אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה ב
המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובין ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו, אם היה אמוד שהוא בעל ממון חייב שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו. ואם אינו אמוד חזקתו שלא באו אלא לשם הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה.
ואם אינו אמוד כתב המ"מ דהרשב"א כתב דאינו פטור אלא כשהגנבים היו יכולים למצוא בעצמם הא לאו הכי חייב דלא גרע מאנס שאנסו להביא ממון וכו' ולדברי רבינו שלא חילק י"ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות הנפקד ומחמת הפקדון באו לו הגנבים אינו בדין שיתחייב זה משלו לשלם, כיון שלא נאבד הפקדון מחמת פשיעתו וזה הוא ש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה, אבל מי שאנסוהו להביא ממון חבירו שהוא ברשות חבירו וכו' בדין הוא שיתחייב שהרי ממון זה ברשות בעליו הוא והרי זה מציל עצמו בממון חבירו ואין אנו יכולין לומר בכאן מחמת מעשיו של בעל הממון בא האונס לזה עכ"ל, ודברי המ"מ תמוהים דמה הזכיר כאן פשיעה וכתב דאינו פשיעה הרי נתן להם בידו, ובזה חולקים הרי"ף עם הגאון סוף ב"ק אם אנסוהו להביא ממון זה דהגאון סובר דפטור, והרי"ף סובר דחייב והראב"ד חולק שם, והמ"מ כתב כאן עוד חילוק שכאן הפקדון ברשות הנפקד ושם הוא ברשות בעליו, אבל לא ביאר טעמא במה דמהני חילוק זה דהא עכ"פ הפקדון הוא של הבעלים אכן הנמוק"י שם בסוגיא הביא דברי הרמב"ן שם בארוכה וכתב שם וז"ל, אבל אם היה פקדון אצלו ואנסוהו עכו"ם לתת להם אותו פקדון שהרי בא לו האונס מחמת אותו ממון פטור לפי שידו כיד הבעלים ואדעתא דהכי הפקידו גביה ואדעתא דהכי קבל ממון מיניה, שאין אדם משים עצמו בממון חבירו יותר מבממונו עכ"ל, וטעמו של הרמב"ן הוא חדוש גדול דנימא דאדעתא דהכי נתן לו המפקיד ואנו מוכרחים לקבל חידושו כיון שמוכרח לומר כן לדעת הרי"ף.
אכן נראה דאפשר לומר בזה טעם אחר לפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ט' ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם והרגם, והוא ממעשה דחמרא בב"ק דף קי"ז והראב"ד השיג על הרמב"ם שאין דין רודף כלל, ואין זה דומה למעשה דחמרא והוא משום שהראב"ד מפרש כפירש"י שם שבעל החמור הכניס החמור אח"כ כשכבר היתה הספינה מלאה והוי רודף, אבל הכא לא חילק בין המשא שהיה מקודם ובין המשא שהיה אח"כ, וביארתי שם דגירסת הרמב"ם היא כגירסתנו בהא דחמרא שהעלה החמור קודם שבאו האנשים ומ"מ יש להחמור דין רודף.
והנה שם כתבתי דמדברי הרמב"ם שכתב דפטור ולא כתב שמחשבין על כל בעלי המשא מוכח דמחלק בין הא דספינה ובזה השיגו הראב"ד וכתב ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמ' והסמ"ע בסי' ש"פ כתב דהרמב"ם ג"כ מודה לזה, ורק אם המשא שהשליך בא באחרונה אז אין מחשבין שהוא הרודף, אבל אם בא בראשונה מחשבין על כולם, וכבר כתב שם הש"ך דמהרמב"ם משמע דבכל ענין פטור ולא כתב דמחשבין, וכתבתי שם בטעמו של הרמב"ם דבברייתא דבעלי הספינה השליכו והיה בדין להשליך מכל אחד מקצת, אלא לפי שא"א לכן מחשבין על כולם אבל כאן שאחר השליך והוא פטור מדין רודף גם בעלי המשא פטורין, והנה יש מקום לעיין בזה מדין מבריח ארי דמבואר בב"ק דף נ"ו דהיכי דאינו מדעתו או אית ליה פסידא חייב ואולי יש מקום לחלק כיון שבדין השליכו, אלא דנראה לי עכשיו דעיקר החילוק לא משמע בדברי הרמב"ם דגם בברייתא גבי ספינה וכן בד' הרמב"ם פ"ח מהל' חובל ומזיק קתני והקילו ממשאה ולא קתני חילוקים מי הקל ולאו דוקא אם באו מקודם לדון משל מי ישליכו, אלא דבלא ישוב לקחו משא ממקום אחד והשליכו, וא"כ איזה חילוק יש משם לכאן דנימא שם נמי דהשליכו בדין מדין רודף וממילא האחרים פטורים.
לכן נראה דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בזה דהראב"ד דאינו סובר טעמא דרודף משום דלא בא באחרונה, א"כ גם האנשים שבספינה צריכים ליתן חלקם כפי כובדם וכמו שאר משא, ולכן כתב הראב"ד מחשבין על כולם והיינו שגם על האנשים מחשבין והרמב"ם כתב דהוא פטור, ובאמת לא שייך לפוטרו דאף דאין על המשא דין הא בדין משליכין ומשלמים לבעל המשא כל הזיקו דמחשבין על כולם, אבל הרמב"ם הא סובר דהמשא הוא רודף ואין נ"מ אימתי בא, ולכן כל האנשים פטורים וגם הוא פטור מדין מזיק, ויתכן שבעל המשא יהי' לו היזק כל הממון אם שאר המשא הוא רק מאנשים, ואם יש שם עוד משא כבר כתב בפ"ח מהל' חובל ומזיק דמחשבין על כולם כדקתני בברייתא, וסמך כאן לענין דין המשא על מה שכבר כתב בהל' חובל ומזיק.
וכיון שנתבאר דגם משא יש לה דין רודף א"כ נוכל לומר דגם כאן בהלכה שלפנינו כיון שהגנבים באו עליו בשביל זה שנמצא אצלו הממון הנפקד, א"כ הממון הזה הוא רודף עליו כמו דגם משא חשיב רודף, ואף דיש לחלק דמשא כיון שהוא מכביד על הספינה הוא בפועל רודף, אבל הכא הממון אינו עושה שום דבר, מ"מ יש לומר דכיון דממון זה הוא סבה שיבואו הגנבים ולעשות סכנה הוא ג"כ רודף, אבל זה דוקא בהך עובדא שהממון מונח בבית הנפקד אמרינן דעיקר מה שהוא נמצא ברשותו בזה הוא רודף, אבל אנס שאנס לאחד ואומר לו הבא לי ממון של פלוני לא נוכל לומר שהממון הוא רודף דהממון לא עשה שום דבר והוא מונח ברשות הבעלים במקום שהוא צריך להיות, ורק האנס אונס לאיש אחר שיביא לו אלו המעות, בזה לא שייך לומר שהממון הוא רודף, וכיון דאם נו"נ ביד אפי' באונס חייב כדעת הרי"ף לכן שפיר חייב לשלם.