אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ד

הלכה ב

שנים שהפקידו אצל אחד זה מאה וזה מאתים וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע. ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים ונוטל כדין כל נשבע ונוטל ויתן מאתים לזה ומאתים לזה ומפסיד מאה מביתו. שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד ובאו ותבעו וכל אחד אומר המאתים שלי, נותן מנה לזה ומנה לזה והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם, או עד שיודה האחד לחבירו, שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאין אתם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך אחד לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל המאה ומי בעל המאתים.
כתב המ"מ ומה שכתב ישבע כל אחד מהם אע"פ שהם טוענים כל אחד מאתים, והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי והמנה השאר איני יודע, ונתבאר פ"ד מהל' טוען שהאומר לחבירו מנה לי בידך והלה משיבו חמשים אני יודע ודאי שיש לך בידי וחמשים איני יודע משלם מנה בלא שבועה כאן יש לומר שכיון שהדבר ידוע שלא הפקידו בין שניהם אלא שלש מאות והוא מודה בהן, ומחמת פשיעתו הדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלא כדין, בדין הוא שישבעו הנוטלין כן כתב הרשב"א עכ"ל והש"ך בסי' ע"ו סק"ד כתב על מש"כ המחבר שם אחר שישבע כ"א וכו' וז"ל ולא אמרינן דהו"ל הלוה מודה במקצת שחייב לכל אחד ק' ועל ק' אינו יודע וישלם בלא שבועה דכיון דמ"מ ברי לו שאינו חייב לבין שניהם רק ש' הו"ל כטוען ברי לענין זה כ"כ בעה"ת בשם הרמב"ן, וכה"ג כתב הנ"י פ' המפקיד והרב המגיד פ"ה מהל' שאלה בשם הרשב"א עכ"ל.
והנה הש"ך צירף כאן שני ענינים ושני תירוצים נפרדים דהתי' שכתב הוא דלא אמרינן כאן דין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, וזה כתבו הרמב"ן בבעה"ת וכן הנמוק"י על מה דאמרינן דכשהפקידו לו בכרך אחד אינו משלם אלא ק' לכל אחד וק' יהי' מונח דאמאי לא נימא משואיל"מ, והרמב"ן סובר שם דאפי' בשני כריכות דפשע והו"ל למידק, מה דמשלם לכל אחד אינו אלא משום קנסא, לכן קושייתו הוא אפי' לשיטת התוס' דבלא הוי ליה למידע לא אמרינן משואיל"מ, אך הרמב"ן בעצמו משמע בפ' שבועת הדיינין דאינו סובר כהתוס' ולכן קושיתו הוא גם על בכרך אחד, ותי' שם הרמב"ן וז"ל אלא שהטעם בשאלה זו בין בפקדון בין במלוה ליכא הכא דין שבועה כלל, דכיון שהוא אומר איני יודע אלא מה שהפקדתם אתם נוטלין ולא מעכב לנפשיה כלום ליכא הכא דין שבועה כלל דמודה בחיובו הוא, ומה נפשך אי דינא הוא דמניח ביניהם ומסתלק דהיינו חזרה דרמיא עליה בפקדון זה, הא קא מודה בכוליה חיוביה ולא כפר ביה כלום, ואי דינא דמשלם לכל אחד הא קא מודה ולימא ליה מר שלם, ואפי' למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב הכא פטור דהא ברי הוא אצל עצמו שאינו מעכב אצל עצמו כלום, ולדידהו נמי מודה בחיובו הוא ועשה ע"פ ב"ד מה שב"ד מחייבין אותו, וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך, והלה אומר של איש פלוני הוא, יבוא הוא ויטול את שלו ואין על זה חיוב שבועה כלל וכמו שכתבו הגאונים, הילכך בין בכופר בין במוב"מ בין באומר במקצת איני יודע שלך הוא או של פלוני אין כאן חיוב שבועה ולא שבועה שאינו יכול לישבע עכ"ל.
אכן הגדולי תרומה הקשה שם על ד' הרמב"ן במה שדימה לדין שליש הא תינח בפקדון, אבל במלוה למה לא יטעון ראובן מה לי עם שמעון אני טוען שנתתי לך מאתים ואתה מודה לי במנה ונשאר בקושיא, ונראה דכונת הרמב"ן דכיון דע"כ מיירי ששניהם מודים שלא לוה אלא שלש מאות וכמש"כ הבעה"ת בתחלת השאלה שהלוו לו ביחד, ומ"מ כתב דאם אמרו של זה ר' ושל זה ק' הו"ל למידק והו"ל כשתי כריכות, לכן אפי' להרמב"ן דסובר דגם בשתי כריכות אינו חייב לשלם לכל אחד אלא משום קנס, מ"מ בטוען ברי אינו יכול כל אחד להשביעו, כיון שיודעין שניהם בודאי שאצלו לא נשאר ממון והוא מחזיר כל הממון שיש בידו הו"ל בהלואה ג"כ כדין שליש שכתב הרמב"ן בשם הגאונים דליכא שבועה, וכיון דכשהלוה טוען ברי ליכא שבועה ממילא בטוען איני יודע ליכא משואיל"מ ואינו חייב מדינא אלא משום קנס וכמש"כ הרמב"ן, עוד י"ל דמש"כ הרמב"ן דבב' כריכות אין החיוב אלא משום קנס כתב בפקדון ומה שכתב דגם במלוה לא שייך שבועה ולא משואיל"מ הא זה ודאי בכרך אחד דבב' כריכות עכ"פ חייב, ובכרך אחד ודאי שפיר דדמי לשליש. ובדרך הרמב"ן כתב הנמוק"י בקצרה דמשו"ה לא הוי משואיל"מ דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו, אבל הכא הרי מודה הג' מאות שתובעין בין שניהם ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין.
נמצא דדברי הרמב"ן והנמוק"י הוא טעם על עיקר הדין שפוטרין אותו בכרך אחד, ובשתי כריכות להרמב"ן דאינו משלם מדינא, אבל הרשב"א אינו סובר כהרמב"ן דעל קושיא זו למה נפטר תירץ הרשב"א בש"מ משום דלא אמרינן משואיל"מ, אלא היכי דהו"ל למידע ובכרך אחד לא הו"ל למידע, ומה שכתב הרשב"א כאן שהביא המ"מ הוא רק טעם על מה דאמרינן בשני כריכות שישבעו שניהם, דלמא צריכין לישבע ואמאי אינו צריך לשלם מדינא לכל אחד מדין משואיל"מ ועל זה הוא שהעמיד המ"מ כאן דברי הרשב"א, ובדבריו אצ"ל דהוא טעם דלא שייך כאן דין משואיל"מ, אלא דאפי' אם הוא חייב לשלם מדין תורה מ"מ כיון דעכ"פ משלם שני תשלומין של ר' והוא אינו חייב אלא אחד של ר' מצינו דבזה תיקנו חכמים שבועת המשנה דהא גבי חנוני על פנקסו כתב הרמב"ן בשבועות ר"פ כל הנשבעין דפועלים שקלי מדינא משום דהו"ל בעה"ב איני יודע אם פרעתיך, ומ"מ גם פועלים נשבעין, ושיטת הרמב"ם פט"ז מהל' מלוה הל' ה' דגם חנוני נוטל מדינא, וכמו שביאר הש"ך בסי' צ"א ס"ק י"ב שיטתו, ומה דנשבעין שניהם כתב שם הרמב"ם משום דמשלם שני תשלומין, ומשום זה סובר הרמב"ם דהיכי דאינו משלם אלא תשלום אחד כגון במת החנוני או מתו הפועלים נוטל התובע בלא שבועה ועיין שם במ"מ, וממילא כאן כיון דעכ"פ משלם שני תשלומין מה שבודאי אינו חייב אלא אחד צריכים שניהם לישבע, וכן משמע מלשון הרשב"א שהביא המ"מ שכתב הדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלא כדין בדין הוא שישבעו הנוטלין, אלא שמה שכתב המ"מ בעצמו עוד שדין זה אפי' באומר הילך זהו בודאי טעם דלא שייך משואיל"מ אבל אינו מובן דעכ"פ צריך טעם היכי דאינו אומר הילך, ונראה דכונתו להוכיח דע"כ גם בשני כריכות אינו משלם מדינא משום משואיל"מ כיון דהוא אפי' באומר הילך, ולכן יש לומר דלא שייך כאן משואיל"מ ואינו משלם מדינא ובודאי כונתו כדברי הרמב"ן וממילא מיושב מה דצריכים שניהם לישבע אכן לפנינו נבאר דהרמב"ם אינו סובר כהרמב"ן וסובר דגבי פקדון משלם מדינא, וחילק מגזילה דשם כתב קנס הוא שקנסוהו חכמים.
ב) והשאר יהיה מונח אצלו, הלח"מ הביא מה שכתב המ"מ פ' כ' הל' ב' שכתב הרמב"ם לקח מקח מחמשה בנ"א וכל אחד מהן תובע אותו אני הוא בעל המקח והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים עד שיודו או עד שיבוא אליהו, וכתב ע"ז המ"מ שם ופירשו שמניחן ביד ב"ד, וזה שכתב ויהיו הדמים מונחים הכונה בב"ד והקשה על זה דהא כאן כתב הרמב"ם שיהיו הדמים מונחים אצלו, ואע"ג דאפשר דתרווייהו איתנהו דאפשר דיניחם בידו או ביד ב"ד מ"מ מנ"ל לפרש בדברי רבינו היפוך מה שהוזכר כאן בדבריו עכ"ל, וכן תמה הש"ך על דברי המחבר בסי' רכ"ב סק"ה שכתב מונחים בב"ד, והביא הש"ך ד' המ"מ וכתב ע"ז ותימה שהרי בפ"ה מהל' שאלה כתב הרמב"ם יהיו מונחים אצלו, וכן הגר"א בסי' ש' סק"ה במש"כ שם המחבר מונח אצלו כתב ודברי המ"מ וש"ע סי' רכ"ב ס"ב צ"ע שכתב מונחים בב"ד.
והנה כולם בדעה אחת שהדין דלקח מאחד מחמשה והדין דשנים שהפקידו צריכים להיות שוין בפירושא דיהא מונח, ומשום זה תמהו על המ"מ והמחבר, ואני תמה על תמיהתם דבין בסברא בין בלשון הרמב"ם מוכח כפירושו של המ"מ, בסברא הוא מבואר דאיך אפשר גבי לקח מחמשה בני אדם שצריך הוא לשלם לבעל המקח דנימא שיהיו הדמים מונחים אצלו עד שיבא אליהו, דא"כ לא קיים תשלומין כלל דהא אין אדם זוכה בשלו לחבירו, ואפי' אם יניח במקום מסויים ברשותו דמים שיהיו מונחים בעד המוכר, במה זכה המוכר בהדמים ולמה לא יוכל אח"כ להשתמש בהם דהא בין כך ובין כך החוב מוטל עליו ואם יאבדו המעות אפי' באונס לא נפטר מחיובו כיון שלא זכה המוכר בהמעות, וכיון שכן הרי לא יקיים שום תשלומין ויהיו הדמים רק חוב עליו ולא זהו לשון ויניח דמשמע שיהיו הדמים מונחים, וע"כ דגבי מקח ודאי הפי' ויניח שיניח ביד ב"ד ויזכו ב"ד בשביל המוכר, ולא דמי לשנים שהפקידו שהפקדון אינו שלו והוא שומר על הפקדון ושייך שיהא מונח אצלו, וכיון שמתחלה עשה המפקיד אותו לשומר צריך להיות מונח אצלו גם אחרי הספק עד שיתברר או עד שיבא אליהו.
ובלשון הרמב"ם בפ' כ' מהל' מכירה ג"כ ודאי מוכח כדברי המ"מ שכתב מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים עד שיודו וכו' ולדבריהם שהכונה שיהיו הדמים מונחים אצלו למה כפל הלשון מניח וכו' ויהיו הדמים מונחים, ואף דבברייתא קתני כן בדברי ר' טרפון מניח גזילה ביניהם ומסתלק, אבל זה הא אמר ר' טרפון דלא קיי"ל כוותיה אלא כר"ע דאין לו תקנה עד שישלם לכל אחד ואחד, אלא שהגמ' מפרש דמה דאמר ר"ט מניח וכו' ומסתלק היינו דיניח, אבל הרמב"ם למה צריך לכפול הלשון וע"כ דכאן בין בגזל לר' טרפון בין במקח לדידן לשון מניח ביניהם ומסתלק הוא כפשוטו דהוא מחוייב להוציא הממון לקיים השבת גזילה לר"ט, ופרעון מקח לדידן אלא דאין הכונה שאח"כ יהי' כל דאלים גבר ומי שיחטוף יחטוף, אלא ויניח היינו שיניח לפניהם בב"ד ויהיו מונחים בב"ד, ודברי המ"מ והמחבר נכונים וברורים.
ג) ובמה שכתב כאן הרמב"ם שהרי הוא פושע דמוכח דסובר דחייב לשלם מדינא ובפ"ד מהל' גזילה הל' ט' גבי גזל מאחד מחמשה דמשלם לכל או"א כתב אף דבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים, בארתי שם דבגזלן אין עליו אלא חיוב השבה. אבל אין עליו חיוב שמירה להחזיר ליד הבעלים, ולכן גזלן פוטר עצמו בהרי שלך לפניך אף שיש עיכוב שאינו יכול הנגזל ליטול שאינו יודע הגזלן מי הוא, ואף שיש בזה פשיעה במה ששכח הגזלן אין הגזלן חייב על פשיעה, אבל שומר חייב על פשיעה, וזהו פשיעה מה שאינו מחזיר ליד הבעלים, וכבר כתבו התוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא דגזלן פטור בכחשא דהדרא בפירות שהרקיבו מקצתן משום דלא חשיב שינוי ופטור אפי' בפשיעה דלא קבל עליו שמירה ושומר חייב ע"ש שבארתי בארוכה.
ובזה בארתי שם מה שכתב הרמב"ם בסוף ההלכה וכן מי שתבעוהו שנים זה אומר אני הוא והשומר אומר אחד מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשניהם, ולא הזכיר אחר שישבעו שניהם, איברא דהסמ"ע בסי' ש' כתב דהוא אחר שישבעו דכן כתב שם הטור וכן כתב הש"ך שם, ובסי' ע"ו ס"ב גבי הלואה, אבל מלשון הרמב"ם לא משמע כן ששינה דבריו באותה ההלכה, דמקודם כתב ב' פעמים אחר שישבעו ואח"כ ב' פעמים משלם לשניהם, ובהל' גזילה כתב שישבעו, ולכן נראה דיש חילוק בין אם חייב מדינא ובין אם אינו חייב מדינא, וזהו החילוק בין גזל לכאן, ומה דשינה כאן זהו משום דכאן חייב מדינא, ומה דצריכין לישבע הוא משום דצריך לשלם ב' תשלומין ומדין חנוני על פנקסו, וזה לא שייך אלא היכא שגם התובעין יודעין שהם שייכים זה לזה וכמו בחנוני על פנקסו.
וכן הוא כאן בתחלת ההלכה ששניהם דנים על המאתים דלדעת הרמב"ם גם ברישא מיירי שהפקידו זה בפני זה, דהא סובר דדוקא בכרך אחד ממש פטור מלשלם לכל א' מאתים ומה דאיתא בגמ' כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא הרמב"ם אינו גורס כן יעוין בדק"ס שכתב דבכת"י ה' ליתא ובכת"י ר' א' איתא פי' כגון וכו' והיינו שהוא רק פירוש ואינו מגוף הגמ' ולכן מפרש דגם בשנים שהפקידו הוא זה בפני זה, וכן משמע לשון אני הוא בעל המאתים, דאם אינו יודע מחבירו כלום צריך לטעון נתתי לך מאתים, ולכן שפיר דמי לחנוני על פנקסו ושייך בזה שני תשלומין, אבל בהפקיד אחד ואינו יודע מי הוא אינם שייכים זה לזה כלל, וכל אחד טוענו בברי נתתי לך פקדון והוא טוען שמא, וכבר כתבו דכאן ברי עדיף משום דליכא גביה חזקת ממון כיון דודאי חייב, ומשו"ה אין צריכין לישבע.
והנה מה שכתבתי דבחנוני על פנקסו יודעים שהם שייכים זה לזה אינו מבורר דהא לא מיירי שם באמר לחנוני בפני הפועלים דא"כ היינו המחהו אצל חנוני ובזה פליגי רבה ורב ששת דרבה סבר דחוזר עליו ורב ששת סבר דאינו חוזר עליו, ואף דקיי"ל כרבה מ"מ ע"כ לרב ששת הא דחנוני על פנקסו ע"כ דאמר לחנוני שלא בפני פועלים, וא"כ לכאורה אין חילוק בין שנים שטוענין על פקדון אחד, אכן באמת יש חילוק מחנוני על פנקסו לשנים שטוענין על פקדון אחד, דחנוני על פנקסו כיון דידעינן שהבעה"ב אמר להחנוני שיתן להפועלים, אם בשביל שהיו עדים על זה או שהפועלים מאמינים אותו, אבל עכ"פ בזה אין ספק א"כ תיכף באמירת הבעה"ב להחנוני כבר נעשה שייכות הפועלים עם החנוני, והבעה"ב לא פשע בזה שאמר להחנוני ליתן להפועלים וכשאנו מצריכים להבעה"ב לשלם לשניהם הוי שני תשלומין, אבל בשנים שטוענין על פקדון אחד אין להם קודם טענתם שום שייכות זה לזה, והמפקיד אין לו שייכות עם הרמאי שתובע הפקדון, והנפקד הוא פושע בזה שאינו זוכר מי הוא המפקיד ופשיעתו זו היא המחייבת אותו כמו שכתב הרמב"ם בזה אין המפקיד מחוייב לישבע בשביל שפשע השומר ואינו זוכר מי הוא המפקיד.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה