אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה א
השואל בבעלים אפי' נגנב או אבד בפשיעה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם, ובלבד ששאל הבעלים תחלה עם החפץ כמו שבארנו ואחד השואל את הבעלים או ששכרן ואחד ששואל את הבעלים לאותה מלאכה או ששאלן ושכרן למלאכה אחרת אפי' אמר לחבירו השקיני מים ושאל ממנו בהמתו והשקהו ונתן לו את הבהמה הרי זה שאלה בבעלים ופטור, משך את הבהמה בתחלה ואח"כ השקהו אינה שאלה בבעלים וכן כל כיוצא בזה.
אפי' אמר לחבירו השקיני מים, כתב הלח"מ הטור כתב דאע"ג דלא התחיל במלאכה אלא כיון שהכין עצמו ללכת או הלך סגי. קשה לזה טובא דבפ' האומנין דאמרינן סתם בהנהו אהלוי דאזלי לאפות ומ"מ לא הוי פשיעה בבעלים משום דההיא שעתא דנאבדה הגלימא הוי שתי שיכרא, ולדברי הטור מאי איכפת לן דהוה שתי שיכרא כיון שהלך לאפות סגי, והביא הלח"מ מחלוקת הרמ"ה והרא"ש דלהרמ"ה דסובר דאם היתה מלאכה שאין השואל יכול לומר לו עשה אותה עתה אינה שאלה בבעלים מיושב, אבל להרא"ש דאינו מחלק בכך קשה, וכתב הלח"מ דיש ליישב בדוחק דכיון דההיא שעתא שיכרא הוי שתי אמרינן דמתחלה לא הלך לאפות אלא לשתות שכר וסיים הלח"מ והדבר רחוק וצ"ע.
והנה מה שכתב הלח"מ דההיא שעתא דנאבדה הגלימא דבריו תמוהים דהא היה עמו בשעת שבורה ומתה לא מהני, והעיקר הוא בשעת שאלה, והפי' בגמ' דבשעה שקבלו הגלימא לשומרה הוה שתי שיכרא ובודאי ט"ס בדבריו, וכונתו דאף דשתי שיכרא באותה שעה אבל הא קבל על עצמו מתחלה לאפות בשבילם אבל באמת לא קשה כלל דאף שקבל על עצמו לאפות ואפי' הלך לאפות כיון דבשעה שקבלו הגלימא הוה שתי שיכרא א"כ הפסיק באותה שעה מלאכתו להשומרים ולא הוי בבעלים ודוקא כשאינו עושה דבר אחר לעצמו אלא הוא מכין עצמו או הולך למלאכתו של השומר אז הוי בבעלים, וכן מבואר להדיא בד' הריטב"א בש"מ שכתב כיון שהלך לעשות מלאכתם מיד בלא הפסק.
והנה בחו"מ בסי' שמ"ו ס"א במש"כ המחבר אפי' א"ל השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים, כתב ע"ז הגר"א בס"ק ג' בליקוט וז"ל בעוד שהוא משקהו, לאפוקי אח"כ כמו השאילני היום ואשאילך למחר בס"ח וקאמר והשקהו כו' דס"ל להרמב"ם דוקא אחר שהתחיל במלאכה וכמ"ש בעידן עבידתייהו, אבל לתוס' ורא"ש אפי' קודם לכן בשעה שהלך וכמ"ש בס"ג עכ"ל, ודברי הגר"א ז"ל תמוהים מאוד שכתב דס"ל להרמב"ם ובאמת לשון זה בעוד שהוא משקהו לא נמצא ברמב"ם והוא לשון הטור. והטור הרי סובר כתוס' ורא"ש כמו בס"ג דבעוד שהוא מכין ומזמין עצמו ללכת חשיב במלאכתו, ולכן ע"כ צ"ל דמה שכתב בעוד שהוא משקהו לא בא לאפוקי אם הזמין עצמו להשקות דבזה סמך על מה שכתב אח"כ דמזמין למלאכה הוי במלאכתו אלא בא לאפוקי אם השואל לא גמר שאלתו וכבר גמר להשקותו. והיינו שאם שאל הפרה מחצר המשאיל אף שכבר מסר המשאיל הפרה להשואל כל זמן שלא הוציא הפרה מרשות המשאיל הרי עוד לא נתחייב באונסין ועיקר חיובו מתחיל כשמוציא הפרה מרשותו, ולא מיבעי לדעת הרמב"ם דשומרין לא נתחייבו אלא במשיכה אלא אפי' לפי דעת הטור שהוא מדברי התוס' והרא"ש דמיד שנסתלקו הבעלים משמירתו נתחייב השומר, זה לא שייך אלא ברה"ר או בסימטא, אבל בחצר המשאיל שהיא משתמרת ודאי גם הטור יודה שכ"ז שלא הוציאה מרשותו לא נתחייב. וא"כ ע"כ צריך לאוקמי שהשקהו באותו זמן שמתחייב השואל באונסין על הבהמה ולכן דייק שפיר הטור לכתוב בעוד שהוא משקהו. והיינו שהוציאה מהחצר ע"י הכשה במקל בשעת שתיה כשהבהמה עומדת בסימטא כשעקרה יד ורגל עי"ז דהוי משיכה א"צ לאוקמי דבשעת שתיה נסתלקו הבעלים דזה דוחק, כיון שבאותה שעה עומד המשאיל ומשקהו.
צריך להוסיף דנראה בדעת הרמב"ם דסובר כפירש"י דבעלים באמירה הוא כפשוטו, וכמו שמביא הש"ך מדברי התוס' בב"ב דף מ"ג וזהו שכתב הרמב"ם כמו שבארנו והיינו בפ"א מהל' שכירות ושם לא הזכיר מלאכת הבעלים אלא שאלם, וכיון דליכא גדר קנין בשאלת אדם, וע"כ דבזה שנשאלו באמירתם לעשות מלאכת השואל מיד זה נקרא שאלן והוי בבעלים וכד' התוס' בב"ב. -השמטות ומלואים-