א בגובה י"ט. וע"כ דעיקר הפטור הוא משום דאמר מה שהנחת אתה נוטל, ואף דכשיראו ב"ד שיש רק חצי בית הוי כפירה והודאה במקצת כבר יצאה הודאה בפטור ולפי דעת הראב"ד גם אם יטעון התובע בית זה מלא מסרתי לך, והנתבע משיב מה שהנחת אתה נוטל נמי פטור ובודאי דאם כבר נאבדו הפירות ואי אפשר לברר כמה היו הוי מודה במקצת, ובמתני' תנן רק מה שהנחת אתה נוטל, ובאמת ד' הרמב"ן אינם מבוררים שכתב דאם טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך, והלה אומר יודע אני שהפקדת פירות ואיני יודע כמה היו דלשון כמה היו משמע שעכשיו כבר נאבדו, ובזה אפשר שיודה גם הראב"ד דחייב שבועה וכמו שנבאר.
ולפי"ז נוכל לבאר טעמו של הראב"ד וכן טעם אחד מרבותיו של הרמב"ן דגבי משכון שמודה המלוה שפשע והיה שוה יותר מהחוב ואינו יודע כמה כיון שאפשר שיתברר כמה היה שוה או ע"י שיביאו חפץ כזה ויודה גם המלוה שהמשכון היה שוה כמו זה החפץ, ונמצא דבזה שאמר איני יודע כמה היה שוה לא כפר כל שיווי המשכון היותר על החוב חוץ מפרוטה כיון שאפשר להתברר איזה שיווי, ואף שלא יתברר לגמרי מ"מ כבר אין ההודאה והכפירה בדבר שבמנין כיון שאין אנו יודעין עכשיו כמה הודה וכמה כפר מטענת הלוה, ולכן לא דמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דהתם על החמשין שאינו יודע הרי הוא כופר שבודאי לא ישלם כיון שאינו יודע, אבל במשכון זה כיון שמודה בגוף המשכון ואפשר לברר ע"י עדים שידעו וראו את המשכון, ואפי' אם לא היו עדים בעת ההלואה אבל יהיו עדים שידעו מהמשכון של הלוה, ואפשר לברר ע"י סימנים מובהקים שזהו המשכון או שיביאו חפץ כזה וכנ"ל, ומבוארים בזה דברי אחד מרבותיו של הרמב"ן שנתן עוד טעם דאין כאן כפירה בשתי כסף, וקשה דממ"נ אם הוי כפירה הא איכא שתי כסף, ואי לא הוי כפירה הא לא הוי כפירה כלל, אלא דכונתו לאופן הב' שכתבנו דאפשר להביא חפץ כזה והמלוה יודה שהוא כמו המשכון, אלא דא"א לצמצם ועל חפץ שהוא שוה יותר מהמשכון לא יאמר שהוא דומה להמשכון, וע"כ יהי' החפץ שוה פחות, וע"ז אומר דעכ"פ אין כאן בודאי כפירת שתי כסף.
ובמה שכתב הרמב"ן דאם טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך והלה אומר יודע אני שהפקדת פירות ואיני יודע כמה היו דחייב שבועה, ראיתי בפי' הר"ח במתני' דשבועות וז"ל זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון היה בית זה מלאה תבואה חייב, ומוכח מדבריו דמפרש מתני' דבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהכונה על בית זה מלא ופטור משום שלא כפר לו במדה, אלא מה שהנחת אתה נוטל ואפשר דגם כונת הרמב"ן אינו לחלק מבית מלא לבית זה מלא דעיקר חילוקו הוא ג"כ בין אמר מה שהנחת אתה נוטל והיינו שהפירות הם בעין [ולהשיטות דפקדון הוי הילך צריך לאוקמי כגון שהרקיבו כמו שכתב שם הרשב"א] ובין מה שכתב הרמב"ן כשאמר הנתבע איני יודע כמה היו והיינו שאינם עכשיו בעין, והרמב"ן מחלק בין מה שהנחת אתה נוטל שאפשר עתה לב"ד לברר, ובין משכון שעכשיו אין בירור לב"ד, ומה שאפשר שימצאו עדים או המלוה בעצמו יודה זה אינו שייך להודאה של עכשיו דעכשיו אינו מודה אלא פחות שבממון, ועיין מה שכתב הרא"ש במתני' דהמלוה על המשכון על זה וגם מדבריו מוכח שאינו מחלק בין בית מלא לבית זה מלא.
אכן עלינו לבאר לפי"ז במה חולק הראב"ד כאן על הרמב"ם בהפקיד אצלו פירות שאין מדודין ועירבן הנפקד, דהכא לכאורה כבר א"א לברר כיון שעירבן, אכן כבר כתבתי ע"ד הטעם הא' שכתב הראב"ד משום דלא הוי ליה למידע שכתב המ"מ דכיון שעירבן היה לו למודדן קודם שעירבן, וכתבתי דהשגת הראב"ד הוא דמסתימת דברי הרמב"ם מוכח דאפי' אם ראו עדים כשהפקיד הפירות שאין מדודין שתיכף עירבן הנפקד ולא מדדן, וא"כ אפי' לא ידעו העדים כמה פירות היו מ"מ יוכלו לשער על כרי פירות כזה כמה היה שם לפחות, ואף שבודאי לא יוכלו לכוין וממילא יהי' היזק להמפקיד אבל עכ"פ אין ההודאה והכפירה בדבר קצוב, וגם לענין זה אפי' אם לא ראו עדים כיון שאפשר להביא פירות שאין מדודין והמלוה יודה שכרי כזה היה, א"כ לא מיקרי עתה כפירה גמורה על כל הפירות חוץ משו"פ, ולכן שפיר סובר הראב"ד דדמי לבית מלא מסרתי לך דגם שם הטעם בשביל שאפשר הדבר להתברר ואין כאן עכשיו כפירה בב"ד.
ובדעת הרמב"ם כבר כתבתי בדברי הרמב"ן שאינו סובר דמהני מה שאפשר שיש עדים או שיודה המלוה שכך וכך היה שוה כיון שעתה אומר איני יודע ומכלל הודאתו אינו מתחייב אלא פרוטה ודוקא במה שהנחת אתה נוטל שאפשר לב"ד לברר, אכן קשה לי על דעת הרמב"ם מדברי הר"י מיגש במתני' דשבועות שכתב וז"ל אינו חייב עד שיטעננו התובע בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין וכו', כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננו התובע שנתן לו מדה ידועה או משקל ידוע ויאמר לו מדדתי לך כך וכך ויודה לו הנתבע שנתן לו מדה ידועה פחותה ממנה, אבל אם אמר לו לא נתת לי כלום במדה ולא במשקל ולא במנין אלא זהו שנתת לי ואיני יודע מה יש בה אם הרבה או מעט כגון הא לאו מודה במקצת טענה הוא ופטור עכ"ל.
והנה מסוף דבריו לא קשה דהא כבר כתבנו דיש חילוק בין אמר זהו שנתת לי ואיני יודע מה יש בה דאפשר לב"ד לברר ולא נוכל לומר דהודאתו קצובה ואינו מתחייב אלא בפרוטה ובין דינו של הרמב"ם כשעירבן עם פירותיו דא"א לב"ד לברר וכיון שטוען שאינו יודע אינו מתחייב אלא בפרוטה, אבל מתחלת ד' הר"י מיגש הוא סתירה לדעת הרמב"ם דהא כתב דאינו חייב שבועה אא"כ טוען מדדתי לך כך וכך או שקלתי לך כך וכך, ומוכח דבהפקיד אצלו פירות שאינם מדודין אף שהמפקיד טוען שכך וכך היו אינו חייב שבועה, ואין לומר שהרמב"ם חולק על הר"י מיגש דהא כל דינו בהלכה זו הוא מדבריו בסוגיא דהמלוה על המשכון, וכמו שכתב כאן מפורש וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ורבו ז"ל וא"כ הוא תימה גדולה על הרמב"ם כיון שמדברי הר"י הלוי במתני' הוא סתירה לדבריו בדין פירות שאין מדודין.
ונראה בזה דיש חילוק בין דינו של הרמב"ם בהפקיד אצלו פירות שאינם מדודין ועירבן הנפקד, ובין אם הפירות בעין ואומר לו מה שהנחת אתה נוטל דבהא דמתני' שהפירות בעין והפקידן שאינם מדודין אף שטוען המפקיד שק' סאין היו והנפקד אומר נ' סאין יש בהם לא הוי מודה במקצת דהא לא היה צריך להשיב לו כמה יש בהם כיון שמשיב לו שהם בעין ומה שהנחת אתה נוטל ואין כאן כפירה על טענותיו כיון שלא מדדן לו ואינו צריך לידע, לכן אפי' משיב יודע אני שאין בהם אלא נ' לא הוי כפירה ודוקא במדדן לו והמפקיד טוען מדדתי לך ק' והנפקד אומר לא מדדת לי אלא נ' בזה שפיר הוי כופר ומודה במקצת דאף שאם היה אומר איני יודע ומה שהנחת אתה נוטל הוא פטור זהו בשביל שלא גמר הודאתו וצריך למדוד ולידע ויצאה הודאה בפטור. אבל כשמשיב וכופר לא מדדת לי אלא נ' שפיר הוי כפירה, אבל כאן שלא מדד לו ואינו צריך לידע לא היה צריך להשיב לו כלל אלא שהפירות בעין.
ואפשר דיש לצרף לזה הא דאיתא בשבועות דף ל"ד ודף מ"א דכל מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה ובדף מ"א יש חילוק בין פירש"י להרמב"ם דרש"י מפרש על הלוה והרמב"ם מפרש על העדים, ומשמע דהרמב"ם אינו רוצה לפרש כפירש"י דכיון שאמר והרי העדים בכונה אמר כן, מ"מ כאן יש לומר דהרמב"ם ג"כ יודה דאינו מחוייב כלל להשיב כמה יש בהם ואף דאיכא נ"מ אם יהי' פשיעה אבל הא אמר שהם בעין ואין בדעתו על פשיעה, ולשיטת הרמב"ם דפקדון לא הוי הילך הא אין צריך לאוקמי בהרקיבו, ולכן כתב הר"י מיגש דאינו חייב אלא כשטוען מדדתי לך וכנ"ל, אבל בהא דהפקיד פירות שאינם מדודין ועירבן הנפקד וטוען המפקיד שהיו ק' סאין דע"כ צריך להשיב לו כמה הוא חייב לו, וכיון דסובר הרמב"ם דכשאומר איני יודע הוי כפירה על כל השאר חוץ מפרוטה שפיר חייב שבועה דיש כאן כפירה והודאה על טענת המפקיד.