אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יא
אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו ש"ש ולא שואל, לפיכך אם היתה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה כּל ימי שאלתה אפי' פשע מפני שהוא כלוקח, והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון, ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה.
השגת הראב"ד. אשה ששאלה וכו' עד נכנס תחתיה. א"א והוא שקיבל אותה על עצמו בשאלה עכ"ל.
המ"מ כתב דכונת הרמב"ם הוא אם נשתמש בה אחר ידיעתו וצ"ל דדעת הראב"ד הוא דאפי' נשתמש בה פטור, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לב"מ דדמי ליורשין שמשתמשין בה כל ימי שאלתה, ואם מתה אין חייבין באונסיה ושם כתב הרשב"א בש"מ בשם הראב"ד דאפי' נשתמשו פטורים, והמ"מ כתב כאן לחלק בין הבעל ליורשין, וכבר כתבתי מזה בפ"א הל' ה' וכתבתי דדעת הרמב"ם הוא דגם גבי יורשין אם נשתמשו בה חייבין, וכדעת הרב אב"ד שהביא הרשב"א.
ובמה שכתב הרמב"ם דהבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה מפני שהוא כלוקח מוכח דסובר דאם היה הבעל שומר היה חייב אף שלא הודיעה אותו, וכמו דאמר הג"מ בדף צ"ו דלר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים לא מהני מה שהאשה היא בבעלים עם הבעל כיון דהחיוב אינו לגבי האשה אלא לגבי המשאיל. אכן על מה שכתבו שם התוס' דאף אם הבעל בנכסי אשתו לוקח הוי מ"מ הוי ש"ח וחייב בפשיעה, ובפשוטו כונת התוס' הוא לדין בעל בנכסי אשתו, כתב שם הרא"ש על זה דגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה מידי דפשיעה בבעלים פטור, אלא נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר הוי. ומסתבר דש"ח הוי. וכבר תמה הש"ך דהא מפורש בגמ' דלא מהני לגבי המשאיל מה דהאשה היא בבעלים. וכתב ליישב ובעצמו כתב שאין זה עיקר וגם הגר"א כתב שדברי הרא"ש והטור צע"ג.
ונראה ליישב דברי הרא"ש ע"פ ד' רש"י בהמפקיד דף מ"ב גבי בקרא דמסיק ומשלם בקרא דמי בשר בזול שכתב רש"י וז"ל ותמיה אני מנין לרמב"ח דין זה מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא. ונראה לי דמתני' דהשוכר הפרה וכו' דקאמר ר' יוסי תחזור פרה לבעלים הראשונים אלמא אע"פ שאין הבעלים בעלי דברים של שואל והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין אפ"ה הואיל ויש לו דין על השואל לגבות יעמדו הבעלים הראשונים במקומו וגובין מן השואל, ה"נ הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה שהוא ש"ש שלהם יעמדו בעלים במקום היתומים וגובין עכ"ל. ודברי רש"י תמוהים חדא במה שהתחיל בתימה וכתב ונראה לי כאלו זהו חידוש שחידש מדעתו בעת שהוא משנה מפורשת ועוד מה שכתב הואיל ויש לו דין על השואל לגבות, וגם אח"כ כתב הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה דהא מפורש בדף צ"ו דאפי' היה השוכר עם השואל בבעלים ואין לו דין לגבות מ"מ מהני הא דתחזור פרה לבעלים הראשונים שהבעלים הם בע"ד של השואל. ולכן מוכח מד' רש"י לחלק בין שואל לשומר דלא מצינו דינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים אלא בשואל שנשתמש בהבהמה של הבעלים דרבנן סברי דכיון שהי' להשוכר רשות להשאיל חייב השואל לשלם להשוכר, ור' יוסי סבר דכיון דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, לכן חייב השואל לבעלים דאף שלא נתחייב להם מ"מ הא עכ"פ נשתמש בשלהם דהא אמר בגמ' בדף מ"א ע"ב לא תאמר שליחות יד בש"ח ובש"ש ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד שלח בה יד חייב, ש"ח וש"ש לא כ"ש וחזינן דפשיטא לגמ' דאף שלא נתחייבו כדין שואל מ"מ צריכים להיות חייבין מסברא כדין שואל, ועוד ראיה ממ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי, וחזינן דמתחייב בדין שואל אף שלא נתחייב, וא"כ כאן כיון שהשואל אינו חייב להשוכר נעשה השואל בעל דין של הבעלים מצד עצמו כיון שהוא נשתמש בבהמתו, ולכן שפיר דאפי' אם אין השואל שייך להיות חייב להשוכר כגון שהוא בבעלים, מ"מ שפיר מחוייב להבעלים כיון שהוא בע"ד שלו מצד עצמו, אבל בש"ח כיון שהוא לא נתחייב להבעלים בשמירה איזה דין יש לו עם הבעלים להתחייב כשלא שמר, ולכן שפיר תמה רש"י מנין לרמב"ח דין זה, אלא דלפי"ז צריך לבאר תירוצו של רש"י.
והנה התוס' במתני' דתחזור פרה לבעלים הראשונים כתבו דאין לפרש משום דא"ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם דמיה דהא בדף צ"ו אמר דאף דהבעל פטור מן האשה משום דהוא שאלה בבעלים, מ"מ הי' חייב להבעלים אם היה שואל או שוכר, אלא טעמא משום דהמשכיר אומר לשוכר דל אנת ודל שבועתך, ולפי"ז כתבו התוס' דאם המשכיר עצמו היה שם בשעה שמתה ביד שואל מודה ר' יוסי לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום, וכבר כתבו הסמ"ע והש"ך שהטור והמ"מ והנ"י כתבו דאפי' אם המשכיר יודע מ"מ משלם השואל לבעלים, והש"ך הוכיח כן שהרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כהתוס' מדהשמיטו הך דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר משום דהוא אליבא דרבנן, ולד' התוס' משכחת לה גם אליבא דר' יוסי דמסתמא כי מתה ברשותו יודע הוא שמתה כדרכו, ועיקר ד' התוס' ג"כ לא משמע כן במה שכתבו דר' יוסי ורבנן פליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמ' ולדבריהם ר' יוסי סבר כדברי המקשה דאמר ליה המשכיר דל אנת ודל שבועתך, ובגמ' לא משמע כן דהא אמר לו אביי לרב אידי בר אבין מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב ומוכח דאביי אמר לו דכן הסברא פשוטה וא"כ איך נימא דלהלכה אינו כאביי, ע"כ מבואר דעת החולקין על התוס' דסוברים דסברא דר' יוסי דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו הוא סברא מצד עצמה, וסברא דאביי אינו אלא לבאר דעת חכמים, אבל ר' יוסי סבר דאין השוכר יכול להשתלם מן השואל כיון שאין לו היזק.
ועכשיו נוכל לומר דסובר רש"י דעיקר טעמא דר' יוסי הוא כפשוטו דתחזור פרה לבעלים הראשונים דמה שצריך השואל לשלם לשוכר צריך לשלם זה לבעלים, והבעלים עומדים במקום השוכר כיון שמדין שואל חייב הוא לשלם בעד אונס של הבהמה, ואף דיש בזה ע"כ עוד דין לחייב את השואל שישלם להבעלים מדין שואל שלא מדעת למ"ד שואל הוי וכמו שכתבנו דפשיטא לגמ' דכיון שנשתמש בשל חבירו חייב אף שלא קבל עליו לגבי הבעלים דיני שואל, ורק לרבנן דסברי דשואל משלם לשוכר מבואר מה דאינו חייב לשלם לבעלים כיון דהשוכר הוא בעלים שלו, והשוכר היה לו רשות להשאיל, אבל לר' יוסי דלגבי השוכר פטור משום דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו צריך לשלם לבעלים, לא בשביל זה שהיה מחוייב לשלם, ושוכר והבעלים עומדים במקום השוכר דהא אמר בגמ' בדף צ"ו דאפי' היכי דהשוכר היה בבעלים עם השואל חייב השואל לשלם לבעלים, מ"מ סובר רש"י דיש בד' ר' יוסי גם טעם זה דהשואל עומד במקום השוכר היכי שהיה מן הדין חייב לשלם לשוכר, והוכחה לזה הוא לשון ר' יוסי אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים והשואל משלם לבעלים ולשון תחזור פרה מוכרח דהכונה מה שרבנן סוברים שישלם לשוכר תחזור הפרה לבעלים הראשונים, ותחזור מהשוכר להבעלים, ומה דצריך ר' יוסי לטעם זה אף דגם בלא זה צריך השואל לשלם להבעלים כיון דאינו משלם לשוכר, ילפינן מינה שהוצרך לטעם זה בשביל היכי שהשני הוא שומר ולא שואל, ונמצא דמדברי ר' יוסי ידעינן שני דברים א' דאינו משלם לשוכר וממילא גבי שואל צריך לשלם לבעלים בלא טעמא דתחזור פרה, ועוד דאפי' אם השני הוא שומר יש כאן סברא דתחזור פרה.
ומבואר עכשיו מה שתמה רש"י על דינא דרמב"ח וכתב על זה ונראה דהוא משום דינא דר' יוסי שתחזור פרה לבעלים הראשונים שכבר כתבנו דהוא תימה גדולה שחידש כאן רש"י טעמא דר' יוסי דהוא משנה מפורשת ונפסק בגמ' הלכה כר' יוסי, אבל לפי"ז מיושב דעיקר בא רש"י לומר דגם בהאי עובדא דבקרא דהוא ש"ח שייך לחייב משום טעמא דר' יוסי כיון דכאן מן הדין היה חייב הבקרא להיתומים.
ועתה מיושבים דברי הרא"ש שהבאנו שכתב דלענין בעל בנכסי אשתו אין נ"מ אם במה דהוי הבעל לוקח הוא ש"ח כיון דהאשה היא בבעלים עם הבעל שתמהו ע"ז הש"ך והגר"א דהוא היפוך מהמבואר בסוגיא דלר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים לא מהני מה דהאשה היא בבעלים עם הבעל, אבל לפימש"כ מיושב דבגמ' מבואר היכי שאנו באין לחייב להבעל מדין שואל, ואפשר לפרש דהנ"מ בהאבעיא הוא באמת אם נשתמש הבעל בהפרה, ומ"מ אם שוכר הוי אינו מחוייב לשלם להבעלים מדין שואל כיון דהוא כמו שמשלם שכר לאשה והאשה יש לה רשות להשאיל, אבל התוס' הא נחתו לדין אם יש להלוקח דין ש"ח להתחייב בפשיעה ובזה שפיר כתב הרא"ש דאין נ"מ לדין בעל בנכסי אשתו שהיא בבעלים עם הבעל דאפי' לגבי הבעלים אם שאלה האשה פרה אין נ"מ דמצד עצמו ודאי אין הבעל ש"ח לגבי הבעלים כיון שלא התחייב להם בשמירה ולגבי אשתו הא פטור משום דהוא בבעלים ואין אנו יכולים לחייב להבעל לשלם להבעלים מכח חיובו לגבי האשה וכמו שנתבאר, ואם הבעל נשתמש בהפרה וידע שהיא שאולה אפשר דסובר הרא"ש כהרמב"ם דחייב שואל, ואם לא ידע שהיא שאולה סובר הרא"ש כמש"כ התוס' בקדושין דף נ"ה דנהנה מדבר שסבור שהוא שלו פטור, וה"נ כיון שהבעל כלוקח הרי סבור שהוא שלו, וא"כ אין לחייבו מדין שואל לגבי הבעלים, והרא"ש אינו דן אלא לחייבו בפשיעה משום דהוי ש"ח לגבי האשה, ובזה שפיר כתב דהוי פשיעה בבעלים.
והנה לפי דברי הרמב"ם ושכתבנו דאפשר גם הרא"ש סובר כן דבהודיעתו שהיא שאולה, אף שהבעל כלוקח חייב א"כ סוגיית הגמ' שם ע"כ אזלא בלא הודיעתו שהיא שאולה, ומ"מ הוי סבר לחייב להבעל מדינא דר' יוסי אף שלגבי האשה פטור משום שהיא בבעלים, וע"כ דהוא משום שהבעל מתחייב בעצמו לגבי הבעלים כיון שנשתמש בפרה שלהם, ואף שהבעל סבור שהפרה של האשה צריך לומר דמקודם דמסיק דבעל הוי לוקח והוי סבר דהוי או שואל או שוכר שייך לחייבו גם מצד עצמו להבעלים, דלא מיקרי סבור שהוא שלו דעכ"פ ידע דהוא שואל או שוכר ולכן מסברא מתחייב להבעלים כיון שהפרה שלהם, אבל לפי"מ דמסיק דהוי לוקח שפיר כתבנו דהוי נהנה מדבר שסבור שהוא שלו דעכ"פ הקנין פירות של הבהמה של אשתו הוא שלו.
אכן הגר"א כתב במה דסובר הרמב"ם דאם הודיעתו שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה וז"ל כמ"ש בב"מ מ"ב ע"ב במפקיד נימא לה לאימא כו' וה"ה כאן, ובמה שכתב הרמ"א ודוקא שנשתמש בה לאחר שהודיעתו או שקבל עליו להיות הוא השואל כתב הגר"א וז"ל דא"כ צ"ל הסוגיא דשם צ"ו ב' בלא הודיעתו מאי קמיבעי להו שואל הוי כו' אמאי יהי' חייב כיון שלא הודיעתו וכמש"ש בגמ' הנ"ל נימא לה לאימא זילי שלימי אמרה לא כו' עכ"ל, ומוכח דסובר הגר"א דהגמ' דבדף צ"ו איירי בהודיעתו שהיא שאולה ומה דמסיק דפטור איירי שלא נשתמש בה וקשה טובא דא"כ מה כתב הרמב"ם ואם הודיעתו דהא גם סוגיית הגמ' מקודם אזיל בהודיעתו ורק שלא נשתמש בה, והו"ל להרמב"ם לפרש עיקר החילוק ולכתוב בד"א שלא נשתמש בה אבל נשתמש בה חייב, ואם נימא דאף דבהגמ' נפרש דמיירי בהודיעתו והא דפטור הוא משום שלא נשתמש בה הרמב"ם העמיד ההלכה בנשתמש בה וטעמא דפטור משום שלא הודיעתו, ודאי אין זה דרך הרמב"ם לכתוב ההלכה שלא כפי המבואר בגמ'. ומה שכתב הגר"א ראיה לדברי הרמב"ם שאם הודיעתו שהיא שאולה חייב, ממה דאמר בגמ' בדף מ"ב נימא לאימא זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו דמוכח דאם היה אומר לה שהוא פקדון היתה חייבת אין ראייתו מובנה דהא הבן לא היה בבעלים עם אמו ושפיר דאם הי' הבן אומר לה שהוא פקדון ואז היתה חייבת לשמרם בקרקע וכשלא שמרתם בקרקע חייבת להבעלים מדינא דר' יוסי ע"י זה שהיא שומרת להבן, ומה שלא היתה מחוייבת לשמרם בקרקע כשחשבה שהם של בנה כבר עמד על זה הרמב"ן בחדושיו, וכתב דאין לומר שהבן לא היה דרכו לשמור בקרקע דא"כ היכי אמר דכי אמינא לה דדידי הוא מזדהרא בהו טפי. וכתב הרמב"ן שהאם חשבה שהבן צריך להמעות להוצאה, והבן חשב שבודאי תבין שאינם צריכים לו להוצאה, שאם היו צריכים לו לא היה נותן לה לשמרם, ובטעות כזה פטור ש"ח.
עכ"פ לפי"מ שנתבאר מדברי הרמב"ן אין מקום להביא ראיה מכאן לשיטת הרמב"ם דבהודיעתו שהיא שאולה חייב הבעל להבעלים אף שלגבי אשתו פטור שהיא בבעלים, ובפרט לפי"מ שבארנו ד' הרא"ש ע"פ ד' רש"י שם באמת לא דיינינן דינא דר' יוסי היכי שהוא פטור. והסוגיא דב"מ דף צ"ו מיירי ע"כ לשיטת הרמב"ם בלא הודיעתו וכמש"כ. אכן בפ"ד הל' ח' נבאר דראיית הגר"א היא נכונה ע"ש.
וראיתי להנתיבות בסי' שמ"ו על ד' הרמ"א שכתב שם דמטעם שמירה בבעלים לא הוי מיפטר כיון דאין החפץ שלה. ולכן כתבו הרמב"ם והמחבר הפטור משום דהוי לוקח והיינו דלא הוי אפי' ש"ח, וכתב הנתיבות דלכאורה קשה כיון דע"כ מיירי הכא שלא הודיעתו דאי הודיעתו הא כתב לקמן דחייב באונסין. א"כ מה בכך שהחפץ אינו שלה הא לא נכנס אדעתא דחיוב דהא קסבר שהוא שלה והוי בבעלים דפטור. ודמי לסי' רצ"א ס"ד דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא שמירת כסף, ותי' דמה שכתב המחבר דאם הודיעתו חייב היינו שהודיעתו בשעת נשואין דהוי כהתנית עמו שאין רצונה להנשא לו ולהכניס לו הפירות אלא אם יקבל עליו אונסין ולכן מפרש דגם מקודם מיירי בהודיעתו, ודבריו תמוהים דאיך אפשר לפרש דברי הרמב"ם שכתב בסתם אם הודיעתו, דהיינו דוקא שהודיעתו בשעת נשואין, ועיקר קושייתו אינה קושיא דלא דמי כלל לנתנה לו ואמרה של כסף הוא דלא קבל עליו עיקר השמירה אלא על של כסף, אבל דין בבעלים אינו אלא פטור מתשלומין ואינו גרעון בעיקר חיוב השמירה וכיון דאינו אלא פטור שפטרתו תורה מתשלומין לא נפטר אלא אם הוא בבעלים לגבי בעל החפץ, אבל כאן שמתחייב בדין שומר לגבי הבעלים, לא נפטר משום שהוא בבעלים לגבי האשה זהו דעת הרמ"א אכן כבר כתבתי ליישב דעת הרא"ש דכאן לא נעשה כלל שומר לגבי הבעלים היכי שאינו חייב לגבי האשה וכנ"ל.
והנה במה דסוברים התוס' דבעל בנכסי אשתו אף שהוא לוקח מ"מ הוי ש"ח וכן לוקח בהמה לשלושים יום הוי ש"ח כתב הקצוה"ח ע"ז דלפי"מ שכתב הרמב"ם פ' כ"ב מהל' מכירה וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותו לפירות, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרוס ולא יבנה, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל, וכיון דקונה לזמן רשאי ועושה בזמנו כמו שעושה קנין עולם א"כ מזיק ממש פטור ומכ"ש בפשיעה, והתוס' שכתבו דהוי ש"ח אפשר דס"ל כשיטת הראב"ד דקונה לזמן אינו רשאי לקלקל ע"ש, ותמה בזה על המחבר שבסי' רי"ב כתב כד' הרמב"ם וכן כתב דלוקח בהמה לשלשים יום הוי ש"ח ונשאר בצ"ע.
אכן בהך סוגיא כתב בש"מ הראב"ד וז"ל אלא לוקח הוי ומיהו לא מחייב ולא מידי לבעלים הראשונים הא דאמרינן לוקח הוי לוקח לפירות הוי דאי כלוקח הגוף הוי לא הוה מיחייב בנזקי ממונה וקיי"ל שאם חפר בה בורות שיחין ומערות חייב. (ומיסתברא לי דאע"ג דלוקח הוי אם נגנבה או נאבדה שהוא חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה וכמו ששכרה ממנה הוא והוא נכנס תחתיה לבעלים), עכ"ל הראב"ד ומבואר לדברי הראב"ד דבעל בנכסי אשתו לא הוי אלא כלוקח הגוף לפירות ולא כלוקח לזמן, וראייתו ממה דאמר בגמ' בפ' חז"ה דף נ' אהא דתנן ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו, והאמר רב אשת איש צריכה למחות ומשני כגון שחפר בה בורות שיחין ומערו' ומוכח דאין לו רשות לחפור ואף דהראב"ד הא חולק בהלכותיו על הרמב"ם הא כתב שם דבמוכר לארבעים שנה מודה להרמב"ם, ולכן איש בנכסי אשתו שהוא לכל ימי חייה הוי כמו לארבעים שנה ומוכיח מזה דבעל הוא רק כלוקח לפירות. וא"כ בהא דסוגיין אין סתירה לדברי התוס' משיטת הרמב"ם. ונראה דגם בלוקח פרה לשלשים יום אין סתירה משיטת הרמב"ם לדברי התוס' דודאי כונת הרמב"ם רק במוכר קרקע לזמן קצוב דלזמן זה הוא כמו קונה קנין עולם לעולם, ומשום דהארץ לעולם עומדת ואף דיש בנינים על הקרקע הם טפלים להקרקע, ולכן בונה והורס אבל איך אפשר שיסבור הרמב"ם כן בקונה פרה לשלשים יום, דאם נאמר שדינו כמו קנין עולם לזמן זה א"כ ודאי ישחוט הפרה ויאכלנה ולאיזה תכלית התנו שאינו קונה אלא לשלשים, וע"כ דבמטלטלין שיכול לכלותם לגמרי ודאי אין מכירה לזמן כמו מכירה לעולם לזמן זה והוי כמו קנין לפירות, ולכן ודאי דשפיר שייך שיהי' ש"ח על הגוף. אלא דמ"מ אין זה מוכרח ושפיר אפשר דאינו ש"ח כיון שלא קבל על עצמו חיוב שמירה.
אלא דמה דפשוט להמפרשים דדעת הרמב"ם דאינו ש"ח ושמטעם בבעלים אין כאן פטור משום דלגבי הבעלים אין כאן פטור בבעלים כדמוכח בסוגיא, אבל לפי"מ שביארתי בדעת הרא"ש דאם באנו לחייבו מדין שואל וכשנשתמש בה שפיר דלא מהני פטור בבעלים, אבל מדין ש"ח אינו חייב לבעלים אלא כשנתחייב לאשתו, וכיון דלאשתו פטור משום בבעלים, פטור גם לגבי הבעלים, א"כ אינו מוכח דהרמב"ם ג"כ אינו סובר כהרא"ש ויש לומר דהרמב"ם ג"כ סובר דהוי ש"ח ומ"מ פטור אפי' אם פשע כיון דלגבי אשתו אינו חייב וכנ"ל.
והנה מה שהוכיח הראב"ד מב"ב דף נ' דבעל בנכסי אשתו אינו אלא לוקח לפירות לכאורה הוא גמ' מפורשת בכתובות ריש האשה שנפלו דף ע"ח בהא דתנן נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמר בגמ' לימא תנינא לתקנת אושא דאמר ריב"ח באושא התקינו וכו' מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה ומשמע דבחייה אינו כלוקח לגופה אלא לפירות, ותקנת אושא אינו אלא על לאחר מיתה, וצ"ל דהראב"ד מוכיח מהגמ' דב"ב משום דמהגמ' דכתובות הי' אפשר לפרש דאחר תקנת אושא הוי כלוקח לכל ימי חייה גם על הגוף מחיים והגמ' קאמר דממתני' לא שמעינן אלא על בחייה ולפירות ולא על לאחר מיתה, אבל עכשיו דהוי כלוקח לענין לאחר מיתה הו"א דגם מחיים הוא כלוקח גופם לזמן כל ימי חייה, ויש להוכיח כן דהא קשה מה דאמר בב"מ אמר רבא בעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי מדריב"ח דאמר באושא התקינו וכו', וקשה דהא אמר בכתובות דתקנת אושא לאחר מיתה, ובחייה לפירות הוא ממתני' וא"כ למה מייתי רבא הא דתקנת אושא על דין לוקח בחייה, וע"כ צ"ל דממתני' לא הוי שמעינן דיש להבעל דין לוקח לאכול פירות כל ימי חייה דאפי' אם קנה זכות שאלה או זכות שכירות ג"כ אינה יכולה למכור ולכן מייתי רבא מהא דאושא דמוציא הבעל מיד הלקוחות לאחר מיתה דזה ע"כ משום דין לוקח על לאחר מיתה, ולכן סובר דאחר תקנת אושא ודאי מה שיש להבעל זכות בחייה לאכול פירות כל ימי חייה הוא ג"כ משום דין לוקח, ולכן שפיר הוצרך הראב"ד להוכיח דאינו אלא כלוקח לפירות ולא כלוקח הגוף לזמן כל ימי חייו בחייה.