אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ד
הרב שהוא מקריא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה ואיזה מסכתא שירצה והם היו קבועים לבוא תמיד ונשמט להן ממסכתא למסכתא הרי הן שאולין אצלו ואין הוא שאול להם, וביום הפרק שהכל באין לשמוע ענין אותו מועד הרי הוא שאול להם והם אינם שאולים לו.
וביום הפרק שהכל באין לשמוע, המקור חיים בהל' פסח סי' תכ"ט ס"ק א' הקשה בזה ממה דמבואר בחו"מ סי' שמ"ו סעיף י"ג דאם אין הרב יכול לשנות שלא מדעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב, דאינן שאולין זה לזה א"כ ביומי דכלה הא גם התלמידים אין יכולין לשנות ולמה הרב שאול להם [ובלא דברי הרא"ש ג"כ קשה דא"כ למה אינם שאולים זה לזה] וכתב לפי"מ שכתב הר"נ על שואלין ודורשין בהלכות הפסח דהוא נ"מ לשואל כענין, א"כ בזה שאול רק הרב לתלמידים ולא התלמידים להרב, ומדברי הרמב"ם כאן מבואר דביומי דכלה אינו כדין שואל כענין דהא כתב שהכל באין לשמוע ענין אותו מועד, וגם הר"נ לא כתב כן אלא על שלשים יום ולא על יומי דכלה, ולפי"ז אינו מוכרח מה שכתב הט"ז דבהני ל' יום הרב שאול להתלמידים לדברי הר"נ דאינו אלא לשואל כענין ואינו דבר קבוע.
אלא דבאמת בעיקר קושייתו לפי המבואר בד' הרמב"ם מיושב בפשיטות דביום הפרק אינם משועבדים התלמידים להרב כלל, רק הרב משועבד משום דבכל הימים הרב לומד עם תלמידים והרב צריך להתלמידים כמו התלמידים להרב, וכמאחז"ל ומתלמידי יותר מכולם וכיון שהשתעבדו עצמם לבוא וללמוד אצלו הרי הם שאולים לו והוא אינו שאול להם כיון דיכול לשנות ממסכתא למסכתא, וכל זה הוא כשלומדים אצלו ונושאים ונותנים עמו אז הוא צריך להתלמידים, אבל ביומי דכלה אינו בגדר למוד עם תלמידים לפי שאז באים רוב עם לשמוע הלכות המועד ואין נ"מ להרב כמה יבואו לשמוע, א"כ אין שום אחד שאול להרב דהרשות בידו שלא לבוא לשמוע רק הרב משועבד לדרוש לכן הוא שאול להם כיון דכל אחד יכול לבוא לשמוע.
עוד כתב המקו"ח במה דהרב אינו שאול להתלמידים בשביל זה דיכול לשנות ממסכתא למסכתא אף דשאר פועל שהשכיר או שהשאיל עצמו לעשות איזה מלאכה שירצה הפועל דמצי לאישתמוטי ממלאכה למלאכה מיקרי הפועל שאול להבעה"ב, דמיירי כאן בהרב ותלמידים שהתנדבו ללמוד זה עם זה בחנם כיון דכל אחד צריך לחבירו שניהם הם משועבדים זל"ז והנאת שניהם בשוה, ולכן כיון שהרב מצי לאישתמוטי ממס' למס' בעל כרחן והמה מחוייבין לעשות בהכרח שלא כרצונם מיקרי התלמידים שאולים, והנה עוד אינו מיושב דהא כתב גבי השאיל עצמו אף שהוא ג"כ בחנם וגם יכול לשנות למלאכה שהוא רוצה, מ"מ הוי בבעלים וכיון ששניהם משועבדים זל"ז רק שהנאת שניהם בשוה ומה מהני זה הא גבי שותפין ששומרין שניהם חפצי השותפות הוו בבעלים אף דהנאת שניהם בשוה, איברא דיש לחלק משותפין דהתם כשראובן שומר חפצי השותפות רק הוא עוסק במלאכת שניהם ולכן אף שגם שמעון שומר חפצי השותפות זו היא פעולה אחרת, אבל עכ"פ במלאכה שראובן עושה אין שמעון משתתף בה, וכן במלאכה ששמעון עושה, אבל כאן ברב ותלמידים שניהם עושים מלאכה אחת ששניהם נהנים מזה, ומ"מ עוד אינו מיושב דעכ"פ הרב משועבד להתלמידים כמו התלמידים להרב בעיקר הלמוד, ומה מהני מה שיכול להשמט ממס' למס' אם נימא כמש"כ המקו"ח דבשאר פועל אינו כן.
ונראה דהחלוק הוא דבשאר פועל אין היזק להבעלים במה שאין הפועל רוצה מלאכה זו אלא מלאכה זו דעכ"פ עושה בשבילו מלאכה, אבל גבי למוד כיון שהתלמיד רוצה ללמוד מס' אחרת רק שהוא משועבד להרב ללמוד המס' שרוצה הרב, א"כ יתכן שיהי' תועלת הרב ולא של התלמיד כמו אם התלמיד יכול ללמוד קצת בעצמו או שיש כאן גם רב אחר והוא משועבד לרב זה, ואף שלא מצינו חילוק בזה ואפי' אם אין רב אחר והתלמידים אין יכולין ללמוד בעצמם נמי דינא הכי, מ"מ כיון דעכ"פ התלמידים אין מרוצים ללמוד זו המס' והרב כשלומד עושה מלאכת עצמו שהוא רוצה ללמוד עם תלמידים והתלמידים מוכרחים ע"פ השתעבדות שהשתעבדו ללמוד אצלו אף המס' שאין רוצים, לכן נקרא זה מלאכת הרב ולא של התלמידים.
ובזה נוכל לבאר דברי הרא"ש שחידש דין זה מעצמו ואינו מבואר בגמ' דאם הרב אינו יכול לשנות והתלמידים אין יכולים לשנות אינם שאולים זה לזה דצריך טעם ואמאי לא יהיו שאולים זה לזה כיון שגם הרב וגם התלמידים משועבדים ללמוד אותה המס', אלא דסובר הרא"ש דרב הלומד עם התלמידים וכן התלמידים אצל הרב הרי הם עושים מלאכת עצמם דהא רוצים ללמוד וגם נהנים מזה ולכן לא נקרא זה כלל במלאכתו של המשאיל ורק אם מוכרחים לשנות ממס' למס' שמצד עצמו לא הי' לומד זו המס' אלא שמשועבד לחבירו, זה נקרא מלאכת חבירו, ולכן אם לומדים מס' קבועה ושניהם אינם יכולים לשנות לא נקראו כל אחד עוסק במלאכת חבירו אלא במלאכת עצמו כיון דאינו לומד המס' שאינו רוצה וששינה השני אלא המס' הקבועה, וסובר הרא"ש דכל עיקר מה דמיקרי שאול גבי למוד הוא מה שצריך כל אחד לשנות מלמוד הקבוע בשביל חבירו. ולפ"ז יהיה הרא"ש לשיטתו מה שהבאנו בהל' א' דמשמזמין עצמו למלאכה הוי בבעלים כיון דלא הוי בבעלים רק משום שיכול הרב לשנות.