אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ב

הלכה א

השואל בהמה מחבירו ומתה וטען השואל שבשעת מלאכה מתה, אם היה המקום ששאלה לילך בה מקום שבני אדם מצויין שם יביא ראיה שמתה או נאנסה בשעת מלאכה ושלא שינה בה ויפטר ואם לא הביא ראיה משלם, שאלה ממנו למלאות בה עפר שבחורבתו שאין העדים מצויין שם, או ששאל ממנו דלי למלאות בו הבור בתוך ביתו ונקרע בבור, אם הביא ראיה יפטר אף משבועה ואם לאו ישבע השואל שבועת השומרים שמתה בשעת מלאכה, ויפטר וכן כל כיוצא בזה.
ושלא שינה בה ויפטר הלח"מ כתב וז"ל וא"ת נימא ניחוש שמא שלח בה יד וי"ל דהרא"ש כתב בפ' המפקיד דאחזוקי אינשי ברשיעי ששלחו יד בממון חבריהם לא מחזיקינן, אבל ראיתי לה"ה שכתב לקמן בפ"ו גבי ש"ח שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה, כתב שם אחר שנתבאר למעלה פ"ד שעיקר השבועה היא שנגנב שלא בפשיעה ופטור מן השבועה בדין הוא שיפטר אף משבועה שלא שלח בה יד, ע"כ, וקשה דהא בפ"ד לא כתב רבינו שהוא מן התורה אלא שבועה שנגנבה, אבל שלא פשע ושלא שלח בה יד הוי ע"י גלגול, וא"כ למה לו להביא עדים שלא פשע אפי' שיביא עדים שנגנב לבד סגי כיון שעיקר השבועה שהוא מן התורה נפטר ממנה, ואולי נצרף עם טעמו של המ"מ טעמו של הרא"ש ונאמר דכונת המ"מ לומר דאע"ג דשבועה דשליחות יד היא רחוקה משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן מ"מ אילו היה עיקרה מפורשת בכתוב היה חייב בה. אבל כיון שאינה מפורשת וכבר נפטר מן המפורשת בכתוב ראוי לפוטרו מזו, אבל שבועה שלא פשע ראוי לעשותה חייב אע"פ שאינה מפורשת אלא דלא היו כאן עדים שלא פשע, דתרתי בעינן לפטרו חדא שלא תהא השבועה מפורשת. שנית שהשבועה תהי' בדבר רחוק כשליחות יד עכ"ל.
והנה ד' הלח"מ תמוהים דמה חידש בדבריו דאם היתה שבועת שליחות יד מפורשת בכתוב היה חייב בה. וכיון דעיקר טעם זה אינו מספיק וגם שבועה שלא פשעתי בה אף שאינה מפורשת בכתוב חייב לישבע אם אין עדים שלא פשע. א"כ לא תירץ המ"מ כלום ומה שייך לומר שסמך על סברת הרא"ש. ובפרט שהמ"מ אינו מזכיר בשום מקום את הרא"ש ואולי לא ראה אותו כלל. והתימה נשארת במקומה דכיון דודאי כונת המ"מ דאם יש עדים על עיקר השבועה המפורשת אינו חייב עוד על הגלגולים. א"כ למה צריך הש"ח להביא ראיה שלא פשע כיון שבפ' ד' כתב הרמב"ם דגם שלא פשע הוא רק ע"י גלגול.
ונראה דבשבועה שלא פשעתי בה יש שני גדרים דעיקר השבועה שלא פשעתי היא ודאי השבועה העיקרית דאם נגנבה או נאבדה בפשיעה הא אין ע"ז דין גנבה ואבדה וכן במתה או נשברה בש"ש דאם פשע בהמיתה או בהשבירה אין ע"ז שם אונס וש"ש אינו פטור אלא באונסין. אלא דעיקר השבועה מן התורה בש"ח היתה ראויה להיות שנגנבה כדכתיב בקרא בפרשה ראשונה וגונב מבית האיש וע"ז כתיב ונקרא בעל הבית וגו'. ובכלל נגנבה ודאי הוא שלא פשע והניח הדלת פתוחה ובא אחר ולקח שזה אינו בדרך גניבה אלא בדרך פשיעה. וה"נ אם טוען נאבדה וישבע שנאבדה גם כן יש בלשון זה שלא פשע והניח הפקדון בלא שמירה. אכן יש אופן ב' של פשיעה שיתכן שעכשיו באמת נגנבה. אבל מקודם פשע בזה שידעו הגנבים שנמצא אצלו הפקדון וכענין שאמרו בגמ' בב"מ דף ל' שאם נזדמנו לו אורחים ושטחה מיקלי קלי לה אי משום עינא אי משום גנבי. ופירש"י שלא יגנבוה האורחים ובודאי אין הכונה שיגנבוה עכשיו בעת שהיא שטוחה דבודאי חייב לשמרה וישמרנה ולא שייך ע"ז דמקלי קלי לה. וע"כ דהכונה דכיון שהאורחים ידעו שיש לו מפה כזו יגנבו אותה אח"כ. וצריך להוסיף דלאו דוקא שהאורחים יגנבו דאפי' אם הם ודאי כשרים אסור משום שאין עליו לפרסם מהפקדון שלא יגנבו אותו וכן איתא בדף צ"ג א"ל אביי לרבא אשכחיה רועה ואמר לו גנבא סריא בדוכתא פלניא יתיבנן וכו' א"ל הרי הוליכן למקום גדודי חיה וליסטים. וגדר פשיעה כזו יש לומר שאינה מעיקר חיובא דקרא כי למה לנו לחוש למעשה קודמת שפשע באמירתו כיון שבאותה שעה נגנב הפקדון בדרך גנבה. אלא דמ"מ מדין גלגול שבועה צריך לישבע גם על זה שלא פשע כלל בהפקדון בין בשעת הגנבה בין קודם הגניבה. ולכן תיקנו חז"ל בשבועת השומרים לשון שלא פשעתי בה שהוא כולל בין שלא פשע בשעת ההיזק. בין שלא פשע מקודם.
והנה הרמב"ם בפ"ו הל' א' כתב נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרין כולל בשבועתו שלשה דברים ששמר כדרך השומרין, ושארעו כך וכך ואינו ברשותו, ושלא שלח בו יד, קודם שארעו המאורע הפוטר אותו, ומבואר שלבד השבועה שלא פשעתי בה דהוא ששמר כדרך השומרין, והשבועה שאינה ברשותו, צריך לישבע שארעו כך וכך דאף שאם נשבע שאינה ברשותו ולא פשע בה הרי ע"כ נגנבה או נאבדה, מ"מ צריך לפרש עיקר המאורע, ולכאורה הן ד' שבועות אלא דעיקר השבועה היא נגנבה או נאבדה או מתה, אלא שצריך לפרש שכ"ז היה שלא בפשיעה, והך פירושא דשלא בפשיעה חלוקין הן לפי"מ שבארנו דמה דצריך לישבע שלא פשע בשעת המאורע הפוטר אותו זהו ודאי מעיקר השבועה של תורה, וכבר כתבנו דעיקר לשון נגנבה מבאר דאינו שהניח הדלת פתוחה ובא אחד ונטל הפקדון, אלא שהדלת היתה סגורה והגנב גנבו בדרך גנבה, וכן הוא בנאבדה, אלא דמ"מ צריך לפרש את שבועתו, ושבועת הפשיעה הב' שמעולם לא פשע ועשה סבה שיבוא לידי המאורע הפוטר אותו זהו ע"י גלגול.
ומבואר בזה דמה שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' א' המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או נאבד הרי זה נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד, וכתב שם המ"מ דעיקר השבועה המפורשת בכתוב הוא שנגנב ופי' הכתוב ונקרב בעל הבית לישבע שכן הוא שנגנב כמו שהוא טוען הא דשלא פשע הוא הפשיעה הב' שכל העת שמר כדרך השומרין, ולא הניח הפקדון בשום פעם בלא שמירה אם אפשר שע"י הפשיעה הקודמת בא אח"כ הגניבה, וזה חמור מדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס דזהו אם לבסוף היה אופן האבדה באונס, אבל כאן אנו חוששין שמא הפשיעה הקודמת היתה גורמת להגנבה.
ועכשיו מיושב דמה שכתב הרמב"ם הל' ג' ש"ח שהביא ראיה שלא פשע בה פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שנאבד, כונת הרמב"ם על הפשיעה הא' שזו היא עיקר השבועה של תורה שהגנבה או האבדה היתה שלא בדרך פשיעה, וע"כ כונתו כן דהא לא היו עמו העדים כל זמן השמירה ולא זזה ידם מתוך ידו, וע"כ דהעדים יודעים רק על שעה שנאבד הפקדון שאז היה הפקדון משומר, ובזה ודאי הוא עיקר שבועה שמן התורה, אלא שצריך עוד לבאר דמדברי הרמב"ם בפ"ד דשלא פשע הוא ע"י גלגול, וכן שלא שלח בו יד משמע דשבועה שאינה ברשותו הוא עיקר שבועת התורה, וכן כתב שם המ"מ דעיקר השבועה המפורשת בכתוב הוא שנגנב וזה מפרש על שבועה שאינה ברשותו, וקשה ע"ז ממה שכתב המ"מ בפ"ה מהל' טוען הל' ו' דשבועה שאינה ברשותו היא ע"י גלגול, וביאר שם הלח"מ דאף שנשבע שנגנבה מ"מ משביעינן ליה שאינה ברשותו דשמא אחר שנגנבה הוציא השומר הפקדון מהגנב, וכבר הקשה זה שם הלח"מ ולבאר הדברים נביא ד' המ"מ והלח"מ שם.
והנה שם כתב הרמב"ם שטר מסרתי לך וכו' ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור אף משבועת היסת שאפי' פשע בו פטור כמו שבארנו בהל' חובל, וכתב ע"ז הראב"ד תימה גדול הוא זה ואולי ברשותו הוא וכופר הוא בו, ואם פטרוהו משבועת התורה משבועת פשיעה, משבועת שאינה ברשותי לא פטרוהו (כן הגיה הלח"מ בד' הראב"ד ע"ש,) ובמה דסותר הרמב"ם שיטתו בפ"א מהל' שכירות דבפשיעה חייב אף בקרקעות ועבדים ושטרות כתב בזה המ"מ דהוא בשאינו מאמינו שמחמת אבידתו הוא מפסיד מה שהי' בו, ועל השגת הראב"ד כתב המ"מ דדעת הרמב"ם דתקנת שבועה שאינה ברשותו לא נתקנה אלא בשומר ששילם, אבל שומר שנשבע ונפטר נשבע שבועה שאינה ברשותו מדין גלגול, ולכן שומר שטרות שהוא פטור משבועה מדין תורה לא תיקנו בו שבועה שאינה ברשותו, וכתב ע"ז הלח"מ תימה דבפ"ד מהל' שאלה כתב רבינו ז"ל ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואח"כ נגנב, ופי' שם המ"מ דעיקר השבועה היא לרבינו שנגנב ומשמע דזו היא שבועה שאינה ברשותו וא"כ איך כתב כאן דהאי שאינה ברשותו הוא מטעם גלגול, ויש לומר דנהי דעיקר השבועה היא שנגנב מ"מ שמא החזירוה הגנבים לכך נשבע שאינה ברשותו וזו היא מדין גלגול, ואף דא"כ איכא ד' שבועות אלא דהך שבועה זו היא שנגנב אלא שהיא מפורשת יותר שמן התורה הוא שנגנב לבד, וחכמים האריכו ואמרו שנשבע שאינה ברשותו, וכן כתב רבינו בפ"ו בשבועה זו שאירעו כך וכך ואינה ברשותו, ומ"מ קשה דאין זה דין גלגול, ועוד דשם פ"ד לא ביארו כלל מזה ואיך כתב דנתבאר בפ"ד ועדיין צ"ע ע"כ ד' הלח"מ.
והנה לפי ד' הלח"מ שכתב דשבועה שאינה ברשותו היא מדברי חכמים שהאריכו השבועה שנגנבה, אינו מיושב עיקר שיטת הרמב"ם שם דכיון דעכ"פ הך שבועה הוא מדברי חכמים וגם מצינו שתיקנו שבועה שאינה ברשותו היכי שהשומר משלם, וא"כ למה נאמר דהיכי דליכא שבועת שומרים מן התורה כמו בשטרות שלא נשבע גם שאינה ברשותו עכ"פ מדבריהם, ועוד שהרי כתב המ"מ דשבועה זו היא מדין גלגול.
ונראה דכמו שכתבתי בגדר שבועה שלא פשעתי בה דיש בזה מה שהוא עיקר השבועה ומה שהוא מדין גלגול ה"נ הוא בגדר שבועה שאינה ברשותי דסברת הלח"מ דשייך שבועה שאינה ברשותי אפי' לאחר שנשבע שנגנב דשמא החזירה מן הגנב דזה לא שייך אלא בטענת גנבה דזהו דבר מסויים ושייך גם עדים על זה כדאמר בגמ' בהמפקיד דף ל"ה שיש עדים שנגנבה, ולכן שייך לגלגל דשמא טרח ואייתי לה כדאמר שם בגמ', אבל טענת אבדה ודאי הוא שהפקדון נאבד ואינו בידו, ולכן בפ"ד מהל' שאלה ופקדון הל' א' כשבא הרמב"ם לבאר עיקר דין התורה בש"ח, כיון דבכלל זה בין נגנב בין אבד וכמו שכתב המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, וכיון דבאבד לא שייך לכתוב שמגלגלין עליו שאינה ברשותו דזהו עיקר השבועה, לכן לא הזכיר הא דנשבע שאינה ברשותו וכתב רק ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר כך נגנב, ובא גם להשמיענו דלא נימא דשלא שלח ידו הוא עיקר השבועה כדמשמע לכאורה פשטיה דקרא דכתיב ונקרב וגו' אם לא שלח ידו וגו' דמשמע שהשבועה אם לא שלח ידו, אכן חז"ל מפרשים דהא דאם לא שלח ידו הוא דמתי מהני שבועתו שנגנבה אם לא שלח ידו, אבל לא הזכיר הרמב"ם שבועה שאינה ברשותו כאן וסמך על מה שכתב בפ"ו הל' א' דכל שומר שנשבע שבועת השומרין כולל בשבועתו שלשה דברים ששמר כדרך השומרין ושארעו כך וכך ואינו ברשותו, ושלא שלח יד קודם שארעו המאורע הפוטר אותו, וזהו שכתב המ"מ בריש פ"ד דעיקר השבועה הוא שנגנב, ומשום דשאינה ברשותו גבי טענת גנבה הוא רק מדין גלגול, וזה כתב המ"מ לבאר מה שכתב הרמב"ם דמגלגלין עליו שלא פשע לומר דיש גדר פשיעה שהשבועה ע"ז שלא פשע הוא רק מדין גלגול וכמו שכתבנו.
ועכשיו מבואר דמה דכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ג' ש"ח שהביא ראיה שלא פשע בה פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שיאבד דכמו שכבר כתבנו דלא מיירי כאן מהפשיעה הב' דמנין ידעו העדים אטו היו עמו כל ימי הפקדון וע"כ דהוא רק על שעת ההיזק, ה"נ על זה דשאינה ברשותו לא הביא ראיה שאינה ברשותו דאם נגנבה מנין ידעו העדים שלא טרח והוציאה מן הגנב, אלא דהך שבועה שאינה ברשותו אינה אלא מגדר גלגול, וכיון שהביא ראיה שלא פשע והיינו שנגנבה פטור משבועת גלגול, ומיושב שפיר מה שכתב המ"מ פ"ה מהל' טוען דבפ"ד מהל' שאלה ופקדון מבואר דשבועת שאינה ברשותו הוא מדין גלגול שתמה הלח"מ דשם אינו מבואר זה, אבל לפימש"כ מבואר שפיר דכיון שכתב הרמב"ם דאין אומרים שמא שלח בו יד קודם שיאבד, ואם היה עליו עוד שבועה שאינה ברשותו הא ודאי יש עליו לגלגל גם זה שלא שלח בו יד, וע"כ דאין עליו שבועה שאינה ברשותו אף שאינו יכול להביא ראיה על זה, וע"כ דאינו אלא מדין גלגול וכיון שהביא ראיה ליכא גלגול.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה